|
מתוך החומה 3073. כל ימיה נהגה הדודה הזקנה ללכת
לבית-הקברות בחודש אלול. עכשיו, שבאה מעיירתה הקטנה לניו-יורק,
לבה תובעה, שלא תשנה ממנהגה גם כאן. אבל מי יסע עמה לברוקלין? מי יכול
להיפּנות מן העבודה ליום תמים? עם ערב שבו כל בני הבית מן העבודה. נסתכלו בדודה הזקנה וראו: פניה מבהיקות. אמרו לה: "דודה, מה לך, שפנייך
מבהיקות?" השיבה הזקנה: "אדם שוהה שעה אחת
במקום הטהור [כינוי עממי לבית קברות] ושב משם כאלו פרקו מעליו משא של מאה פוד." [פוד – ארבעים ליטרה
רוסיות] תמהו הכל: "בברוקלין היית?" השיבה הזקנה: "כיצד יכולה אני
להגיע לבדי לברוקלין?" שאלו אותה: "אלא באיזה בית-קברות
היית?" השיבה הזקנה: "כאן, בסמוך אלינו, מקום
שהרכבת מתעכבת." לא יכלו בני-הבית להתאפק, צחקו ואמרו: "דודה,
בית-קברות זה של גויים הוא." החזירה הזקנה: "מה בכך? כלום מתים
של גויים אינם קרויים מתים?..."
|