|
מקורות
משנה. ואלו כותבין במועד:
קדושי נשים, וגיטין, ושוברין, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום,
ואיגרות מזון, שטרי חליצה, ומיאונים, ושטרי בירורין, גזרות בית דין, ואיגרות
של רשות.
גמרא. אמר שמואל: מותר לארס
אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר. לימא מסייע ליה: ואלו כותבין במועד:
קדושי נשים. מאי לאו שטרי קדושין ממש? – לא, שטרי פסיקתא, וכדרב גידל אמר
רב. דאמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך – כך וכך, כמה אתה נותן לבתך –
כך וכך. עמדו וקדשו – קנו. הן הן הדברים הנקנין באמירה. לימא מסייע ליה: אין
נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו.
הא לארס – שרי! – לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא לארס – דלא קעביד מצוה, אלא
אפילו לישא נמי, דקא עביד מצוה – אסור. תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסין אבל
לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו. שמע
מינה.
ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל
יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! – אלא:
שמא יקדמנו אחר ברחמים. כי
הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר: תזדמן לי פלניתא. – אמר ליה: לא
תיבעי רחמי הכי. אי חזיא לך – לא אזלא מינך, ואי לא – כפרת בה'. בתר הכי
שמעיה דקאמר: או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה. אמר ליה: לאו אמינא לך
לא תיבעי עלה דמילתא? הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן
הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה – דכתיב ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר
(בראשית כד), מן הנביאים – דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא (שופטים
יד). מן הכתובים – דכתיב בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת (משלי יט).
ואמר רב משום רבי ראובן בן איצטרובילי, ואמרי לה במתניתא תנא,
אמר רבי ראובן בן איצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה
כולו – עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו – הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו
לעשותו – ראה אחרים שעשו, ושמח. מתיב רבי יעקב: ויחפאו בני ישראל דברים אשר
לא כן על ה' אלהיהם (מלכים ב, יז) – התם להכעיס הוא דעבוד. תא שמע: ויקנאו
למשה במחנה לאהרן קדוש ה' (תהלים קו), רב שמואל בר יצחק אמר: מלמד שכל אחד
קינא לאשתו ממשה! – התם משום שנאה הוא דעבוד. תא שמע, אמר רבי יוסי: יהא
חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו. ואמר רב פפא: לדידי חשדון ולא הוה
בי! – לא קשיא; הא – בקלא דפסיק, הא – בקלא דלא פסיק. וקלא דלא פסיק עד כמה?
אמר אביי: אמרה לי אם: דומי דמתא יומא ופלגא. והני מילי – דלא פסק ביני
ביני, אבל פסק ביני ביני – לית לן בה. וכי פסק ביני ביני – לא אמרן אלא דלא
פסק מחמת יראה, אבל פסק מחמת יראה – לא. ולא אמרן אלא דלא הדר נבט, אבל הדר
נבט – לא. ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים, אבל אית ליה אויבים – אויבים הוא
דאפקוה לקלא.
תלמוד בבלי מסכת מועד
קטן דף יח עמוד ב
|