|
כו. תפב:
- תפג.
מעשה בשלמה המלך שהיתה לו בת יפיפיה אין
כמותה בכל ארץ ישראל, הביט במזלות מי בן זוגה ומי ישאנה,
וראה שהוא עני אחד ואין בישראל עני כמותו, מה עשה? בנה מגדל גבוה בים, והיה
מקיפו מכל רוחותיו סביב, נטל [שלמה] בתו ונתן אותה באותו מגדל הגבוה, ועמה
שבעים סריסים מזקני ישראל, ובמגדל לא עשה פתח, שלא יכנס אדם בו, ומתן בו צידה
הרבה. אמר: אראה פֹעל השם ומעשהו. לימים היה אותו עני, שהוא בן זוגה, יוצא
בדרך בלילה, והיה ערֹם ויחף, רעב וצמא, ראה נבלת שור משלכת בשדה, נכנס בה בין
צלעותיה להפיג צנתו. [ובשעה] שישן שם בא עוף גדול
ונטל אותה הנבלה ונשאה על גג אותו מגדל על חדר הבחורה, ושם היה העוף אוכל את
בשר הנבלה, וישב שם [העני] על הגג. כשהאיר השחר יצאה הבחורה מחדרה ללכת הגגה, כמנהגה בכל יום, וראתה אותו בחור. אמרה לו: מי אתה
ומי הביאך לכאן? אמר לה: יהודי אני מבני עכו, ועוף הביאני לכאן. מה עשתה?
לקחתו והביאתו לחדרה והלבישוהו והרחיצוהו וסכוהו ונתיפה מאד עד שאין
כמותו בכל גבול ישראל, ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה, והיה הבחור חריף ומפלפל
וממלח וסופר, יום אחד אמרה לו: רוצה אתה לקדשני? אמר לה הלואי!
מה עשה הקיז דם וכתב לה כתבה ומהר מדמו, וקדשה ואמר: עד יי היום ועדים מיכאל
וגבריאל. נתעברה ממנו. כשראו אותה הזקנים מעברת, אמרו לה: כמדמה לנו שאת
מעוברת. אמרה להם: הן. אמרו לה: וממי נתעברת? אמרה להם: מה לכם לדעת? נפלו פני
הזקנים שהיו מתייראים משלמה המלך, ושלחו אליו לבוא אליהם. נכנס שלמה בספינה
ובא אליהם, ואמרו לו: אדוננו המלך, כך הדבר, ואל ישים אדוננו בעבדיו עון. כששמע שלמה קרא לבתו ושאל לה על הדבר. אמרה לו: בחור
אחד הביא לי הקדוש ברוך הוא יפה וטוב תלמודי וסופר, וקדשני. קראה לבחור ובא
לפני המלך והראה לו הכתבה שכתב לבתו, ושאל לו המלך על אביו ואמו ועל משפחתו
ומאיזה עיר הוא. והבין מתוך דבריו שהוא אותו שראה במזל, ושמח שמחה גדולה ואמר:
ברוך המקום שנותן [אשה] לאיש.
פירושים:
להפיג צנתו
– להוציא צנתו, להתחמם.
ומפולפל וממולח – כלומר בעל שכל חריף
וחכם.
הקיז דם – הוציא דם מתוך גיד.
|
מקורות
ומעשה
בשלמה המלך שהייתה לו בת יפיפייה אין כמותה בכל ארץ ישראל, הביט במזלות מי
בן זוגה ומי ישאנה, וראה שהוא עני אחד ואין
בישראל עני כמותו, מה עשה, בנה מגדל גבוה בים, והיה מסביבו בכל עברים מסביב,
לקח בתו ושם אותה באותו מגדל הגבוה, ושם עימה שבעים סריסים מזקני ישראל,
ובמגדול לא עשה פתח שלא יכנוס אדם בו, ושם בו
צידה הרבה, אמר אראה פועל השם ומעשהו.
