|
מדרש [י.פ]
ריקוד של אהבה
מדרש
תהלים הידוע גם בכינויו מדרש "שוחר טוב", הוא ספר מדרשים מאוחר
שהועלה על הכתב במאה העשירית לערך. אחד הסיפורים המובאים בו בהקשר למזמור
נ"ט בתהלים הוא סיפור על נשואי בנו של ר' עקיבא, וליתר דיוק סיפור על
ליל הכלולות.
הסיפור
כתוב בחלקו בעברית ובחלקו בארמית. אני מביא אותו כאן בתרגומו העברי ובתוספת
כמה הערות הסבר.
מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה, מה עשה? כיון שנכנסה עמו לחדר היה עומד כל הלילה
וקורא בתורה ושונה בהגדות.
אמר לה: "קחי נר והאירי
לי."
לקחה נר והאירה לו כל הלילה, והייתה
עומדת לפניו ומאירה, והיה פותח ספר ומגלה אותו מראשו לסופו ומסופו לראשו
(ספר באותם ימים הוא כמו ספר תורה – מגילה שמגלגלים אותה) וכל הלילה עומדת
ומאירה לו עד שבא הבוקר.
בבוקר בא ר' עקיבא אליו, אמר לו:
"מצא או מוצא?"
אמר לו: "מצא!"
נעיין תחילה בשאלתו של ר' עקיבא
לבנו: "מצא או מוצא?"
בתנ"ך ישנם שלושה ספרים
שמייחסים את כתיבתם לשלמה המלך: ספר משלי, ספר קהלת ומגילת שיר השירים.
האגדה אומרת שאת שיר השירים כתב שלמה בנעוריו, את ספר משלי בהיותו אדם מבוגר
ואת קהלת בעת זקנתו.
בספר
משלי, פרק יח, פסוק כב,
נאמר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהֹוָה".
לעומת זאת במגילת קהלת, פרק ז, פסוק כו, נאמר:
"וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה
אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ".
יש
כאן אם כך שתי אמירות סותרות ששתיהן מיוחסות לשלמה המלך. בעקבות כך פונה ר'
עקיבא אל בנו ושואל אותו "מצא או מוצא?" – איזו משתי האמירות
מתאימה לסיטואציה? ובנו משיב לו: "מצא!", דהיינו על פי חווית
הלילה הראשון נישואיו עלו יפה...
לכאורה
יש כאן התנהגות שוביניסטית של החתן שמנסה כאילו להראות לכלה את מקומה ומעמיד
אותה במבחן. במקום למלא את חובתו כגבר, הוא מעדיף לעסוק בלימוד ונותן לה
תפקיד לשרת אותו – להאיר לו. הכלה עומדת במבחן ולכן מחליט הבן שהיא כלה
ראויה.
אך
יש לזכור שקרוב לאלף שנים מפרידות בינינו לבין זמן כתיבת הטקסט. הנטייה
הראשונית של כולנו היא לקרוא את הטקסט בעיניים של המאה העשרים ואחת ולשפוט
אותו על פי מערכת המושגים שלנו. זו בעיה משום שהטקסט נכתב לבני התקופה
ודברים רבים השתנו ולא קל לדמות איך היו פני הדברים.
ניתן
להסתכל על הסיפור גם בעיניים אחרות.
רות
קלדרון בספרה "השוק. הבית. הלב: אגדות תלמודיות"
בפרק הקרוי "מחשבות על הסיפור" מעלה רעיון מאוד מעניין:
"אני מציעה לקרוא את סיפור
ליל הכלולות כסיפור גבורה. גבורת בן מול אביו: בן שחזר לאותו מקום ולאותו
מעשה, המרחב שבין איש לאשה, ותיקן את חטא אביו,
ויתר על ביאת הלילה הראשון כדי להישאר, במקום לבעול בלילה הראשון ולעזוב.
הוא אינו נכנע לתכתיב החברתי על הלילה הראשון ולא לתכתיב החברתי על ההפרדה
החדה בין אשה לתורה. אביו רחק מן הבית ומאשתו
שהיא ביתו כדי ללמוד תורה. ואילו הוא מזמין את אשתו להיות אתו כשהוא לומד.
הוא מעדיף ללמוד תורה בבית ולא לעזוב. אין ספק שמחלוקת חריפה מבצבצת כאן בין
המרחיקים כדי ללמוד לבין אלה הרואים את החיים ביומיום עם האשה והילדים כחלק משלים של עולם הלימוד שבלעדיו אין
עולמם שלם." (קלדרון עמ' 84).
