|
מדרש [י.פ]
חולדה ובור
בתלמוד בבלי במסכת תענית (דף ח' עמוד א') מופיע מאמר סתום מדברי
רבי אמי: "בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין – מחולדה ובור. ומה
המאמין בחולדה ובור – כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה"
(ראה המוסח המלא בחלון מקורות).
רש"י
בפרשנותו לקטע זה מסביר שמדובר בסיפור ידוע והוא מביא את תוכנו בקיצור נמרץ (ראה
המוסח המלא בחלון מקורות).
נוסח
ארוך ומלא יותר מופיע במקורותינו במילון הערוך, ספרו של ר' נתן בן יחיאל
מאיטליה, בן המאה האחת-עשרה. נוסחתו של ר' נתן בנויה כנובלה בעלת התחלה וסוף
מוגדרים. נוסח קרוב מאוד מצוי ב"תשובות הגאונים" ונוסח מאוחר יותר
מופיע אצל בעלי התוספות. (ראה המוסח המלא בחלון מקורות).
ככל הידוע
לי לא נמצא מקור כתוב לסיפור שזמנו קודם למאה האחת-עשרה. מאז ועד ימינו אנו
חוזרים ופוגשים את הסיפור בנוסחאות ובעיבודים שונים. מדובר אם כך בסיפור עם
שרווח בתקופת התלמוד בימי רב אמי.
רב אמי,
מהדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל פעל בשלהי המאה הרביעית לספירה. הוא היה בן
למשפחת כוהנים שעלה ארצה מבבל והתיישב בקיסריה ולימים עבר לטבריה. רב אמי
היה תלמידו של רבי יוחנן וחבר ללימוד של רבי אבהו. נראה שהסיפור היה כה מוכר
עד שעורך התלמוד הסתפק באזכור רומז ולא מצא לנכון לכלול אותו בגוף הטקסט.
הסיפור המשיך להתהלך בעם ושבע מאות שנה אחר כך, במאה האחת-עשרה אנו מוצאים
נוסחאות כתובות שלו.
מקובל
לחשוב שסיפור חולדה ובור הוא סיפור עם יהודי. והנה, בשנת 1981 כאשר עסקתי
באיסוף סיפורי עם בקרב שבטי הבדווים בצפון הארץ, הקליטה עבורי הגברת נעמי
רייס, נוסחה בדווית מפיה של הגברת חליפה, אשה משבט ערב אל ערמשה (שבט בדווי
היושב על גבול הלבנון, סמוך לאדמית). המספרת השמיעה את הסיפור בערבית ובתה,
נוּרה, תרגמה אותו לעברית תוך כדי האזנה.
מעשה חולדה
ובור נחשב כאויקוטיפ יהודי של טיפוס סיפורי בינלאומי. בצורתו
הבינלאומית סווג הסיפור בין סיפורי הגורל תחת הספרור AT 930 A. המלך שומע נבואה על כך שבנו
עתיד לשאת בת כפר פשוטה לאשה, הוא מנסה להלחם בגורל ולהרוג אותה, אך מאמציו
נכשלים וגזירת הגורל מתקיימת. לטיפוס הבינלאומי שני אויקוטיפים יהודיים
ידועים: מעשה חולדה ובור (AT 930
A f) ובת שלמה במגדל (AT 930
A k). והנה, שני האויקוטיפים האלה מופיעים גם במרחב התרבות
הבדווי של צפון הארץ. את הראשון אספתי כאמור בשבט ערב אל ערמשה ואת השני בערב
אל חג'יראת.