לימים
היה אותו עני שהוא בן זוגה והיה יוצא בדרך בלילה, היה ערום ויחף רעב וצמא
ולא היה לו במה ישכב, ראה נבלת שור מושלכת בשדה, נכנס בה בין הצלעות הנבלה להפיג צינתו
היה ישן. בא עוף גדול ונטל אותה הנבלה ונשאה על גג אותו מגדל על חדר הבחורה,
ושם היה אוכל העוף את בשר הנבלה, וישב שם על הגג כשהאיר השחר. יצתה הבחורה מחדרה ללכת הגגה
כמשפטה בכל יום וראתה אותו בחור, אמרה לו מי אתה ומי הביאך הנה, אמר לה
יהודי אני מבני עכו אני, אמנם עוף הביאני הנה, מה עשתה לקחתו והביאתו בחדרה
והלבישוהו והרחיצוהו וסכתו
ונתייפה מאוד עד שאין כמותו בכל גבול ישראל, ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה, ונפשה קשורה בנפשו,
והיה הבחור חריף ומפולפל וממולח וסופר, יום אחד אמרה לו רוצה אתה לקדשני,
אמר לה ומי יתן,
מה עשה הקיז דם וכתב לה כתובה ומוהר מדמו, וקידשה ואמר עד ה' היום ועדים
מיכאל וגבריאל. בא
עליה כדרך כל אדם ונתעברה ממנו, כשראו אותה הזקנים מעוברת אמרו לה
כמדומה לנו שאת מעוברת, אמרה להם הן, אמרו לה וממי נתעברת, אמרה להם מה לכם
לדעת, נפלו פני הזקנים שהיו מתייראין משלמה המלך פן ישים עליהם עלילות דברים,
ושלחו אליו לבוא לדבר אליהם, נכנס שלמה בספינה ובא אליהם ואמרו לו אדונינו המלך
כך הדבר ואל ישים אדונינו בעבדיו עון, כששמע קרא
לבתו ושאל לה על הדבר, אמרה לו בחור אחד הביא לי הקב"ה יפה וטוב תלמודי
וסופר וקדשני, קראה לבחור ובא לפני המלך והראה לו הכתובה שעשה לבתו, ושאל לו
המלך על אביו ועל אימו ועל משפחתו ומאיזה עיר הוא והבין מתוך דבריו שהוא
אותו שראה במזל ושמח שמחה גדולה ואמר ברוך המקום שנותן לאיש וזהו מושיב
יחידים ביתה.
כ"י
ג' של מדרש תנחומא, במבוא למהדורת בובר, וילנה
תרמ"ה.
מקבילה
בדווית I
שומעי, היה מלך אשר הייתה לו בת אחת. הבת הייתה בגיל חמש, והמלך, כדי
שבתו לא תתחתן, רצה להרחיקה מהארמון שלו. לקח את הבת והסתכל לתוך הים והנה
לפניו אי קטן. החליט המלך לשלוח את בתו לאי כדי להרחיקה מהגברים – שלא תתחתן
כל ימי חייה. שלח אותה לאי וחזר לארמונו.
פחדה הבת מאוד ומרוב פחד עלתה על עץ.
ראה אותה עוף אחד, ריחם עליה והתחיל להביא לה אוכל כשהיא צמודה לענף העץ.
וכך המשיך העוף בעבודתו היומיומית להאכיל את הבת ולהשקותה והתמיד בהשגחתו
עליה עד שהגיעה לגיל שמונה עשרה.
יום מן הימים בא נער אחד לחוף, הסתכל
על הים. ופתאום החלו רוחות נושבות וגשמים החלו לרדת. חיפש לו מקלט כדי לשמור
את עצמו מהגשמים ולא מצא. והנה ראה לפניו סוסה מתה. חשב וחשב ולבסוף החליט
להיכנס לתוך הסוסה המתה עד שייפסקו הרוחות והגשמים.
ישן לילה אחד בתוך הסוסה ולבסוף
הפסיקו הגשמים, אך עוד לפני שיצא מתוך הסוסה בא כלב ים ומשך את הסוסה המתה
לתוך הים, והנער עודנו בתוכה. לקח את הסוסה המתה עד לאי, ושם מתחת לעץ עליו
ישבה הילדה, התחיל כלב הים לאכול את הסוסה.
פחד הילד שמא יגיעו שיניו של הכלב גם
אליו, יצא מתוך הסוסה וישב תחת העץ. והנה ראתה אותו הבת שעל העץ. ירדה הבת
וישבה לידו. שאלה אותו איך הגיע למקום הזה. הילד סיפר לה את סיפורו. נשארו
שניהם במקום, יום יומיים, שלושה, עשרה ימים, נאמר חודש. לבסוף ביקשה ממנו
הבת שיתחתנו. הסכים הנער לבקשתה והם התחתנו.
