חזרה לדף הראשי

חלק חמישי

ב. ביתו של אדם / א. נשואים

כ. תפב. רבי היה משדך בנו לבית ר' חייא. כשהגיע לכתב כתבה, מתה הריבה. אמר רבי: "חס-ושלום, יש פסול? ישבו ובדקו במשפחות: רבי יצא משפטיה בן אביטל ור' חייא יצא משִׁמְעִי, אחי דוד. הלך ושדך בנו לבית ר' יוסי בן זמרא. פסקו לו שתים עשרה שנה לילך לבית המדרש. העבירוה לפניו, אמר להם: יהא שש שנים. [שוב] העבירוה לפניו, אמר להם: אכניסנה ואחר כך אלך. היה מתבייש מפני אביו. אמר לו: בני, דעת קוֹנְךָ יש בך, מתחילה נאמר: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך (שמות פרק טו, פסוק יז), ולבסוף נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות פרק כה פסוק ח). הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש. עד שבא נעשית אשתו עקרה. אמר רבי: מה נעשה? נגרשנה – יאמרו: עניה זו לשוא שמרה; נשיאנו אשה אחרת – יאמרו: זו אשתו וזו זונתו. בקש עליה רחמים – ונתרפאה.

פירושים:

משדך בנו לבית ר' חיא – להשיאו לבתו של ר' חיא.

משפטיה בן אביטל – בן דוִד היה (אביטל שם אשת דוד).

משמעי אחי דוד – לא מזרע המלוכה.

פסקו לו – קצבו לו.

י"ב שנה – מן האירוסין עד הנישואין

דעת קונך – הקדוש ברוך הוא.

תביאמו ותטעמו וגומר – שיבואו לארץ ואחר כך יבנו לו מקדש.

ולבסוף אמר ועשו לי מקדש – במדבר.

הלך וישב י"ב שנה – אחר החתונה.

שמרה – המתינה, חכתה.

זונתו – שאינה לבנים.

מקורות

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:

שמות פרק טו, פסוק יז

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

שמות פרק כה, פסוק ח

רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא, כי מטא למיכתב כתובה נח נפשה דרביתא. אמר רבי: חס וחלילה פסולא איכא? יתיבו ועיינו במשפחות, רבי אתי משפטיה בן אביטל, ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד. אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב. אחלפוה קמיה, אמר להו: ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה, אמר להו: איכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה א"ל: בני, דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב: תביאמו ותטעמו (שמות ט"ו), ולבסוף כתיב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה). אזיל יתיב תרתי סרי שני בבי רב. עד דאתא איעקרא דביתהו. אמר רבי: היכי נעביד? נגרשה, יאמרו ענייה זו לשוא שימרה! נינסיב איתתא אחריתי, יאמרו זו אשתו וזו זונתו! בעי עלה רחמי ואיתסיאת.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סב עמוד ב

מדרש

נישואי בנו של ר' יהודה הנשיא

תרגום עברי

רבי היה עסוק להשיא את בנו לבת מבית ר' חייא.

כאשר בא לכתוב את הכתובה נפטרה הבת.

אמר רבי: "חס ושלום, פסול [במשפחות] יש כאן?"

ישבו ועיינו במשפחות: רב בא משפטיה בן אביטל [אשת דוד] ורבי חייא – משמעי [בן ישי – אחיו של דוד המלך].

הלך ועסק להשיא את בנו לבת מבית ר' יוסי בן זימרא.

פסקו לו שתים עשרה שנים ללכת [וללמוד] בבית הרב [לפני שיקדש אותה]. העבירוה לפניו.

אמר להם: "שיהיו [רק] שש שנים".

העבירוה [שוב] לפניו.

אמר להם: "אכניסנה [לחופה] ואחר כך אלך [ללמוד]".

היה מתבייש מאביו.

אמר לו: "בני, דעת קונך יש בך; מתחילה כתוב: 'תביאמו ותטעמו', ולבסוף כתוב: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'."

הלך, ישב שתים עשרה שנים בבית הרב. עד שבא [לביתו] נעשתה אשתו עקרה.

אמר רבי: "מה נעשה? נגרשנה – יאמרו: ענייה זו לשווא חיכתה! ישא אשה אחרת – יאמרו: זו אשתו, וזו זונתו!"

ביקש עליה רחמים והתרפאה.

