|
מדרש
אל תעירו
ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ
שיר השירים
רבה הוא מדרש ארץ ישראלי קדום המשופע בסיפורים ואגדות. בפרשה א', סימן
ל"א, מביא המדרש סיפור המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי וזו לשונו:
מעשה באשה
אחת בְּצַיְדַן [בית צידא – כפר דייגים על חוף
הכנרת], ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. אתון גבי (באו לפני) רבי שמעון בר
יוחאי. בעיין למשתבקא
דין מדין (ביקשו אמר להון: "חייכון (חייכם)!
כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל
ומשתה."
הלכו
בדרכיו ועשו לעצמם יום-טוב ועשו סעודה גדולה, וְשִׁכַּרְתּוֹ יותר מדאי.
כיון שנתישבה דעתו עליו אמר לה: "בתי, ראי כל חפץ טוב
שיש לי בבית, טלי אותו ולכי לבית אביך." מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה
לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: "שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית
אבא."
בחצי הלילה
– ננער משנתו. כיון שפג חמריה (התפכח מיינו), אמר
לה: "בתי, איכן (היכן) אני נתון?" אמרה ליה: "בבית אבא."
אמר לה:
"מה לי בבית אביך?"
אמרה ליה:
"ולא כך אמרת לי בערב: 'כל חפץ טוב שיש בביתי, טלי אותו ולכי לבית
אביך' – אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!"
הלכו להם
אצל רבי שמעון בר יוחאי, ועמד להתפלל עליהם, ונפקדו.
למקרא
הסיפור עולות כמה תמיהות: ראשית לא מדובר פה ביוזמה של הבעל המבקש לגרש את
אשתו. מלשון הכתוב עולה ששני בני הזוג באים לפני רבי שמעון בר יוחאי ומבקשים
להיפרד, אף שאין ביניהם מחלוקת או ריב. אם כן למה הם מבקשים להיפרד?
מוזרה היא
עוד יותר תגובתו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא אינו מסרב לבקשתם, אך מציע להם
להקדים לתהליך הגירושין משתה פרידה. זהו אינו תהליך פרידה מקובל ואין לו כל
אחיזה בהלכה.
ולבסוף,
מסיום הסיפור עולה שתפילתו של רבי שמעון בר יוחאי מתקבלת על ידי הקדוש ברוך
הוא: הוא פוקד את בני הזוג והם מביאים צאצאים לעולם. מדוע אם כך אין רבי
שמעון מתפלל עליהם מיד? עיון מדוקדק בטקסט חושף בפנינו את התשובות:
בני הזוג
פונים אל רבי שמעון בר יוחאי כאל מי שיכול לסייע להם במצוקתם. הסיבה ה'רשמית' לפנייתם היא הסדרת תהליך גירושין, שכן על פי
הדין אשה שאינה מביאה צאצאים לעולם, רשאי בעלה
לגרשה ולקחת אשה אחרת על פניה.
אך רבי
שמעון חש שמתחת לפני השטח קיימת מצוקה נפשית. בעייתם אינה סקסולוגית. משהו
השתבש בחייהם של בני הזוג והבעיה הפיסית היא רק פועל יוצא של אותה מצוקה.
הוא מציע על כן לבני הזוג לקיים טקס לא שגרתי: משתה גירושין, והוא מדגיש
בפניהם: "כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין
אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה." הוא מציע להם, אפוא, לשחזר
את נקודת הפתיחה ליחסיהם כזוג – את אותו יום מאושר שבאו בו בברית הנישואין.
השחזור החיצוני הזה עשוי לסייע להם להבין באיזו נקודה השתבש משהו במערכת
היחסים שביניהם ונוצר חיץ המתבטא גם באי יכולת להביא ילדים לעולם.
נראה שהעצה
נופלת על אוזניים קשובות: אף אחד מבני הזוג אינו מוחה, להפך, הכתוב מדגיש
שהם הלכו בדרכיו. זהו ביטוי תנכי (ספר דברים) המציין אמונה
שלמה. בני הזוג מקבלים את רבי שמעון בר יוחאי כסמכות רוחנית ושמים בו את
מבטחם. יתרה מזו – הם מגדילים עשות ועושים לעצמם
כמאמר הכתוב "יום-טוב" ו"סעודה גדולה". במהלך המשתה
דואגת האשה לשכר את בעלה. ברגע מסוים
"מתיישבת עליו דעתו", כלומר, השפעת היין אינה כה חזקה עד שיוציא
מפיו דברי שטות או דברים חסרי אחריות. להפך, הכתוב מבקש להדגיש שדבריו של
הבעל נאמרו מרצון ומהכרה. היין רק שחרר איזו עכבה סמויה וסייע לו להוציא
החוצה דברים ששמר בלבו. הוא פונה אל אשתו בכינוי 'בתי', שהיא לשון אהבה –
מעין אהובה בלשון ימינו – ומציע לה לקחת כל חפץ טוב שיש לו בבית, כלומר נוהג
בה באהבה ובנדיבות.
האשה מפרשת את המלה חפץ טוב לא מלשון חפץ
חומרי, אלא מלשון לחפוץ, לרצות, ואנו שומעים פה את האסוציאציה המיידית לשיר
השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ." הבעל
אוהב אם כך את אשתו, אך רק היין הוא שמאפשר לו להחצין את אהבתו ולבטאה
במלים, בבחינת "נכנס יין יצא סוד."