הנתונים
שבידי אינם מאפשרים לי לקבוע אם הנוסחה הבדווית היא גלגול של אחת הנוסחאות
היהודיות שנזכרו לעיל או מהווה את קצהו של קו התפתחות עצמאי שמקורו בנוסחאות
קדומות יותר. [ניתוח מעולה של מעשה חולדה ובור וגלגוליו במסורת היהודית עד
ימינו, מופיע בפרק הרביעי בספרה של תמר אלכסנדר: אלכסנדר
תמר, מעשה אהוב וחצי: הסיפור העממי של יהודי ספרד, פרק רביעי, עמ'
76-59, ירושלים ובאר-שבע, תש"ס. דיון על אספקטים נוספים של מרכיבי הסיפור
ומקומו בספרות העממית יש גם בספרו של עלי יסיף, "סיפור העם העברי"
עמ' 288, 301-305].
עֶלִי יסיף
[סיפור העם העברי, עמ' 288] תוהה האם שני החכמים מימי
הביניים, רש"י בצפון צרפת ור' נתן בן יחיאל באיטליה, העלו על הכתב
מסורת עתיקה שמקורה עוד בתקופת חז"ל, או שמא נטלו סיפור עם בן זמנם
והביאו אותו כפירוש למאמר חז"ל. הוא מביא דוגמאות מסיפורים אחרים
התומכים בהשערתו שמדובר בסיפורים מימי הביניים, וזאת בהסתמך על פרטי ריאליה
בסיפורים המאפיינים את אירופה של ימי הביניים ולא את ארץ ישראל של תקופת
התלמוד.
לדעתי,
ביחס לסיפור חולדה ובור נראה שפרטי הריאליה דווקא מחזקים את ההנחה שמדובר
בסיפור תלמודי. נפילה לבור כמוטיב סיפורי, ידועה לנו ממקומות נוספים בספרות
חז"ל. כך לדוגמא הסיפורים המובאים במשנה [ראה: בבלי יבמות
דף קכא, עמוד ב' וכן גם בבא קמא, פרק נ, דף א. ובהמשכם הסיפור התלמודי על
בתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור], וכן גם הדיון התלמודי על תינוק שנפל לבור
[בבלי יומא, דף פד, עמוד ב] בסיפורים הבדוויים שאספתי מפי מידענים בצפון
הארץ מופיע מוטיב זה שוב ושוב.
בתלמוד
הירושלמי במסכת גיטין יש דיון שלם האם די בקול אדם שנשמע מתוך בור כדי להעיד
עליו שאדם הוא או שיש צורך גם בעדות ראיה על בובייה (כלומר בבואה) של אדם
שנראתה בבור. ובהקשר לכך מציין ר' אבין "המזיקין
היו מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות" [תלמוד
ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ו' דף מח, טור ב']. בורות ומקווי מים נחשבים עד
היום אצל הבדווים, כמקומות רדופי שדים וברבים מן הסיפורים שאספתי, כמו למשל
המעשייה הבדווית על נוּסְ-וּנְסֵיס (="חצי וחצי" – אצבעוני
הבדווי), כאשר גיבור הסיפור שנפל
לבור קורא לעזרה, השאלה הראשונה שמציגים לו מושיעיו היא "אנתי אִינְס,
וַולַא גִ'ין?" – "אתה בן אנוש או שד?". נוסח שאלה זה חוזר
שוב ושוב בצורתו זו במעשיות בדוויות נוספות.
