|
"לשון
שנשרפה"… שלושה יוצרים
ילידי הארץ מתייחסים אל חורבן יהדות שלוניקי מבעד ללאדינו, לשונם של הנספים, בסרטו
של אודי בן אריה "עשן ואפר" (1998) אסתר פרץ הערה: מומלץ לצפות לפני הקריאה בסרט עצמו שהועלה לאינטרנט
עשן ואפר מבוא סרטו התיעודי של אודי בן אריה עוקב אחר חבלי לידתה, גיבושה והעלאתה על במת
הקונצרטים של הפואמה המוסיקלית "עשן ואפר" לזכרה של קהילת שלוניקי
שנספתה בשואה. היצירה מבוצעת בלאדינו, לשונם של הנספים. בתוך כך, מדובב הסרט
שלושה יוצרים ילידי הארץ שחברו יחד ושיתפו פעולה ביצירה זו: המשורר אבנר פרץ, בן למשפחה ספרדית ותיקה
בארץ (דור שישי בירושלים). הענף השלוניקאי של משפחתו, אשר נשאר בשלוניקי, נשמד באַוּשויץ. המלחין דניאל עקיבא, בן למשפחה היושבת
מדורי דורות בארץ ישראל, בחיפה ובגליל. המשוררת והציירת (ציירה את עטיפת התקליטור
ואת שער הפרטיטורה של היצירה) רבקה מרים, ילידת ירושלים, בתו של לייב רוכמן,
סופר אידישאי, מחבר הספר "בדמיך חיי" המתעד קורותיו וקורות משפחתו
בשואה. בחרתי בסרט הזה, משום שהוא נוגע בשואה
מנקודת ראותם של יוצרים ילידי הארץ הנבדלים זה מזה בביוגרפיה שלהם ובזיקתם
המשפחתית לשואה. שנים מהם בנים למשפחות היושבות מדורי דורות בארץ ואינם ניצולי
שואה או דור שני או שלישי לניצולי השואה. אמנם בערך "ספרות השואה/השואה
בספרות העברית" מאת חנה יעוז, באנציקלופדיה של השואה, עמ' 882 נאמר: הדור השלישי של משוררים הכותבים
על נושא השואה, מורכב ממשוררים בני ניצולים. בשנות ה-70 וה-80 פרסמו עודד פלד,
רבקה מרים, טניה הדר ודודו ברק ספרי שירה, המבטאים את מורשת הטראומה במערך מורכב
של אמפתיה, הזדהות ודחייה. בצידם צמחו בשנות ה-80 המאוחרות משוררים שהם בני
ניצולים מקהילות יוון וסלוניקי, כגון מרגלית מתתיהו, אבנר פרץ ולאה אייני,
המביעים בשירתם את מורשת הסבל של בני משפחות ההורים, שרובם מצאו מותם במשרפות
אַוּשויץ. אך בכל האמור באבנר פרץ (כמוהו כדניאל
עקיבא), אין זה מדויק. הוא איננו בן או צאצא לניצולים, אלא בן למשפחה המושרשת
מזה דורות בארץ. נקודת הראות הזו חשובה בעיני, מפני שהיא מבליטה את מה שהולך
ומסתמן בשנים האחרונות (ולא היה ברור לגמרי בעשורים הראשונים מאז קום המדינה):
השואה כחווית תשתית מרכזית בחיינו, החוצה גבולות של עדות, שבטים וארצות מוצא.
לדבר הזה נודעת חשיבות ככל שעובר הזמן ונעלם הדור שחווה על בשרו את תקופת האימים
של השמדת יהדות אירופה. נקודה חשובה אחרת שנוגע בה הסרט היא שותפות
הגורל של בני השבט הספרדי, היהדות דוברת הלאדינו באירופה, עם אחיהם האשכנזים,
דוברי היידיש. היהדות הספרדית לא הייתה יהדות של מיליונים אך באופן פרופורציוני
הוכתה באותה מידה. מחציתה הושמדה. קהילות שלמות, ובהן קהילת שלוניקי, ירושלים
דבלקן, הגדולה והחשובה בקהילות הספרדים, נשמדו כליל ונמחקו מעל פני האדמה. עובדה
זו שכמעט לא הושם אליה לב ולא ניתן לה ביטוי פומבי או ספרותי בעשורים הראשונים
אחרי השואה, מקבלת תהודה מסוימת בשנים האחרונות. הסרט שלפנינו מוסיף על כך את
ההיבט האמנותי. גם לנקודה הזו יש חשיבות בהצגת זכר השואה כחווית תשתית החוצה
גבולות של שבטים ועדות. ההיבט השלישי, שהוא אולי המקורי והחשוב
מכולם בעיני, הוא הצגת הלשון הספניולית (לאדינו) כפריזמה שבה משתקפים הווי חיים,
תרבות ויצירה של המפוארת שבקהילות הספרדים באירופה וגם גורלה המר וקץ תפארתה.