עד
כאן דבריה של קלדרון. אני חושב שזו גישה מאוד
מעניינת. קלדרון קושרת את סיפור נשואי הבן לסיפור
הידוע על פרשת חייהם של אביו, ר' עקיבא ואמו, רחל, בתו של כלבא שבוע.
כשאני
קורא את הסיפור ומנסה לשחזר את התמונה לנגד עיני, אני מניח לרגע לכל המטען
התרבותי שלי ולציפיות החברתיות ומנסה לקרוא אותו בצורה אובייקטיבית ככל
שניתן.
החתן
נכנס לחדר יחד עם הכלה. המולת הטקס כבר מאחוריהם. עכשיו הם לבדם זה מול זו,
זו מול זה. מה שיקרה עכשיו הוא עניינם. זהו רגע הייחוד. ייחוד לא במובן
הגופני של איחוד בשרים, אלא בייחודיות שבו – רגע מיוחד שלא יחזור. נקודת
התחלה לחיים משותפים. אני מנסה לראות בעיני רוחי מה מתרחש באותו רגע בחדר.
על
השולחן מונח הנר על גבי פמוט ולצדו ערימת ספרים. החתן נוטל לידיו ספר ומתחיל
לקרוא. כדי לקרוא לאור הנר אין צורך במי שהוא שיחזיק את הנר ויאיר. במצב
רגיל הנר מוצב על השולחן בדיוק בגובה המתאים לקריאה והלומד יושב, כשספרו
מונח לפניו. אבל זה איננו מצב רגיל. הטקסט אומר במפורש שהחתן עומד.
הוא פונה אל הכלה ואומר לה: "האירי לי." איך בדיוק הוא אומר זאת?
האם הוא מצווה: "האירי לי!!!", או אולי הוא פונה אליה בחיוך בבת
צחוק שחיבה ואהבה נשקפים ממנה, מתבונן אל תוך עיניה ואומר לה בקול מתוק
מדבש: "האירי לי" – את האור שלי. בלעדיך אין כל טעם
לקריאה.
ומה
פירושה של קריאה? האם הוא קורא בשקט לעצמו או הוא קורא בקול? היופי של השפה
העברית הוא שאי אפשר לדעת, אבל נוספה בטקסט גם המלים "שונה בהגדות".
לשנות פירושו לקרוא בקול. הוא לא קורא לעצמו. הוא משמיע באוזניה את הדברים.
הוא משתף אותה. חשוב לו מהרגע הראשון שיהיה לה חלק בכל מה שהוא עושה
ובמיוחד בדבר שהוא מרכזי בחייו – הלימוד.
ומה
בדיוק הוא קורא לה? דווקא על כך יש תשובה מאוד ברורה בטקסט: "כיון שנכנסה עמו לחדר היה עומד כל הלילה וקורא בתורה
ושונה בהגדות". הוא אינו עוסק בלימוד רגיל של דינים והלכות,
אלא קורא בתורה ומפרש אותה באמצעות סיפורי אגדה.
אם
אני חושב על התקופה ועל כך שנשים לא עסקו בלימוד הלכות ובדיונים משפטיים,
הרי שמדובר כאן על בחירה מכוונת של החתן לשתף אותה בקריאה של חומר קליט
ומרתק – אגדות.
איך
בדיוק הם עומדים? האם הוא אוחז בספר והיא עומדת מולו או אולי היא דווקא
ניצבת מאחוריו? או אולי לצדו? הטקסט אומר "והות
קיימא קמיה" – "והייתה עומדת
לפניו". אך מה פירוש לפניו? נסו לדמיין לעצמכם את התמונה: כדי
שהנר באמת יאיר את הטקסט בצורה מיטבית עליה לעמוד לא מולו (שאז הספר המוטה
באלכסון לא יקלוט מספיק אור) ולא מאחוריו (שאז יטיל גופו צל על הספר), אלא
לצידו כשהטקסט גלוי לשניהם והם סמוכים מאוד זה לזה, שותפים לעונג שבלימוד
משותף.
זו
תמונה שונה מאוד מהתמונה של החתן יושב ולומד לעצמו והכלה, כמו משרתת, מחזיקה
בנר ומאירה לו.
האם
הספר מונח על עמוד קריאה מוגבה, או שמא הוא אוחז בו בידו? על כך אין תשובה
ברורה. נראה לי שהוא דווקא אוחז את הספר בידו. קשה לעמוד במקום כל הלילה.
סביר להניח שהוא זז מדי פעם, אולי אפילו מתהלך, והיא בתנועה מתואמת זזה אף
היא. דומה הדבר שהם חגים יחדיו כל הלילה במעין מחול משותף – ריקוד של
לימוד.