האשה לעומתו אינה זקוקה ליין. היא אוהבת אותו
ואהבתה עולה מן הדברים שהיא אומרת לו: "אין חפץ טוב לי בעולם יותר
ממך."
הבעל
המתפכח מיינו אינו כועס או מתרגז על המעשה. המלים הראשונות שהוא משמיע הן:
"בתי, איכן אני נתון?" כלומר שוב הוא פונה אליה
בלשון חיבה ואהבה.
הכתוב אינו
אומר לנו מה תגובתו של הבעל לדברי האהבה של האשה,
אלא מסמיך מיד לדבריה את המשך הסיפור: "הלכו להם אצל רבי שמעון בר
יוחאי." שמע מינה, הם שבים אל הפסיכולוג שלהם לדווח לו על תוצאות
הניסוי. מה שהיה ברור מן הסתם מלכתחילה הן לאשה
והן לרבי שמעון בר יוחאי מתברר כנראה גם לבעל. שחזורו הסימבולי של העבר
בסיוע היין אפשר לבני הזוג לראות את חייהם המשותפים באור חדש ורענן. העכבות
הנפשיות שחצצו ביניהם התפוגגו ובעקבותיהם מתפוגג גם המחסום הפיסי ומתאפשרת
כניסתה של האשה להריון.
זה הרגע שבו משלים רבי שמעון בר יוחאי
את התהליך ומחזקו בעזרת תפילה, תפילה שאכן נענית. הוא אינו מחולל נסים שיכול
לשנות דברים בכוח תפילתו; הוא רק מתווה בפני בני הזוג דרך פעולה המסייעת להם
לחשוף את בעייתם ולהתגבר עליה. המלים "הלכו בדרכיו" מקבלות עכשיו
משמעות חדשה: ללכת בדרכיו פירושו לנקוט יוזמה אקטיבית, וכשהיוזמה הזו ננקטת,
ממילא בא גם הסיוע משמים. ללכת בדרכיו הוא אם כך בו בזמן גם לנהוג על פי
עצתו של רבי שמעון בר יוחאי וגם לנהוג על פי דרכי האל: אלוהים עוזר למי
שעוזר לעצמו. (וראה גם דברי המדרש בספרו של רבי יעקב כולי 'מעם לועז':
"דעו כי בעניין היהדות צריך האדם להשתדל ולקיים את המצוות, וכשהוא
מתחיל, מסייעים לו מן השמים שיוכל לקיים כל המצווה. אבל אם אין האדם טורח
במצווה, היא נשמטת מתחת ידיו, שמן השמים לא אומרים לו לקיים, שכל אחד יש לו
הבחירה בידו לילך בדרכו כפי חפצו.")
_________________
תודתי
נתונה למורי ורבי, פרופ' אדמיאל
קוסמן שהאיר את עיני וסייע לי לרדת לעומק הטקסט.
עניינים הקשורים בזמן ובמרחב בסיפור
מבחינת
המרחב אנו רואים כי העלילה מתחילה בבית הרב – ר' שמעון בר יוחאי, עוברת
לביתם של בני הסוג, משם לבית אביה של האשה וחזרה
לבית הרב. יש כאן אם כך מעגל שתחילתו וסופו באותו מקום. זה דבר
אופייני להרבה סיפורים. המעגל שנפתח במקום מסוים גם נסגר שם, אך בינתיים חלף
זמן. משהו השתנה. אצל מי? אצל כל אחד מהגיבורים כולל הרב.
מה בדיוק
השתנה? חל שינוי פנימי בהתייחסותם של בני הזוג. הם עברו חוויה מתקנת בזכות
העצה שקיבלו מן הרב. משפט המפתח הוא "כשם שנזדווגתם
זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל
ומשתה" שימו לב איך נרמז כאן הזמן: נזדווגתם הוא לשון עבר. מתפרשים הוא
לשון הווה. רבי שמעון בר יוחאי שולח את בני הזוג למסע ב'מנהרת
הזמן'. השחזור של טקס החתונה באמצעות המשתה שנועד להיות כביכול משתה
גירושין, הוא זה שמאפשר לבני הזוג את תהליך השינוי. ברגע שתהליך זה הושלם,
פתוחה הדרך לבקשת סיוע מן השמיים.
גם
בסיום נרמז הזמן: "ועמד והתפלל עליהם ונפקדו" שימו לב שבין
התפלל עליהם לבין נפקדו, עברו תשעה חודשים!
צַיְדָן
(או בית צידא כפי שהיא נקראת היום) הייתה ישוב
יהודי על שפת הכנרת. המקום נחפר ושוחזר לפני שנים אחדות. צידן נזכרת
במקורותינו למעלה משישים פעם במקרים רבים בצרוף עם ערב (הכפר הערבי ערבה
בימינו בבקעת בית נטופה). בצידן חיו חכמים יהודים מחכמי המשנה והתלמוד.
נחום כהן בספרו: "אתרים וחכמים בגולן ובבשן בתקופת המשנה
והתלמוד", הוצאת כרמל, ירושלים, 2007, מקדיש לבית צידא
(ציידן) פרק שלם (עמודים 18-13) ומונה שמותיהם של חמישה חכמים שהתגוררו שם.
[י.פ.]
|