|
גילויים וממצאים מאוצרות המכון היו זמנים: להקת תיאטרון ארץ-ישראלית מעלה מחזה של מולייר
בדמשק דפים
מיומנו של מוכתר גדרה כתובים בלאדינו נתגלו ופוענחו באלול
תרע"ח (ספטמבר 1918) כבר נשמעו הדי התותחים הבריטים בדמשק. התורכים עדיין
החזיקו בעיר, אך מפלתם קרובה הייתה כבר מאוד. בעצם הימים ההם, מעלה להקת צעירים
וצעירות מארץ ישראל בדמשק, בעברית, את מחזהו של מולייר "הקמצן" (המחזה
תורגם תרגום חופשי לעברית 10 שנים לפני כן בידי מ. קרישבסקי. התרגום שנדפס
בירושלים תחת השם "הרפגון" הוקדש ל"אגודת חובבי הבמה
העברית" ביפו). על העובדה המפתיעה הזו מעיד מסמך מיוחד במינו אשר נכתב
בלאדינו בעצם הימים ההם, נתגלה לאחרונה והגיע למכון מעלה אדומים לתיעוד הספניולית (לאדינו) ותרבותה. לפני זמן מה קיבל מר יצחק נבון, יו"ר
הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו מאת עו"ד דוד פרץ מתל-אביב תעודה מיוחדת
במינה: גיליון נייר גדול, מצהיב מיֹשן, שעליו כתובים משני צדיו, בכתב זעיר ביותר
ובצפיפות רבה, טורי רישומים בלאדינו. השולח ציין כי התעודה נכתבה בידי סבו משה
פרץ, אשר היה מוכתר המושבה גדרה בתקופת מלה"ע הראשונה, נאסר בידי התורכים
ונכלא בדמשק. הרישומים לדבריו כתובים "בכתב סודי מתקופת
האינקוויזיציה". הוא פנה בבקשה למר נבון שמא יימצא מי שיוכל לפענח את
הכתוב. מר נבון
העביר את התעודה לידיו של אבנר פרץ, מנהל מכון מעלה אדומים. המכון מרכז את
אוצרות השפה הספניולית (לאדינו) לדורותיה. אבנר פרץ מתמחה בפענוח תעודות וכתבי
יד בלאדינו. רבים מעבירים אליו מכתבים
וכתבי משפחה נושנים בלאדינו בתקווה שיוכל לפענחם ולשפוך אור על פרקים משפחתיים
נעלמים. הפעם היה מדובר בהרבה יותר מכך! הכתב שבו נכתב המסמך אמנם איננו כתב
"סודי", זהו כתב עברי קורסיבי הקרוי "סוֹלֵיטְרֵיאוֹ"
(בעברית: "חצי קולמוס") שבו נהגו לכתוב בעבר בלאדינו. היום נתמעטה כל
כך ידיעתו עד שנתן לראות בו כתב "סודי". משפוענח
הכתוב בידי אבנר פרץ, התברר כי מדובר במסמך היסטורי: רישומי יומן יומיומיים
המכסים תקופה של שלשה חודשים, תמוז-אלול תרע"ח (1918). בעל היומן, משה פרץ,
שהיה אסור עם אנשי ניל"י (בהם
יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד שניתלו בידי התורכים בחנוכה תרע"ח בכיכר המרכזית
של דמשק) ויריביהם אנשי השומר. לאחר
ששוחרר מן הכלא ונאסרה עליו היציאה מדמשק, החל משה פרץ לפעול למען חבריו שהמשיכו
להנמק בכלא. הוא הצטרף לאברהם הרצפלד ויצחק בן יעקב, שפעלו מטעם ועד ההגירה,
כשליחי היישוב, בענייני האסירים. בהיותו
שולט בלשונות רבות (עברית, לאדינו, יידיש, ערבית, תורכית וצרפתית) נרתם משה פרץ
לפעולות מגוונות. סדר היום שלו, כפי שעולה מתוך רישומי היומן, היה גדוש בפגישות במקומות שונים, בתי הקפה של
דמשק, בתי מלון, בתי כלא ומגורים פרטיים, עם אנשי ממשל, שרים, כלאים, שופטים
וקונסולים – הכל במטרה אחת: לחלץ את האסירים היהודיים (מספרם הגיע למאות, על
אסירי פרשת הריגול נוספו רבים, שנתפסו כעריקים בערי הארץ ומושבותיה) מן הגיהינום
והמגפות של בתי הכלא בדמשק, כלא חאן איל
באשה וכלא הג'מע. ברישומי
היומן חוזר ועולה הטיפול בעניינו של
"נוֹטֶה". הכוונה היא לנטע גולדברג (הרפז), שותפם של הרצפלד ולוי
אשכול לועד פועלי ציון ולועד האיחוד החקלאי. נטע גולדברג, יחד עם עוד
17 פועלים אחרים בעלי נתינות של מדינות ברית לתורכיה, התנדבו להיאסר בפתח תקוה
בעוון עריקות (פארארים כונו העריקים
בפי התורכים) במקום חבריהם, מתוך תקוה שעליהם לא יכבידו התורכים כל כך את עולם.
סופו של דבר היה שהושלכו לכלא ג'מע הנורא בדמשק, ששרץ כינים ומגיפות. שנים מהם
נפטרו. הרצפלד הפך עולמות כדי להציל את נטע ידידו וחבריו ומשה פרץ גייס לשם כך
את כל קשריו. הצד המאכזב
בתעודה שלפנינו הוא כי היא איננה היומן המלא שכתב משה פרץ. אלה הם רק רישומי תזכורת.
מדי פעם מציין הכותב כי כתב "כך וכך דפים ביומן". לדברי עו"ד דוד
פרץ ראה אצל סבו את היומן הזה והוא מנה לדבריו כשלוש מאות עמודים! למרבה הצער
אבד היומן החשוב הזה. אם יתגלה באחד הימים יוכל להאיר פרקים של אחת מן הפרשות
המסעירות ביותר שעברו על הישוב! לפי שעה עלינו להסתפק בתעודה שצצה עתה על פני
השטח והיא מספרת לנו בין היתר את העניין המפליא שפתחנו בו: העלאת מחזה בעברית
בדמשק בשלהי מלה"ע הראשונה. מאות אסירים ואסירים משוחררים יהודים שהו אז
דמשק. אליהם הצטרפו מאות בני משפחה שבאו מן הארץ כדי להיות קרובים ליקיריהם
ולעזור להם. אין פלא שנפתח אפילו גן ילדים חדש, שעליו אנו לומדים מרישומיו של
משה פרץ. עבור האוכלוסייה הרבה הזו דוברת העברית אורגנה העלאת המחזה. המקום
שנבחר היה הכניסה לבית גן הילדים החדש. המקום הצליח לקלוט לתוכו מאות צופים, שכן
לדבריו של משה פרץ ההכנסות ממכירת כרטיסים הגיעו ל-150 לירות ונמכרו כרטיסים
במחירים של: לירה אחת, שלושת רבעי, חצי ורבע לירה. משה פרץ רושם את שמות השחקנים
החובבים ותפקידיהם. ביניהם אנו מוצאים את אליעזר לובראני, תלמיד הגמנסיה הרצליה,
שניהל אחר כך את השידורים העבריים של קול
ירושלים המנדטורי ואת אביעזר ילין, בנו של דוד ילין. הוא כיהן ברבות הימים
כראש הסתדרות המורים בארץ ישראל. |