מה
קורה במחול הזה? נאמר שם: "והוה פתיחא
ספרא וגלייה ליה מן רישא לסיפא ומן סיפא
לרישא" – "והיה פותח את הספר ומגלה אותו מראשיתו ועד סופו ומסופו
ועד ראשיתו". המלה גלייה משמעה לגלות, לחשוף
את הכתוב (על ידי גלגול המגילה), אבל בו בזמן ניתן להבין שלא מדובר כאן רק
בחשיפה פיזית של הכתוב אלא גם בגילוי התוכן: גלייה
ליה – גילה לה. הוא מגלה לכלתו את משמעות הדברים, משתף אותה בלימוד.
ומדוע מדגיש המספר "מראשיתו ועד סופו ומסופו ועד
ראשיתו"? באותם ימים ספר פירושו מגילה. לא מדפדפים בספר אלא מגלגלים
אותו מקצה לקצה. אבל אני שומע פה איזו אמירה סמלית: החתן פורש לפני
כלתו את מגילת חייהם, את חייהם העתידיים המשותפים – חיים של שיתוף
והבנה הדדית.
במסכת ברכות, המסכת
הפותחת את התלמוד הבבלי מתוארות בצורה ציורית שלוש האשמורות של הלילה:
"משמרה ראשונה – חמור נוער, שניה – כלבים
צועקים, שלישית – תינוק יונק משדי אמו ואשה
מספרת עם בעלה (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א).
הגמרא נוקטת בלשון מאוד עדינה
לתיאור מעשיהם של בני זוג באשמורת השלישית של הלילה ובוחרת דווקא בפועל
"לספר". לספר פירושו גם לחלוק בדיבור באישון לילה, בשקט ובנועם,
את מה שחווה כל אחד מבני הזוג במהלך היום (ושימו לב שנאמר מספרת ולא
מספר ושנאמר שם: "עם בעלה", ולא לבעלה) ובאותו זמן עצמו
המלה מספרת מכוונת למעשה האהבה ההדדי.
בין שני בני הזוג ישנו הנר. כידוע
נר הוא סמל לאשה ובמקומות שונים נאמר שאשה היא נר הבית. אבל מעבר למשמעות הסמלית הזו של הנר
יש משמעות נוספת. השלהבת של הנר כל הזמן מרצדת, כל הזמן נמצאת בתנועה וגם
שני בני הזוג, כמו שכתבתי קודם נמצאים בתנועה, במין ריקוד משותף. זהו רמז
לחיי הנישואין.
קשר טוב בין בני זוג מתחיל בהתאהבות
– בשיכרון חושים, בתחושה של המון אנרגיה שיכולה לגבור על כל מכשול. הפתגם
אומר "האוהב – מתלהב" וטוב שכך. באוקטאבה של חיי נישואין חשוב
שהתו הפותח, ה"דו" של הדו-רה-מי, יהיה "דו" חזק ומהדהד.
במהלך השנים שבאות אחר כך צריכה ההתאהבות להתחלף באהבה, שזה
דבר שונה. כדי להתמודד עם קשיי החיים המשותפים צריכה להיבנות איזו שהיא
הרמוניה שבה כל אחד מבני הזוג רוקד בתאום עם השני. למרבה הצער לא
תמיד הריקוד הזה מתבצע כיאות. ריקוד הוא תנועה, שינוי מתמיד. לעתים הריקוד
נעצר ובני הזוג מתקבעים בעמדות סטטיות. הנישואין
לא בהכרח מתפרקים, הם רק נעשים משמימים: אני כאן בגלל שאת שם ואת שם בגלל
שאני כאן.
כדי לחדש את הריקוד, את השינוי,
דרושה אנרגיה שלא תמיד מצויה בשלב הזה של החיים המשותפים. לקיבעון יש יתרונות
משלו. כל אחד מבני הזוג יודע למה לצפות מן השני. הניסיון לשנות דברים לאחר
כמה שנות נישואין כרוך בסיכון, בויתור על עמדות, בחשיפה. לעתים נוח יותר
לוותר על הציפיות, להמשיך את הקיים ולקוות שלא יהיה גרוע יותר.
כשחיי הנישואין נתקעים במקום, הנר
כבה. במקום שיתוף חי והדדי, כל צד מתקבע בעמדה
שלו, אבל אם הנר מאיר, אם המחול נמשך, החיים המשותפים הופכים באמת לריקוד
בלתי נפסק שבו הדברים משתנים כל הזמן, זזים כל הזמן, ונוצא תיאום, נוצרת
הרמוניה.
|