נוסח
עברי של שאלה זו מופיע בנוסח הסיפור של ר' נתן במילון הערוך: "מי את,
מבני אדם או מבני המזיקין?" ויש בו כדי לחזק את הסברה שאכן מדובר
בסיפור שמקורו ארץ-ישראלי ולא אירופאי. בפסיקתא
רבתי, שנערך באמצע המאה התשיעית, בתוך סיפור אלגורי על ירמיהו הנביא הפוגש
אשה סתורת שער ולבושה שחורים נזכרת שאלה זו – השאלה הראשונה שהוא מציג לה
היא: "אם אשה את דברי עמי, ואם רוח
את הסתלקי מלפני" [פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כו וכן ראה
הקינה הידועה של ר' אלעזר הקליר "אז במלאת ספק יפה כתרצה",
המיוסדת כנראה על מדרש זה ושבה נאמר: "גוזרני עליך בשם אלהים ואדם / אם
שד לשדים את או לבני אדם / דמות יופייך כבשר ודם / פחדך ויראתך כמלאכים
לבדם". נראה לי שבמקרה זה קדם המדרש לפיוטו של הקליר למרות תאריך
העריכה של המדרש המאוחר לזמן חיבורו של הפיוט, שהרי המדרש נשען על מקורות
קדומים יותר]. במדרש רות זוטא, מדרש מאוחר שההערכות
אודות זמן עריכתו נעות בין המאה התשיעית למאות השתים עשרה או השלוש עשרה, שואל
בועז שאלה דומה בעת שהוא מגלה את רות ישנה למרגלותיו בגורן: "ויחרד האיש.
נשבע לה: אם רוח את הסתלקי מעלי, ואם מבני אדם את הודיעני, אמרה לו מבני אדם
אני, ובאתי לבקש מאת המקום שיתן לי חלק במשפחתך." [מדרש זוטא – רות (בובר)
פרשה ג ד"ה [ח]].
במאמר
מוסגר אעיר גם כי יתכן שהשאלה הייתה קיימת גם בנוסח הבדווי של הסיפור
ובתהליך התרגום לעברית השמיטה בתה של המספרת את החלק הזה.
בין אם
הסיפור הבדווי שאוב ממקורות יהודיים ובין אם מדובר ביצירה עצמאית, אין ספק
שמבחינת מבנהו, תוכנו ואופן סיפורו הוא משקף תפיסת עולם תרבותית שונה מזו
שלנו. בבואנו לבחון את הנוסחה הבדווית עלינו לבחון אותה מתוך התייחסות להקשר
החברתי והתרבותי הבדווי שבו היא מתקיימת, כלומר בסביבה הלא
יהודית.
הנוסחאות היהודיות מדגישות את
מוטיב הנאמנות. הבחור שמעלה את הנערה מן הבור אינו אונס אותה, אלא מבטיח
בסופו של דבר לשאתה לאשה. והנה אף שהנערה קיבלה על עצמה להינשא לו בעל
כורחה, אין היא מפרה את הבטחתה, אלא עושה כל מאמץ לקיימה עד כדי העמדת פני
שוטה ונכפה.
לעומת זאת, בסיפור הבדווי מתרחש אונס
בפועל. הבחורה הנאנסת, כך עולה מן הטקסט, אינה חשה מחויבות לאנס והיא מוציאה
ממנו הבטחה בשבועה לשאת אותה לאשה רק כדי להציל את כבודה וחייה. המניע
המרכזי הוא פחד – חששה של הנערה שנאנסה מפני הגורל הצפוי לה אם יתגלה סודה. סיכוייה
להינשא למישהו אחר הם אפסיים, ובאמתלא של שמירת כבוד המשפחה יש סיכוי סביר
שמשפחתה תנסה לא רק לפגוע באנס אלא גם להרוג אותה, אם יתגלה הדבר. מוטיב
הפחד עולה בבירור בדבריה של הנערה: "הילדה, היה לה קשה, אמרה לו:
תסלח לי, תעשה... זה דבר קשה בשבילי. ההורים וזה..." כך גם בהערתה
של המספרת: "היא לא יכלה יותר להתחתן. אם היה מתגלה להורים או
למישהו (שהיא אינה בתולה) היו רוצחים אותה".
אותו סיפור עצמו משקף אם כך בשני
מרחבי תרבות שונים שתי מערכות מנהגים שונות והמאזין הבדווי מקבל מן הסיפור
מסר שונה לחלוטין מזה שמקבל הקורא היהודי של נוסחת "הערוך".