בכך מצטרפת הלאדינו אל אחותה הבכירה, היידיש, שעליה כותב חיים בילצקי בערך
"ספרות השואה/השואה בספרות היידיש/אחרי השואה" (שם, עמ' 884): השואה היא נשמתה של הספרות
ביידיש שאחרי מלחמת העולם השניה, מהותה וכל תכנה, נושאם האחד והיחיד של הרומן,
הסיפור, הסיפורת, המחזה, השירה והכרוניקה הוא חורבן בית ישראל. [...] ספרות
יידיש על השואה היא משמרת הזיכרון לכל ימי האימה: דומה שהזכרונות והמאורעות
רודפים את הסופר ביידיש, בין שהוא עצמו עבר את אַוּשויץ, טרבלינקה, מַידַנֶק
ונתיבי הייסורים האחרים, בין שהוא עצמו היה אז בארץ ישראל או בכל ארץ אחרת ... ניתוח הסרט 1. מימד הזמן - עבר והווה בסרט "עשן ואפר" אודי בן אריה מתעד בסרטו את ההווה. הוא
מצלם את התזמורת בחזרות לקונצרט הבכורה, את קונצרט הבכורה עצמו ואת האמנים בביתם
או בסביבת עבודתם: סדנת המלחין, המכון לתיעוד הספניולית ותרבותה. הנגיעה בעבר (והעבר
כאן איננו רק השואה) נעשית דרך האספקלריה של יצירתם. יצירתם הזו מנוגנת ומושרת,
מדוקלמת ונראית (ציוריה של רבקה מרים) בסרט. אולם הסרט גם מדובב את האמנים בנוגע
ליצירתם תוך כדי נגיעה בביוגרפיות האישיות שלהם. התוצאה היא מבנה מורכב ורב
ממדי. נדגים זאת באמצעות הפניות לסרט: אבנר פרץ מצהיר בסרט כי הוא חף מנוסטלגיה
בכל האמור ליחסו לשפת הלאדינו (ומדובר באחד היוצרים הבודדים הכותבים היום שירה
מקורית בלאדינו, אף על פי שאין זו עבורו לשון אם). עם זאת, פותח הסרט דווקא
במונולוג מפיו על רקע נמל תל אביב העזוב (ראה על כך להלן) שבו הוא מביע
"געגוע". אולם אין זה געגוע לזיכרונות ילדות בשלוניקי (שאותה לא
הכיר), אלא געגוע "היסטורי" לשלוניקי שבה נולדה סבתו, שלוניקי בימי
תפארתה לפני מאה שנה. השירה שהוא כותב ("קינות על חורבן שלוניקי")
והמוסיקה של דניאל עקיבא, מנהלות דיאלוגים (כפי שמסביר דניאל עקיבא בסרט) עם
חומרים ספרותיים-מוסיקליים (שיר הערש "נני, נני") מן העבר, אך אין
מדובר בעיבוד או חיקוי. היצירה של השנַים היא מודרנית, עכשווית, העושה שימוש
במוטיבים מסורתיים. אופן אחר שבו פורץ בסרט העבר אל תוך ההווה
הוא מישוש ונגיעה בחומרים עתיקים: ספרי לאדינו בלים, מכתבים עתיקים שהוצאו מתוך
כריכות של ספרים ישנים. הפעם מדבר אלינו החוקר, המעיין בחומר הזה ומפרש את העבר
מתוך זווית מדעית עכשווית. אולם עד מהרה הוא "שם בצד" את איש המדע שבו
ושב ומרשה למשורר לשאול "מה היה קורה אילו?" מתוך כך הוא מסביר את
יצירתו בלאדינו כניסיון לממש פוטנציאל אמנותי הקיים בשפה ואשר לא הבשיל עד תום
בשל חורבנה של היהדות הספרדית ועלית הכורת על לשונה. וכך חוזר ובוקע אל תוך השיח
הזה העוסק בהווה ובעבר הרחוק מאוד בצורה המפורשת ביותר עניין השואה. 2. מימד המקום - שלוניקי בארץ ישראל הסרט "עשן ואפר", כמו היצירה
שבה הוא עוסק, הוא בגדר הצבת יד לשלוניקי היהודית, שהיתה בעבר הרחוק הגדולה
שבקהילות היהודיות בעולם ואשר נספתה בשואה. למרות זאת, בחר הבמאי לצלם את הסרט
כולו בארץ. פה ושם מוקרנות תמונות סטילס בודדות (סבלים יהודיים, נשים בלבושן
השלוניקאי המסורתי) כאילוסטרציה לדברים המושמעים בסרט, אך הסרט כולו מראה נופים
ומקומות בארץ ישראל. בכך מודגשת נקודת המוצא: הסתכלות על השואה מנקודת ראותם של
יוצרים ילידי הארץ החיים בה. ראשית, מראה הסרט את האמנים האלה במקומם הטבעי: בתי
מגוריהם, הנופים המקיפים אותם (או מובילים אליהם) וסדנאות העבודה. גם היצירה
המוסיקלית מוצגת בהקשרים המקומיים העכשוויים שלה: אולם החזרות ואולם הקונצרטים.