בא העוף שהיה מביא לה את האוכל – ראה
שהיא נישאה לגבר. עף ובא לארמונו של המלך וסיפר לו על כך. כששמע המלך את
סיפורו של העוף, ביקש מן העוף שיביא לו את הבת עם הנער. עף העוף לאי והביא
את שניהם לארמונו של המלך.
שאל המלך את הילד: "ספר לי את
סיפורך – איך הגעת לאי והתחתנת עם בתי?"
סיפר לו הילד את סיפורו, איך היה על חוף
הים ואיך נשבו הרוחות וירדו הגשמים ואיך נכנס לתוך הסוסה המתה כדי שימצא לו
מקלט ואיך נמשך לתוך הים על ידי כלב הים, עד שהגיע לחוף האי ומתחת לעץ שעליו
שכנה בתו של המלך, ואיך ירדה בת המלך והציעה לו נישואין ודבר הסכמתו להינשא
לה, וזה כל הסיפור במלואו.
לאחר ששמע המלך את סיפורו של הנער,
אמר המלך לילד: "טוב. בתי שלך היא ותוכל לשאתה לאשה."
בנה המלך ארמון חדש לשניהם ואמר לילד:
"זה הוא מזלך, ולמזל אי אפשר להתנגד. אני מסכים למזלך זה ומעתה תהיה
חתני."
הנסיכה על האי הבודד (אסע"י 14077) הקליט: יואל פרץ. מפי: סבחה עבוד,
בדווי – שבט ערב אל חג'יראת. תרגום: עבדאללה דריישה.
מקבילה בדווית II
היה אמיר ולו בת. הבת הזו יפה. יום מן
הימים, האנשים – החל אשר לו בן, אומר: "ברצוני בבת האמיר פלוני, כלומר,
האמיר מחמד, ברצוננו בבת האמיר!"
מה אמר האמיר? אמר: "אינני רוצה
להשיאה. זו בת מלומדת!"
איפה שם אותה? שם אותה בארמון גבוה,
לא ראתה לא זכר ולא נקבה. החלו האנשים – שומעים זה את זה [מדברים] עליה, כמו
אחד שאומר: "אני רוצה את בתו, אני רוצה את בתו!"
אמר: "באללה, אשא אותה ואשים
אותה באי!" – כלומר, אי בים, גבוה – "ואיש לא יוכל לבוא
אליה."
ביום מן הימים שם את הבת שם, באי. מה
יעשה? שם עליה שמירה.
יום [אחד] רועה שרעה עזים, ישב בגשם.
החל לרדת גשם, ליד הים. והנה סוסה מתה. חתך את גבה ונכנס לתוך הסוסה. כלומר
מתה. רצה למצוא מחסה מהמים הרבים והגלים ההולכים ובאים.
בא כלב, רצה לאכול את הסוסה. סחב את
הסוסה והרועה בה. לאן לקחה? אל הבת. הכלב בים לקח את הסוסה והוא סוחב בה את
הרועה ואין הוא מרגיש, הילד, אין הוא מרגיש, על פני המים הולך, הולך, הגיע
לאי. כאשר הגיע לאי, ישב עליו, התבונן, התבונן – אין איש. ישב ליד הארמון.
זה רוצה לאכול, רוצה לשתות – אין כלום. החל מסתכל, מסתכל. ראתה אותו. הסתכלה
מלמעלה והנה בן אדם.
אמרה לו: "מאיפה באת?"
אמר לה: "ומאיפה באת את?"
אמרה לו: "מן אל נסיב." אמרה לו: "אתה הראשון"
עד שאמר לה: "מאיפה? אני הייתי
על שפת הים וסחבני ולא ידעתי מה הביאני לכאן." אמר לה,
"ואת?"
אמרה לו: "אני – אבי דיבר עלי עם
בני האמיר ולא רצה להשיאני. יאללה, בוא, נתחתן!"
שני אלה הסכימו זה עם זה שברצונם
להינשא ונישאו.
יום [אחד] אביה, אחרי שש או שמונה
שנים – אללה היודע – אמר: "ברצוני ללכת לראות את בתי – מה קרה לה? היא
מתה? היא חיה? היא – מה?"