סיפור הארוסה שנפטרה בטרם הובאה לחופה מסתיים בניסיון לברר את סיבת המוות הבלתי צפוי. מתוך הניסוח התלמודי קשה לדעת מי הם אלה שבודקים את שושלות היוחסין של רבי ורבי חייא, האם אלה הם הנפשות הפועלות – רבי יהודה הנשיא ורבי חייא, או שמא החכמים המקיפים אותם. הגמרא אומרת בלשון סתמית "יתיבו [ישבו] ועיינו במשפחות", אך מתוך הפסוק המקדים שאותו משמיע רבי "חס וחלילה פסולא איכא? [פסול יש כאן?]", ניתן להבין שהוא זה שהעלה את השאלה לדיון ומן הסתם היה מעורב בליבונה.

אך הדבר הפחות ברור הוא מהי בעצם המסקנה שהגיעו אליה בעקבות הבירור, האם אכן היה פסול בשושלות היוחסין או שמא הכל תקין ומותה של הכלה המיועדת נבע מסיבות אחרות? [בכל מקרה התפיסה הבסיסית של חכמים המסתמנת כאן, אף שהדבר לא נאמר במפורש, היא שאין דברים מקריים בעולם. לכל דבר יש סיבה, גם אם ידועה רק לבורא עולם ונעלמת מעיניהם של בני תמותה].

רבי יהודה הנשיא הוא נצר למשפחת המלוכה. מוצא משפחתו הוא בשפטיה בן אביטל, ואביטל היא אחת מנשותיו של המלך דוד. לעומת זאת משפחתו של רבי חייא, מוצאה משמעי, אחיו של המלך דוד ועל כן נופלת ממנה בייחוסה. רש"י מחזיק אכן בדעה שזו סיבת המוות, אך פרשנים אחרים, המהרש"א, ר' אליעזר איידליש בספרו 'חידושי הלכות ואגדות על הש"ס', וריעב"ץ, ר' יעקב עמדן, בספרו 'הגהות וחידושים לש"ס', תוהים על כך ואינם מקבלים זאת כסיבה מוצדקת, ואני, העני ממעש, מי אני שאחרוץ דעה. תיק"ו.

מכל מקום בסיפור העוקב אין הגמרא מוסרת לנו אם בדקו גם בציציותיו של ר' יוסי בן זימרא וביררו את ייחוסו קודם ששידכו את בתו לבנו של רבי. [רבי יוסי בן זימרא בא ממשפחת כוהנים. דבר זה אנו למדים ממה שנאמר במסכת יומא: "אמר ליה רבי אבא: לא כך היה מעשה, אלא כך היה מעשה: רבי יוסי בן זימרא כהן היה" וגומר. (תלמוד בבלי מסכת יומא דף עח עמוד א).]

ניתן להתייחס לחסרונו של מידע זה כחסרון אובייקטיבי הנובע מאי ידיעתו של העורך, אך מאידך גיסא, ניתן לראות בכך טכניקה פואטית שנועדה מראש לערפל את התמונה ולאפשר לקורא מרחב תמרון. דוגמאות לכך לא חסרות כידוע בתלמוד; היסוד האניגמטי הנובע מקיצור הטקסט ותמציותו הוא מעמודי התווך של המבנה התלמודי. הטקסט התלמודי הוא טקסט פתוח לפרשנויות אין סופיות ובכך גדולתו.

את הבעיה הפרשנית השנייה אני מזהה בסיומו של הסיפור השני. הגמרא אומרת "בעי עלה רחמי ואיתסיאת" – "ביקש עליה רחמים ונתרפאה". לא ברור מי ביקש רחמים על הכלה, בעלה, אביה או חותנה. לכאורה מי שמבקש עליה רחמים הוא רבי יהודה הנשיא, אבי החתן, שהרי הוא זה שמעלה את הסוגיה "היכי נעביד?" – "מה נעשה?" [וכך גם מפרש דויד צימרמן, בספרו 'שמונה סיפורי אהבה מן התלמוד והמדרש', עמ' 34], אך להפתעתי מצאתי כי הרב עדין שטיינזלץ מייחס את הדברים בתרגומו הפרשני לעברית, דווקא לבנו של רבי ולא לרבי עצמו.

הניסוח הסתמי מאפשר לקורא שתי פרשנויות מרתקות:

אם הדובר הוא רבי עצמו, הרי שנוצר כאן קשר מובהק בין סיפור א' לסיפור ב': בסיפור א' ניצב רבי בפני שוקת שבורה; כלתו המיועדת של בנו השיבה נשמתה לבוראה וכל מה שנותר לו לעשות הוא לתהות על סיבת המוות ולהפיק מכך לקחים לעתיד. לעומת זאת בסיפור ב' הוא נוקט בפעולה אקטיבית במטרה לפתור את המשבר שנוצר ואכן תפילתו נענית והמשך השושלת המלכותית מובטח (וזוהי, אגב, נימה נסתרת נוספת הקושרת בין שני הסיפורים).