לואיס
לנדאו בעבודת הדוקטורט שלו על "מעם לועז" מצביע על
הסדר ההפוך הקיים בסיפור: קודם שבועה ואחר כך העמדת עדים. לטענתו מעיד הדבר
על כך שהתקיימו יחסי ביאה בין השנים עוד לפני השבועה ולפיכך היו נשואים על
פי ההלכה בעת שנשבעו [ל. לנדאו, תכנים וצורות ב'מעם לועז' לר' יעקב כולי.
חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים,
תש"ם, עמ' 130-129].
הגרסה
הבדווית היא הגרסה היחידה שבא נאמר מפורשות שהגבר בא ביחסי מין עם הנערה
לאחר שהוציאה מהבור והיא מחזקת את השערתו של לנדאו על עצם קיום יחסי מין בין
השניים, דבר שרק נרמז במקורות היהודיים ("כיון שהעלה ביקש להיזקק לה
מיד").
שוני נוסף
הוא מוטיב החלום המופיע בנוסח הבדווי ונעדר מן הנוסחאות היהודיות. מוטיב
החלום המפרש או מגלה נסתרות, נפוץ מאוד בסיפור העממי, ושוב – קשה לדעת אם
היה קיים בנוסחה יהודית קדומה והושמט על ידי מי שהעלה את הסיפור על הכתב
במטרה לשוות לו גוון ריאליסטי יותר כיאות לנובלה.
כאשר
משווים את גרסתו של רש"י לגרסתו של ר' נתן בן יחיאל מתגלה תופעה
מעניינת: בגרסתו של רש"י שואלת הנערה את הבחור: "מי מעיד?"
והבחור עונה לה: "בור וחולדה עדים בדבר."
לעומת זאת
בגרסתו של ר' נתן (בנוסחים המודפסים הראשונים!), הבחור הוא זה שמציג את
השאלה לבחורה: "מי יהיה עד ביני וביניך?" והיא זו שמשיבה לו:
"השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאי' [שאין] אנו
מכזבים זה בזה!".
אם
נבדוק מה קורה בגרסתם של בעלי התוספות נמצא שאין הם נוטים לא לצדו של
רש"י ולא לצדו של ר' נתן, אלא מוסרים גרסה מפשרת: "ואמרו: מי מעיד
בינינו. והייתה חולדה אחת הולכת לפני הבור, ואמרו: אלו שניים, בור וחולדה
יהיו עדים בינינו"
העובדה
שבעלי התוספות בוחרים בדרך של פשרה אין בה כדי להפתיע. כידוע בעלי התוספות
עשו כל מאמץ להציג את הטקסט התלמודי כטקסט הומוגני חסר סתירות, ובכל פעם
שנתקלו בסתירה עשו מאמץ פרשני להראות שהסתירה היא סתירה מדומה. דומה שגם
כאן, החליטו בעלי התוספות שלא להחליט ובחרו בניסוח המתאים לשתי הגרסאות.
האם
רש"י הכיר את ספרו של ר' נתן? החכם ר' חנוך יהודה קוֹהוּט, בהקדמתו
לספר הערוך השלם (עמ' XXIII) שהוציא לאור בסוף המאה הי"ט, טוען כי הערוך הגיע
לידיו של רש"י בימי זקנותו ולכן רק במהדורא בתרא של פירוש רש"י על
הגמרא מופיעים ציטוטים רבים מן הערוך. אמנם על פי רוב אין הוא מציינו בשמו
אך ניתן לזהות כי הוא מקורו של רש"י.
איזו
משמעות יש לשאלה מי הוא יוזם השבועה? הגיוני הוא שהבחורה היא זו שתיזום את
השבועה, כפי שמביא רש"י, משום שאם אכן נאנסה בפועל, לא תוכל להינשא
לאחר, וחשוב לה שהגבר שבעל אותה יקיים את הבטחתו לשאתה לאשה. לעומת זאת אם
הגבר הוא יוזם השבועה, כדברי ר' נתן, מעיד הדבר על כך שהבחור לא האמין כי
לאחר שהוציא מן הבחורה הבטחה מאולצת להינשא לו, היא אכן תקיים את הבטחתה ועל כן רצה לחזק זאת
באמצעות שבועה.