הלך בספינה אליה, פגש את האיש אצלה,
אמר לה: "מה זה, בתי?"
אמרה לו: "הבורח מפסק דין וגורל,
אין לך ריבון זולתו. אתה הברחת אותי כדי שלא אראה גברים, ואלוהים שלח לי את האיש
מהים והביא לי אותו. הכלב גרר אותו והביא לי אותו, אלי."
קם, הוציא אותה והוציא אותו, ובנה להם
אוהל ונשארו שניהם אצל אביה.
החלו האנשים אומרים: "מאיפה זה
השיא את בתו? לא הביא את בתו [לאי] כדי שהיא לא תינשא, והיא נשואה והביאה
מישהו אתה?"
החלו האנשים משוחחים ואומרים:
"חי אללה, ברצוננו לראות."
אמר להם: "בואו ואספר לכם את
סיפור בתי. אני הבאתי את בתי אל האי, אי בים, כדי שלא יראו אותה הגברים,
ואללה שלח לה מישהו לאי, ונישאה לו. הכל מאללה!!"
העוף היה מביא לה אוכל מאביה. אביה
מביא עם העוף – היה עוף כמו נשר, מביא לה לאכול. כל יום מביא לה לאכול. בא
אליה בתחילה – מביא לה לבדה, ועתה החל מביא לשניים – לה ולבעלה.
הנערה
על האי (אסע"י 17402 [קלטת 8]) רשם: יואל
פרץ. מפי: תלג'ה מוסא, שבט ערב אל חג'יראת, כאוכב אבולהיג'א ליד יודפת.
|
|
מדרש [י.פ]
בת שלמה במגדל
סיפור
זה מוגדר כאויקוטיפ יהודי של הטיפוס הבינלאומי
930 AT והוא ידוע תחת הספרור *k 930 AT.
יואב
אלשטיין סקר בהרחבה את מקורותיו ונוסחאותיו של הסיפור [אלשטיין יואב, התימה 'בת שלמה כלואה במגדל': התפתחות הגרסאות ממדרש תנחומא ועד 'אגדת שלושה וארבעה' של ביאליק, אנציקלופדיה
של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן,
תשס"ה. ראה גם שנהר עליזה, "למקורותיה העממיים של 'אגדת שלושה
וארבעה'", ידע-עם כרך י"ז 42-41, עמ' 32-28.]
להלן
אתייחס לשתי גרסאות, הגרסה שפרסם ר' שלמה בובר, סבו של מרטין בובר, במבואו לתנחומא בשנת 1885 ומבוססת על כתב יד אוקספורד, והגרסה
שפרסם א. מ. הברמן ושמבוססת על קטע מן הגניזה שבקמברידג'
[הברמן א' מ', נוסח קדום של מקור "אגדת שלושה וארבעה", מאזניים,
כרך מ/2, ינואר 1975, עמ' 91-88].
בובר
סבר שגרסת התנחומא שפרסם הוא "מדרש תנחומא הקדום והישן" שבו השתמשו מדרשים מאוחרים
יותר, כולל "תנחומא הרגיל" שהיה מפורסם
מקדמת דנא. מלבד "תנחומא הרגיל" ו"תנחומא בובר" ידועים חיבורים נוספים
השייכים לקבוצת מדרשי תנחומא, וכיום אין מדרש אחד
המקובל על החוקרים כמקור המשותף והקדום לכל מדרשי תנחומא
("תנחומא- ילמדנו").
למרות
אי הבהירות בנוגע לתארוך של התנחומא,
נראה שהוא קדום לגרסה שפרסם הברמן שהועלתה על הכתב אי שם במאה האחת עשרה
ונראה שהיא משקפת מבחינת פרטי הריאליה, את תקופת האבירים של ימי הביניים
באירופה.