אולם בדומה למה שאמרנו אודות מימד הזמן, נוצר מבנה מורכב ורב ממדי גם בכל הנוגע
למקום. מבנה זה מוצא ביטויו לאורך הסרט בשלושה היבטים: הצילומים בנמל תל אביב,
הצילומים בשכונת אוהל משה הירושלמית והצילומים בביתה של רבקה מרים. אדון להלן
בקצרה בכל אחד מן ההיבטים האלה: הצילומים בנמל תל אביב הנטוש (שחדל מכבר
לשמש כנמל) חוזרים לאורך הסרט: בפתיחה, במהלך הסרט ובסיומו. במהלכם מדבר אבנר
פרץ על שלוניקי ועל היצירה "עשן ואפר" וזיקתה לשלוניקי. באמצעות
הסצנות המצולמות בנמל תל אביב מוצגת שלוניקי היהודית כ"נעדרת נוכחת".
הדובר צועד לאורך רציף העץ, מספר על עובדי נמל שלוניקי, הסוארים והדייגים,
הנהפכים כבאגדת קסמים ביום שבת לגבירים הדורים המהלכים מעדנות לאורך הרציפים
השובתים מעבודה. תוך כדי כך הוא פושט ידו, כאילו מצביע על המראה המרהיב הנשקף
לעיניו וכאילו מצולם הכל במקום האוטנטי. ההקשר אינו מקרי: בשנות השלושים עלו
מאות פועלי נמל יהודיים משלוניקי ונטלו חלק בהקמתו ותפעולו של הנמל העברי
הראשון. בסצינה אחרת קושר אבנר פרץ בקשר משולש את שלוניקי, את תל אביב ואת שירו
"שיר ערש לסלוניק". המצלמה חולפת על פני דוגיות עזובות בנמל והוא מדבר
על שלוש הדוגיות מן השיר, אשר יצאו להפליג אל עבר מזרח שמש, "מקום בו מפציע
האור", אך אינן זוכות להגיע למחוז חפצן וטובעות. מחוז החפץ הזה במזרח הוא,
לאמיתו של דבר, המקום שבו מצולמות עתה הדוגיות, נמלה של ארץ ישראל. בכך מתאחדים
למעשה נמל המוצא (שלוניקי) ונמל היעד (תל אביב) והדוגיות משלימות את מסען שנקטע
באופן טראגי. גם בצילומים בשכונת אוהל משה חוזרת
שלוניקי ונגלית כ"נעדרת נוכחת" רבים מן המתיישבים הראשונים, בוני
השכונה, היו יוצאי שלוניקי וינינה שביוון. צביונה של השכונה, סגנון בתיה, הווי
החיים, השפה שדוברה בה, כל אלה יש בהם להזכיר את שכונותיה היהודיות של שלוניקי
בעברה הרחוק. בדומה לנמל תל אביב, אין שכונת אוהל משה מתפקדת עוד היום כבעברה
הרחוק. היא חדלה מכבר להיות "בוסתן ספרדי", אך להבדיל משלוניקי
היהודית, אין מדובר בקץ טרגי. החיים בשכונה מפכים באפיקים אחרים. שלוניקי,
"ירושלים דבלקן", שחרבה מוצאת את תיקונה בירושלים החיה והנושמת. בצילומים בביתה של רבקה מרים מבקיעים העבר
ו"המקומות האחרים" אל ההווה על ידי התמקדות המצלמה בציוריה. להבדיל
מפרץ ועקיבא, רבקה מרים היא בת למשפחה ניצולת שואה. הציורים שלה, החל מגיל רך,
הוגדרו, לדבריה, על ידי אחרים כ"ציורי שואה", בעוד היא עצמה אינה
מודעת לכך כלל. הסרט "עשן ואפר" הוא, לפיכך, צומת שבו נפגשות פולין
ושלוניקי על אדמת ירושלים. 3. לשון שנשרפה הגיבורה האמתית של סרטו של אודי בן אריה
היא הלאדינו, לשונם של הנספים בני השבט הספרדי. הלשון שלוותה אותם במסעם בקרונות
החתומים, בדרך אל תאי הגזים; הלשון שהתנגנה בפיהם של השורדים והניצולים, אלה