בגרסה
הבדווית לוחץ הבחור בצורה בוטה על הנערה ומאלץ אותה להישבע כי תיאות להיות
לו לאשה עוד בטרם העלה אותה מן הבור:
"הוא אמר לה: "אני אציל
אותך, אם את נותנת לעצמך – אנחנו מתחתנים!" הילדה, היה לה קשה, אמרה
לו: "תסלח לי, תעשה... זה דבר קשה בשבילי. ההורים וזה..." אומר
לה: "אז תמותי בבור!" כמה שהיא ביקשה ממנו שיציל אותה, הוא אמר
לה: "אם את נותנת ואם את משביעה (נשבעת)!" היא משביעה: "כן,
אם אתה מתחתן אתי כל הזמן ומבקש אותי מההורים!" אמר לה:
"בסדר."
שני העדים, הבור והחתול, אינם
מופיעים כלל בשלב זה של הסיפור, אך בהמשך מתברר לנו ששניהם היו עדים אילמים
לשבועה ולאחר הפרתה על ידי הבחור, הם אלה שמענישים אותו על הפרת הבטחתו
בהיותם הסיבות למות ילדיו.
אגב, בגרסה הבדווית התחלפה החולדה
בחתול. בגרסה בת זמננו שרשמה תמר אלכסנדר מפי מספרת יהודייה-ספרדייה, לבנה
ששון, תופס נחש את מקום החולדה.
מכל מקום, גם בגרסה הבדווית יוזם
השבועה הוא הגבר, אך דומה שהסיבה לכך היא שהוא רוצה לוודא שהנערה תתמסר לו
ברגע שיוציא אותה מן הבור ולא הנישואין עצמם הם במרכז מעייניו.
תמר
אלכסנדר [מעשה אהוב וחצי: הסיפור העממי של יהודי ספרד, ירושלים
ובאר-שבע, תש"ס, פרק רביעי, עמ' 66.] מדגישה כי ר' כולי בספרו
"מעם לועז" על בראשית, מביא את הסיפור על פי נוסח בעלי התוספות
והיא מצטטת אותו: "אִי ג'וֹרַארוֹן לוֹס דוֹס קֵי אֵיל, נו טוֹמֶי
אוֹטְרָה מוּגֶ'יר, נִי אילייא) (אֵיָה) סֶי קַאזֶי קוֹן
אוֹטְרוֹ" – "ונשבעו השניים שהוא לא ייקח אישה אחרת, והיא לא
תינשא לאחר". אלכסנדר מדגישה את הניגודיות שבין השבועה השייכת לתחום
הקודש לבין החולדה שהיא יצור טמא. היא גם מצביעה על כך שהחולדה מייצגת את
הפן הזכרי התוקף בעוד שהבור מייצג את הפן הנשי המקבל, בור הוא סמל נקבי.
בפרשנות זו קדם לה המהר"ל מפרג שאומר בספרו "נתיבות עולם":
"חולדה ובור הם נגד זכר ונקבה: חולדה
נגד הזכר מפני שלשון חולדה מלשון חלדה שמנקב [...] והוא כזכר שמנקב, ובור
שיש לו בית קיבול דומה לנקבה. לכן לקחו לעדות לזיווגם חולדה ובור, כנגד
אמונת זכר ונקבה שיעידו זה על זה ולפיכך קיימו את אמונתם".
המהר"ל
באותו מקום מדגיש: "כי אמונה לשון נקבה [...] לכך אמונת אשה לאיש יותר
מאמונת האיש לאשה".