לא אכנס
כאן לדיון נרחב בגרסאות העבריות של הסיפור ואסתפק בהערות אחדות. כמו בסיפור
חולדה ובור, גם כאן יש לפנינו סיפור נובלה שבמרכזו נישואין המתרחשים ללא
עדים. בנוסח תנחומא, קודם טקס הקידושין לקיום
היחסים. בזמן טקס הקידושין אומר הבחור לבחורה: "עֵד ה' היום ועדים מיכאל וגבריאל". בנוסח
הגניזה, הקידושין נעשים תחילה על ידי מעשה ביאה ורק לאחר שנכנסה הנערה
להריון, אומר הבחור: "אין לנו עדים. לפני מי אקדש אותך?" והבחורה
משיבה: "נוציא ראשינו מן החלון ונאמר: השם יהיה עד. וכשיִוָדָע הדבר
לאבי וישאל לנו על עניין הקידושין ומי היו העדים, נאמר לו: הקב"ה היה
עד בינינו". מעניין לראות שבגרסת תנחומא,
הבחור הוא היוזם את בחירת אלוהים ושליחיו לעֵדים, בעוד שבנוסחת הגניזה
היוזמה באה מצד הבחורה.
כידוע,
העסיקה בעיית הקידושין ללא עדים את ביאליק בעת שיצר את עיבודיו לאגדה. לפני
ביאליק עמדה רק גרסת התנחומא של בובר. במכתב ששלח
ביאליק לרב ד"ר יעקב נאכט בשנת 1931, הוא
מעיד שלא הכיר שום גרסה כתובה נוספת, אך הוא מציין ששמע מפי אשתו מניה, גרסה
שבעל-פה לסיפור. כאשר אנו בודקים את הגרסאות הבדוויות, אנו מוצאים, כצפוי,
שבעיית העדים אינה מטרידה את המספרות והיוזמה לנישואין בשתי הגרסאות היא של
בת המלך.
ביאליק
כידוע קרא לשני העיבודים שלו "אגדת שלשה וארבעה" וזאת בעקבות שני
פסוקים מספר משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ
מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ
הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה"
[משלי פרק ל פסוקים יח-יט]. הנשר והאוניה מופיעים בגרסת התנחומא
ובגרסה ששמע ביאליק מפי אשתו הופיע גם הנחש. בגרסת התנחומא
נקשר הסיפור לפסוק מקראי אחר- תהילים סח, ז: "אלהים מושיב יחידים
ביתה מוציא אסירים בכושרות". אלוהים משגיח
בהשגחה פרטית על יחידים ומשחרר כלואים, מה שמתאים לתוכן הסיפור. אם נלך
למקור ונבדוק את ההקשר, נגלה שבפסוק סמוך, פסוק י"א יש רמז נוסף:
"חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי
אֱלֹהִים". שניתן לקשרו לנער העני היושב בתוך נבלת החיה.
יואב אלשטיין
במאמרו טוען שיש להבין את הסיפור על רקע שלוש מגמות הרווחות אצל חז"ל: האידאליסטית, הבידורית והריאליסטית. במקום שבו היה
הסיפור אמור להשתבץ בתנחומא מובא הפסוק מתהלים:
"כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" (תהלים עה, ח), המבטא לדעתו את המגמה האידיאליסטית: אלוהים הוא
כל יכול ואינו טועה אף פעם. הוא מנהג ומנהל את העולם בצורה אידיאליסטית. גוף
הסיפור, לדעתו, מציין את המגמה הבידורית – הסיפור כשעשוע המושך את הלב. פסוק
הסיום "מוציא אסירים בכושרות" מציין את
המגמה הריאליסטית, חכמים מפרשים כאן את המלה בכושרות
כצרוף של שתי מילים: בכו-שרות. בכו (במשמעות בכי) שרות (במשמעות שירה)
ואומרים: מי שאינו מרוצה מזיווגו – בוכה, ומי שמרוצה – שמח ושר. כלומר
אלוהים עושה גם זיווגים בלתי מוצלחים המובילים לאומללות ולבכי ולכן יש כאן
ביטוי לתפיסה ריאליסטית – ראייה מציאותית של הנעשה בעולם.
דומני
שבסיפור זה מעבר לפונקציה הבידורית, ישנם רעיונות מעמיקים רבים שבמסגרת
מצומצמת זו אוכל רק להתייחס אליהם בקצרה:
שלמה המלך
מייצג בעלילה את דמות האב והנסיכה ואהובה מייצגים את הדור הצעיר. מעבר
לניסיונו של המלך לקרוא תגר על הגורל, יש כאן מאבק בין דורי המסתיים בניצחון
הדור הצעיר.