ש"עבורם תזרח יום אחד השמש / אך תהיה זו שמש אחרת / בשבילם לעולם לא תחול
עוד התבהרות", כפי שאומר אבנר פרץ בשירו המושמע מפיו בסרט בצילומי קונצרט
הבכורה. היצירה "עשן ואפר" מתנודדת בין
שני קטבים: מצד אחד מוצגת הלאדינו באופן פסימי כלשון התקשורת עם הגלקסיה האפילה
של המתים, השרופים והחנוקים. מצד שני, מסתיימת היצירה בשיר "נס הלשון"
- כמו עוף החול, קמה הלשון (הלאדינו), שנשרפה אחרי חמש מאות שנות קיום, לתחייה
מתוך אפרה, להתחיל, בניגוד לכל הסיכויים, מחזור חיים חדש... להיזקקות ללאדינו מצד יוצרים ילידי הארץ שזוהי
עבורם אפילו לא לשון אם, אלא לשון הסבתא, יש חשיבות מרכזית בהבנת התחברותם אל
השואה כחווית תשתית בחיי העם היהודי (לאו דווקא אישית או משפחתית). דרך הלאדינו,
הלשון שנשרפה, תוכל גם אתה, שלא היית שם, להתקרב אל ליבת המכאוב והסבל, כמו גם
לגאות ולתפארת שקדמו לשבר. הסרט בוחן מנקודות ראות שונות ומשלימות את תופעת
היצירה המתחדשת בלשון נכחדת ואת שאלת העתיד הצפוי ללשון הזו. בשני מקומות בסרט נוצר המגע בין שתי
הלשונות היהודיות האחיות, שליוו את המומתים אל המשרפות: היידיש והלאדינו. אבנר
פרץ מצטט את בשביס זינגר העונה לשאלה "בשביל מי הוא כותב?" במלים: אני
יהודי המאמין בתחיית המתים, כשיקומו המוני בית ישראל שבאירופה מקברם, תהיה שאלתם
הראשונה: "מה חדש הופיע ביידיש?" - עבורם אני כותב... רבקה מרים, בתו של הסופר היידישאי לייב
רוכמן, מתייחסת, גם בשם אביה המנוח, בהשלמה ובלי מרירות אל השקיעה וההעלמות
הבלתי נמנעת של הלשונות האלה בתוך התרבות העברית הצומחת. אבנר פרץ, לעומתה, מביע
בסוף הסרט את התקווה, כי בתוך ההוויה הפלורליסטית הכובשת לה מקום בחיינו
התרבותיים, ימצא בערוגות הפרחים שלנו מקום צנוע שבו יוסיפו ללבלב גם פרחי הלאדינו... סיכום - "עשן ואפר" האומנם סרט שואה? הערך "סרטים על השואה"
באנציקלופדיה של השואה (שם, עמ' 900-908) עוסק, בין היתר, גם בסרטים תיעודיים.
הוא מדבר על כך שסרטים אלה "עוסקים במגוון של נושאים, ממחקרים על עליית
הפשיזם ועד לסירוב בעלות הברית להפגיז את אושויץ". סרטו של אודי בן אריה
מתייחד בכך שהוא אינו עוסק ישירות באחד מנושאי השואה, אלא מציץ אל עולמם של בני
הארץ והתחברותם אל העבר היהודי ואל חורבן יהדות אירופה. ייחוד נוסף שבו דנתי
בעבודתי הוא העמדת הלאדינו, לשון הנספים, במוקד הסרט. מבחינה זו זהו מעשה אמנותי
חלוצי ויוצא דופן. אני סבורה כי ראוי הסרט הזה להימנות עם הקשת המגוונת של סרטים
תיעודיים הנוגעים בנושא השואה,להיות מוקרן בפני תלמידים ומשכילים ולשמש נקודת
מוצא לעיון בשאלות שהוא נוגע בהן. מקורות: האנציקלופדיה של השואה, עורך
ראשי: ישראל גוטמן, תל אביב 1990; הערכים: ספרות
השואה, סרטים על השואה, סלוניקי. |