מכל
מקום נראה שהן בנוסחאות העבריות והן בנוסחה הבדווית הגיבור הראשי של הסיפור
הוא הנערה ולא הבחור. בתחילת הסיפור מטבע הדברים הוא שהנערה היא פסיבית
והבחור הוא זה שמקדם ודוחף, אך כבר בשלב החילוץ מהבור נשמע בבירור הקול הנשי
והנערה עושה כמיטב יכולתה להתמודד עם הסיטואציה שנכפתה עליה ולא לקבלה בצורה
פסיבית. בהמשך הסיפור הגבר הוא זה שהופך לפסיבי ומתגונן בעוד שאם ילדיו
והנערה שזנח מקבלות את התפקיד המרכזי בעלילה.
נראה
לי שבסיפור הבדווי הדמות המרכזית היא דווקא האשה השנייה, שילדיה מתים בבור.
בגרסה הבדווית נוסף רכיב שאינו מופיע בגרסאות העבריות – רכיב החלום.
האשה רואה בחלומה דמות של שייח', דמות סמכותית האומרת לה:
"תשאלי את הבעל שלך מה הוא עשה!". לאשה יש תחושת בטן שמותם של
שלושת ילדיה בבור איננו מקרי וכי בעלה מסתיר ממנה סוד כלשהו. בחברה בה היא
חיה, החברה הבדווית, מעמדה מול הגבר נחות. היא אינה יכולה להכריח אותו לגלות
לה את סודו, היא זקוקה לתמיכה סמכותית שתאפשר לה להתייצב בפני בעלה ולדרוש
ממנו את גילוי הסוד. המשאלה החבויה הזו באה לידי ביטוי בחלום:
השייח', המייצג סמכות שמעל לבעל, מופיע בחלומה ומעודד אותה להתמודד עם בעלה.
בעקבות החלום האשה אכן פונה אל
בעלה בדרישה נמרצת הכוללת איום בעזיבת הבית ובלשון המספר: "והיא האמינה
לחלום הזה שנכון. בבוקר אמרה לבעל שלה שקמה: (=כשקמה): "אני לא
עוזבת אותך, עד שאתה לא אומר לי... עד שאתה אומר לי מה קרה ומה עשית בזמן
שהיית רווק! אנחנו נפרדים אם אתה לא אומר לי!"
הבעל איננו
מוכן להסגיר את סודו למרות הדרישה התקיפה, ואז מגייסת האשה לעזרתה את החלום:
"יש משהו, אני חלמתי, בא איש, שייח', בלילה, ואמר לי שתשאלי את
הבעל שלך מה הוא עשה". יחס הכבוד שרוכשת החברה הבדווית לחלום הוא זה
שבסופו של דבר משכנע את הבעל להסגיר את סודו. [מוטיב זה
של החשיבות המוקנית לחלום בחברה הבדווית, מופיע גם בסיפור בדוויים נוספים
שאספתי בצפון הארץ]. וכאן שם המספר בפיה של האשה משפט שלפי דעתי
הוא משפט מפתח בסיפור כולו: "לך תחפש את הבחורה! הלב שלי אומר לי:
עוד היא מחכה לך!"
לאשה מתגלה
סודו של בעלה, שהוא סוד סבלה שלה. עלינו לשים עצמנו במצבה ולדמות לעצמנו את
עוצמת הזעזוע שעובר עליה: בעלה, הכוח הסמכותי בחייה, מתגלה לה ראשית כאנס,
ושנית כאיש ללא כבוד, איש שהפר את ההבטחה שנתן בשבועה לאשה שאנס וכתוצאה מכך
גרם למות ילדיהם. מה עליה לעשות? כיצד עליה לנהוג? האשה היא קורבן, קורבן
לנסיבות שלא היה לה עליהן כל שליטה. עכשיו היא יודעת את האמת ופתוחות לפניה
שתי אפשרויות: היא יכולה להפסיק את מעגל המוות פשוט על ידי כך שתקום ותעזוב
אותו ותניח אותו לגורלו. לחילופין היא יכולה לדרוש ממנו לשאת את הנערה
השנייה לאשה בתור אשה שנייה (שהרי החוק הבדווי מתיר לו לשאת יותר מאשה אחת)
ולקוות שאקט זה ייתפס על ידי ההשגחה השמימית כאקט של כפרה ויאפשר לה להביא
לעולם ילדים שתזכה לגדלם לבגרות.