אם נתבונן
ברכיבי המרחב והזמן של הסיפור נראה שהעלילה מתחילה בארמונו של המלך שלמה (מן
הסתם בירושלים, עיר הבירה), עוברת לפריפריה – חוף עכו, וממשיכה בלב ים, ללא
הגדרת מקום מדויקת. בתו של שלמה עוברת מן היבשה היציבה אל מקום יציב פחות,
אל לב הים וגם הנער המתחיל את מסעו ביבשה, מגיע בסוף אל הים. ניתן לומר שהים
שמשתנה ללא הרף מסמל ומציין את השינוי, את המעבר אל התחום הבלתי ידוע.
מבחינת
רכיבי הזמן נוכל לומר שמסעו של הבחור מתחיל בלילה ("והיה יוצא בדרך
בלילה") ומסתיים ביום ("כשהאיר השחר"). לאורך הסיפור יש כמה
צמדי ניגודים: דור צעיר – דור מבוגר; יבשה – ים ; לילה – יום ; מקום נמוך
(שפת הים) – מקום גבוה (מגדל), ווכן ניגוד נוסף: של כלי התחבורה: עוף גדול
מול ספינה.
הבחור
מתחיל את דרכו בשפל המדרגה: עני, רעב, צמא, ערום, יחף, חסר כל, והוא מסיים
את דרכו כחתן המלך. יפה תואר, משכיל, עשיר. מצייני המקום והזמן מסמלים את
המהפך: הוא מתחיל את דרכו בלילה ומסיים באור יום. הוא מתחיל בשפל המדרגה
ומסיים במקום גבוה, מגדל.
הנערה
מתחילה בכניעה פסיבית לגחמותיו של אביה וככל שהסיפור מתקדם היא מגלה יותר
ויותר אקטיביות ויוזמה. המלך לעומתה הוא הדמות האקטיבית בתחילת הסיפור, מנסה
לשנות גורלות, אך בסוף הסיפור הוא הופך פסיבי, משלים עם מה שקרה. התנועה
פסיבית-אקטיבית אצל הבת לעומת אקטיבי-פסיבי אצל האב מתקשרת היטב למאבק
הדורות.
הצמד
האחרון שהזכרתי עוף לעומת אוניה רומז לדבר נוסף: שלמה משתמש בכל אמצעי
הטכנולוגיה העומדים לרשותו כדי לשבש את נישואיה של בתו, אבל הטבע עושה את
שלו: המגדל והספינה הם גופים מעשי ידי אדם, לעומתם השור המת והעוף הגדול הם
יצירי הטבע. בתו של שלמה משוכנת במגדל בנוי, הנער לעומתה שוכן בתוך צלעותיו
של שור. שלמה המלך מגיע לאי בספינה והנער מגיע לשם נישא על ידי עוף.
ניצחון
הטבע על אמצעי המניעה הטכניים, מסמל את ניצחון היסודות הקמאיים הרגשיים של
אהבה ותשוקה על היסודות השכליים. ניגוד זה משתקף גם ביחס השונה של הגיבורים
לאלוהים. אלוהים מופיע בארבעה מקומות: (א) בדבריו של שלמה בתחילת הסיפור –
אראה פועל השם ומעשהו. (ב) בדבריו של הנער בזמן הקידושין – עֵד ה' היום. (ג)
בדבריה של הנערה – בחור אחד הביא לי הקב"ה. (ד) בדבריו של שלמה בסוף
הסיפור – ברוך המקום שנותן אשה לאיש. בדברי שלמה קיים מבנה סימטרי: הוא
מתחיל בתהייה אחרי דרכי השם ומסיים בברכה למעשיו. זהו תהליך שכלי של ניסוי
ותעייה שמסתיים בהסקת מסקנה עקרונית: "שנותן אשה לאיש". אצל הנער
והנערה קיימת סימטריה אחרת: לגביהם התערבות ההשגחה בעולם אינה שאלה אלא
עובדה קיימת: אלוהים הוא עד, הוא נוכח בכל רגע. הם מתייחסים לנוכחותו בצורה
רגשית אלוהים דואג לי אישית אומרת
הנערה: "בחור אחד הביא לי הקב"ה".
