צא. תפז.
מעשה
בבן בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה. אמר לה: בשלי לי שתי עדשים. בשלה לו שתי
עדשים. כעס עליה. למחר אמר לה: בשלי לי סאה. בשלה לו סאה. אמר לה: הביאי לי שני
"בוציני". הביאה לו שני נרות. אמר לה: שברים בראשו של
"בבא". היה יושב בבא בן בוטא על הפתח ועוסק בדין. שברתם על ראשו.
אמר לה: מה את עושה? אמרה לו: כך צִוַּנִי בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, –
המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן
בוטא.
פירושים:
שתי עדשים – נתכוון למקצת עדשים
כלשון בני אדם, והיא תפסה את הדברים כפשוטם.
בשלי לי סאה – כלומר הרבה.
בוציני – בלשון ארמית פירושו
אבטיחים וגם נרות, והוא נתכוון לאבטיחים.
בבא – בלשון ארמית פתח.
המקום – הקב"ה.
מקורות
ההוא
בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה
ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר
לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי
יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת
יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את
עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סו עמוד ב
|
מדרש
גם
לאחר הסבריו של ביאליק הסיפור לא ברור די צרכו. אני מביא כאן נוסח מבואר (על
פי שטיינזלץ).
אדם אחד בן בבל שעלה לארץ ישראל. נשא [שם]
אשה. אמר לה: בשלי לי שתי עדשים [כלומר מעט עדשים]. בישלה לו [בדיוק] שתי
עדשים. כעס עליה. למחר [כדי לתקן את הדבר] אמר לה: בשלי לי סאה, [כלומר הרבה
עדשים]. בישלה לו סאה [שיש בה הרבה מעבר לסעודתו של אדם]. אמר לה: לכי הביאי
לי שתי דלעות קטנות [שבבבל קוראים לדלעת "בוצינא"] הלכה והביאה לו
שני נרות, [כי בארץ ישראל קראו לנר "בוצינא". כעס ו]אמר לה: לכי
ושברי אותן על ראש השער (בבא בארמית פרושו שער או פתח) [והיא לא הבינה לשון
זו וחשבה שכוונתו לשבור אותם על ראשו של החכם בבא. באותה שעה] היה יושב
[החכם] בבא בן בוטא בשער, והיה דן דין. הלכה ושברה אותן על ראשו [שהיה שמו
בבא, כלומר שער] אמר לה: מה זה שעשית? אמרה לו: כך ציווני בעלי. אמר: את
עשית רצון בעלך, – [אם כך] המקום יוציא ממך שני בנים [כנגד שני הנרות] כבבא
בן בוטא.
[י.פ.]
|
|