היא
בוחרת באפשרות הראשונה, שפירושה עבורה קורבן נוסף: להפוך לגרושה זקנה
שסיכוייה להינשא שוב אפסיים. אך הצורה שבה היא מוסרת את החלטתה לבעלה אומרת
דרשני: "לך תחפש את הבחורה! הלב שלי אומר לי: עוד היא מחכה
לך!"
כמה רגש
וכמה עוצמה טמונים במשפט הקצר הזה! לא זו בלבד שהיא עומדת להקריב קורבן נוסף
והפעם בצורה מודעת, יש בה גם את היכולת לאסוף את כל כוחותיה הנפשיים ולתת
לבעלה עצה לשאת את צרתה לאשה. גם בלב הטרגדיה העוברת עליה היא מוצאת מקום
לחשוב על טובתו ואושרו של בעלה ושל אותה נערה שאין היא מכירה אישית. היא
מקבלת בהכנעה את גורלה, מוותרת במודע על המפלט של חיים במשולש רומנטי עם
הבחורה שנאנסה על כל המשתמע מכך, ומגלה אצילות ואלטרואיזם כשהיא שמה לנגד
עיניה את הרצון להיטיב עם הקורבן השני בפרשה, אותה בחורה שבעלה אנס והפקיר
לגורל של רווקה זקנה.
אם נשוב
ונתבונן בהשפעתו של החלום על האשה, נראה שתפקידו לא הצטמצם לכך שנטע בה את
הכוח להתמודדות חזיתית עם בעלה. החלום נקלט אצלה כאות משמים כהוכחה לכך
שמותם של ילדיה אינו מקרה אלא עונש משמים על התנהגותו של בעלה והיא חשה
שמתבקש ממנה איזה שהוא מחווה של תיקון, של הקרבה שתכפר על מעשי בעלה.
איזו דרמה
אנושית כבירה! בגרסאות העבריות עיקר הסיפור הוא ההנגדה בין הפרת ההבטחה על
ידי הגבר ושמירת ההבטחה על ידי האשה. כאן שוב אין ההנגדה קיימת. מבחינתה של
הנערה הנאנסת לא מדובר בשמירת אמונים, אלא בהימנעות מחשיפת סוד קלונה. אך
בשני המקרים מדובר בנקודת מבט המדגישה את מעלותיה של האשה לעומת חסרונותיו
של הגבר.
נזכיר עוד
שאת הסיפור סיפרה אם, בתיווכה של בתה. הסיפור מסופר אם כך
בחברת נשים ומתוך הזדהות לדמויות הנשיות שבסיפור. שימו לב שבנקודה שבה מוזכר
החלום משתמש המספרת במפורש בכינוי אמא. במקום להגיד: האשה חלמה, היא אומרת:
"אמא חלמה בלילה שבא השייח' ואומר לה: "תשאלי את
הבעל שלך מה הוא עשה!".
התנהגותה
של האשה הפגועה שילדיה מתים בבור, כפי שהיא מתוארת בפיה של המספרת הבדווית,
דומה שבאה בה לידי ביטוי "אחוות נשים" כוללת, והתרסה כלפי העולם
הגברי השולט בחייהן ובאותה עת עצמה, הדמות הסמכותית "המגויסת"
בחלום כדי להתייצב בפני בעלה מעמדה של כוח, היא דמות גברית. אך דמות זו
איננה רק מקור סמכות ביחס לבעלה, אלא קובעת במידה רבה גם את מעשיה של האשה
בהמשך.
י.פ.
|