נעבור מכאן
לשתי הגרסאות הבדוויות. נתחיל ממקומו של אלוהים בגרסאות הבדוויות. בגרסתה של
סבחה עבוד, המספרת הראשונה, אלוהים נעדר לחלוטין. לעומת זאת בגרסתה של תלג'ה מוסה, בת שבטה, מופיע שמו של אללה בצורות שונות
שמונה פעמים. מלות הסיום של הסיפור הן "כולו מן אללה" – הכל
מאלוהים. נראה לי שההבדל נובע מנסיבות חייהן השונות של המספרות. המספרת
השנייה, תלג'ה, שנִשאה לערבי כפרי, היא אשה
מאמינה המקפידה על תפילה ועל צום הרמדאן ואף הוכתרה בתואר חג'ה לאחר שמלאה את מצוות החאג' ועלה לרגל למכה. לעומתה
המספרת הראשונה לא הייתה אדוקה בדתה.
כמו
בגרסאות העבריות מודגש בשתי הגרסאות הבדוויות בתחילת הסיפור שלטונו המוחלט
של המלך-האב על בתו וכמו בגרסאות העבריות, אין קולה של הבת נשמע. רק בהמשך
הסיפור, במפגש עם הבחור נוקטת הנערה יוזמה: בגרסה של סבחה היא יורדת מן העץ,
מציגה עצמה בפני הבחור וחוקרת אותו ובסופו של דבר מבקשת ממנו לשאתה לאשה
ובגרסתה של תלג'ה – הנערה מסתכלת עליו מלמעלה,
ממרומי הארמון, מתחקרת אותו, מזמינה אותו לעלות אליה ובסופו של דבר יוזמת את
הנישואין (חלוקת תפקידים ברורה בהתחשב בעובדה שהיא נסיכה והוא רועה צאן).
שימו לב שבשתי הגרסאות הבדוויות הנערה מביטה בתחילת המפגש על הבחור מלמעלה
למטה, מה שאין כן בגרסת התנחומא.
בגרסה
העברית הסיבה לכליאתה של הנערה באי היא ניסיונו של המלך לשנות את הגורל
הרשום במזלות ובסיום הסיפור מודה המלך בכישלונו ומסכם: "ברוך המקום
שנותן [אשה] לאיש. בגרסה הבדווית של סבחה המלך מחליט באופן שרירותי
"להרחיקה מגברים – שלא תתחתן כל ימי חייה". אבל בסיום הסיפור אומר
המלך לבחור: "זה הוא מזלך ולמזל אי אפשר להתנגד", מה שמרמז על כך
שלא היה מדובר בגחמה שרירותית של המלך, אלא בניסיון שלו לשנות את גורל בתו
(אף שדבר זה לא הודגש בתחילת הסיפור). בגרסה הבדווית של תלג'ה
מנומקת הכליאה בכך שהמלך רוצה להרחיק את בתו ממחזרים לא ראויים: "אינני
רוצה להשיאה. זו בת מלומדת". בסיום, הבת היא זו שמתריסה בפני אביה:
"הבורח מפסק דין וגורל – אין לך ריבון זולתו. אתה הברחת כדי שלא אראה
גברים, ואללה שלח לי את האיש מהים והביא לי אותו". ובהמשך, כאשר המלך
מספר לחבריו על מה שהתרחש, הוא מסכם ואומר: "אני הבאתי את בתי אל האי,
אי בים, כדי שלא יראו אותה הגברים, ואלוהים שלח לה מישהו ונישאה לו. הכל
מאללה!" המוטיב הבסיסי של ההתגרות בגורל וההודאה בכוחו של האל בסיום,
מצוי בצורה ברורה גם בגרסאות היהודיות וגם באלה הבדוויות.
נקודה
אחרונה ראויה לציון היא תפקודו של העוף בסיפור. בגרסת התנחומא,
העוף הגדול הוא שנושא את נבלת השור אל המגדל ובכך מסתיים תפקידו בסיפור.
בגרסתה הבדווית של סבחה, מחליף את העוף בתפקיד זה כלב ים (בגרסתה של תלג'ה סתם כלב שטיבו לא פורש). העוף הגדול דמוי נשר
ממלא בגרסתה של סבחה תפקיד אחר – לספק מזון ושתייה לנערה. בתחילה העוף מתואר
כמי שעושה זאת ביוזמתו שלו מתוך רחמים, אך בהמשך הסיפור, מתברר לנו שהוא גם
מכיר את סיפורה של הנסיכה ולאחר שהיא נישאת לבחור, הוא ממהר להודיע על כך למלך,
ולבקשת המלך הוא מביא את שני בני הזוג בדרך האוויר מן האי אל ארמון המלך.
