חזרה לדף הראשי

חלק חמישי

ב. ביתו של אדם / א. נשואים

צא. תפז.

מעשה בבן בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה. אמר לה: בשלי לי שתי עדשים. בשלה לו שתי עדשים. כעס עליה. למחר אמר לה: בשלי לי סאה. בשלה לו סאה. אמר לה: הביאי לי שני "בוציני". הביאה לו שני נרות. אמר לה: שברים בראשו של "בבא". היה יושב בבא בן בוטא על הפתח ועוסק בדין. שברתם על ראשו. אמר לה: מה את עושה? אמרה לו: כך צִוַּנִי בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, – המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.

פירושים:

שתי עדשים – נתכוון למקצת עדשים כלשון בני אדם, והיא תפסה את הדברים כפשוטם.

בשלי לי סאה – כלומר הרבה.

בוציני – בלשון ארמית פירושו אבטיחים וגם נרות, והוא נתכוון לאבטיחים.

בבא – בלשון ארמית פתח.

המקום – הקב"ה.

מקורות

ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סו עמוד ב

מדרש

גם לאחר הסבריו של ביאליק הסיפור לא ברור די צרכו. אני מביא כאן נוסח מבואר (על פי שטיינזלץ).

אדם אחד בן בבל שעלה לארץ ישראל. נשא [שם] אשה. אמר לה: בשלי לי שתי עדשים [כלומר מעט עדשים]. בישלה לו [בדיוק] שתי עדשים. כעס עליה. למחר [כדי לתקן את הדבר] אמר לה: בשלי לי סאה, [כלומר הרבה עדשים]. בישלה לו סאה [שיש בה הרבה מעבר לסעודתו של אדם]. אמר לה: לכי הביאי לי שתי דלעות קטנות [שבבבל קוראים לדלעת "בוצינא"] הלכה והביאה לו שני נרות, [כי בארץ ישראל קראו לנר "בוצינא". כעס ו]אמר לה: לכי ושברי אותן על ראש השער (בבא בארמית פרושו שער או פתח) [והיא לא הבינה לשון זו וחשבה שכוונתו לשבור אותם על ראשו של החכם בבא. באותה שעה] היה יושב [החכם] בבא בן בוטא בשער, והיה דן דין. הלכה ושברה אותן על ראשו [שהיה שמו בבא, כלומר שער] אמר לה: מה זה שעשית? אמרה לו: כך ציווני בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, – [אם כך] המקום יוציא ממך שני בנים [כנגד שני הנרות] כבבא בן בוטא.

[י.פ.]