בגרסתה הבדווית של תלג'ה, נעדר העוף כליל מן
הסיפור והמלך מגיע לשם באמצעות ספינה כמו בגרסה העברית. בגרסה זו אין הבת
מופקרת לגורלה על גבי עץ, אלא מתגוררת בארמון שהקים המלך על האי ומצוין גם
שהפקיד עליה שמירה. זהו האזכור היחיד של שמירה ובהמשך אין השומרים מוזכרים
שוב. שאלת המזון לא הוזכרה כלל. בואו של המלך לאי מנומק ברצונו של המלך לדעת
מה עלה בגורלה.
לאחר
שסיימה המספרת את סיפורה, שאלתי אותה אם היה בסיפור גם עוף, ואז נזכרה בפרט
ששכחה קודם להזכירו וציינה כי העוף הוא זה שהביא מזון לנסיכה בשליחות המלך,
וברגע שגילה כי הנערה נישאה, שיתף פעולה עם השניים והכפיל את מנת המזון.
אלשטיין דן
בגרסאות הערביות של הסיפור ומביא כדוגמא נוסחה שרשם התיאולוג וההיסטוריון
מחמד אל-טאבארי (923-839) במאה התשיעית. בגרסה זו
שמו של העוף הוא סימרוך (אולי שיבוש של סימורג) והוא היוזם את כליאת הנערה, "הנסיכה מן
המערב", בקינו, מתוך כוונה להוכיח למלך שלמה שיעלה בידו להפר את צו
הגורל. נראה שכאן העוף ממלא את שני התפקידים הוא זה שחוטף את הנערה והוא זה
שמספק לה מזון. בהמשך מערים הנער (שבמקרה זה הוא "הנסיך מן המזרח"
ולא נער פשוט) על העוף ומגיע אל הקן בתוך עור של בעל חיים שהעוף נושא אותו
בלי ידיעתו. גם כאן בולטת יוזמתה של הנערה המערימה על העוף. בסיום הסיפור
מביא העוף את הנסיכה אל שלמה כדי להוכיח לו שעלה בידו לשנות את גורלה, אך
כאשר יוצאת הנסיכה מתוך העור שבתוכו הובאה, מתברר שיחד אתה הביא העוף, בלי
ידיעתו גם את הנסיך ואת הבן שנולד לשניים – תינוק מזרחי-מערבי. סימרוך בורח מרוב בושה על כישלונו ולא נראה עוד.
בגרסה
שהביא הברמן מתוך הגניזה הקהירית מי שמביא את הנער למגדל הוא הדוכיפת. בהמשך
מופיע עוף נוסף שטיבו לא ברור ושמו חנוטרה.
תפקידו של עוף זה הוא לבשר לשלמה שיש הסכמה שמימית לנשואי בתו עם הבחור
שהביאה הדוכיפת. החנטורה שומע על כך בעת שהוא
מבקר בשמים ורואה שם את אליהו הנביא מביא מים לאברהם אבינו לכבוד נשואי בתו
של שלמה ובהמשך בעת שהוא מבקר במעון המלאכים שם חוגגים את האירוע במקביל
(העובדה שאליהו הנביא עוד לא נולד בזמן שלמה, לא מטרידה את המספר במיוחד).
נציין גם שבגרסה זו הנער מובא אל הנסיכה בתוך עורו של סוס, בדומה למה שסיפרו
שתי המספרות הבדוויות.
הגרסאות הבדוויות תואמות אם כך בפרטים רבים את הגרסה
הזו, ועם זאת הן דומות יותר לגרסת התנחומא
העברית. העובדה שהמלך משוחח עם העוף יתכן יש בה לרמוז על כך שמדובר דווקא
במלך שלמה שלפי המסורת המשותפת גם לעולם המוסלמי, ידע שפת חיות ועופות. אפשר
אם כך לשער שהסיפור התגלגל לעולם המוסלמי ממקורות יהודיים, אך אין בכך משום
הוכחה נמרצת.
|
|