אך אם נפרש שהדובר הוא דווקא בנו של רבי, מקבל הסיפור תפנית מרתקת, שהרי אז מודגש העימות בין ההלכה לאהבה. רבי והחברותא שלו עסוקים במציאת פתרון הלכתי לבעיה שנוצרה, בעוד הבן שעל פי המסופר בראשיתו של הסיפור מאוהב עד למעלה ראש ברעייתו, פונה בתפילה ישירה לשמיים ושערי רחמים נפתחים בפניו. [דויד צימרמן בספרו שהוזכר לעיל, עמ' 34, מעיר בהערת שוליים כי ר' יוסי בן זימרא, היה מן הסתם דווקא רגיש לענותה של בתו ועל רגישותו מעיד מאמר תלמודי אחר במסכת ברכות המובא בשמו כפרשנות לסיפור חנה: "וחנה היא מדברת על לבה" – אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן; דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן. (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב)].

נפנה עתה לתכני הסיפור. כאשר מבחין רבי במבוכתו של בנו ("הוה קא מכסיף מאבוה"), הוא אומר לו: "בני, דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב: 'תביאמו ותטעמו', ולבסוף כתיב: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'."

רבי מבקש להוציא את בנו ממבוכתו ומשווה את מעשיו למעשי הקדוש ברוך הוא: הקמת בית לאלוהים מוקבלת להקמת בית בישראל. אלוהים התכוון תחילה לדחות את הקמת המקדש לזמן שבו יסיימו בני ישראל את נדודיהם ויתיישבו בארץ, אך בדיעבד החליט על הקמת המשכן הארעי כבר בזמן הנדודים במדבר, ומדבר זה גוזר האב גזירה שווה למעשי בנו. [גם זה צד בולט בעיצוב הסיפור התלמודי: השוואה בין מעשי הקדוש ברוך הוא בעולמות העליונים למעשי בני אדם על הארץ. כבר בפתיחת התלמוד במסכת ברכות דף א' עולה השוואה זו: הדיון, המתחיל בקריאת שמע של ערבית דווקא, מנומק במעשה הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר" ושלוש משמרות שברקיע מוקבלות לשלוש משמרות שבארץ.]

בפסוק הראשון (שמות טו, פסוק יז) נאמר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ", כלומר מדובר בתהליך ההתנחלות ובהמשכו (שאינו מובא בגמרא) נאמר: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיך". שמע מינה, הכוונה המקורית של אלוהים הייתה לאחר את בניין הבית להתנחלות. אך בפסוק השני שנלקח מספר שמות (פרק כ"ה פסוק ח) מצווים בני ישראל על הקמת המשכן "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כבר בשלב הנדודים.

מדוע בחר רבי לצטט בפני בנו דווקא את שני הפסוקים הללו? פעמים רבות העיון בהקשר המקראי שבתוכו הובאו הפסוקים חושף בפנינו רמזים וכוונות אפשריות של מי שציטט אותם. זוהי טכניקה מאוד מקובלת החוזרת שוב ושוב בגמרא.

רבי יודע שהטקסט המקראי שגור על לשונו של בנו ועל כן אינו אומר לו דברים מפורשים אלא מסתפק ברמזים מתוך הנחה שבנו, שגם הוא תלמיד חכם, ירד לסוף דעתו.

הפסוק הראשון נלקח מתוך שירת הים. עצם ההקשר של שירת הים – מעמד היציאה מעבדות לחרות וכניסה לשלב הנדודים, אפשר לראותו כמטפורה ליציאתו של החתן הצעיר מבית אביו אל חיים עצמאיים בוגרים. אך מי שקורא את הפסוק הבא מיד אחרי הפסוק שציטט רבי מגלה אסוציאציה עוד יותר ברורה. בפסוק ט"ז נאמר: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ"ָ יש כאן לשון כפולה של מעבר – עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית. "כשם שהכלה עברה לפניך פעמיים, בני" – אומר רבי לבנו – "כך גם עבר העם פעמיים לפני אלוהיו". העובדה שרבי בחר להשתמש דווקא בתואר קונך ככינוי לאלוהים ("דעת קונך יש בך"), מחזקת עוד יותר סברה זו, שהרי באותו פסוק יש גם לשון קניין: עם זוּ קנית (=העם אשר קנית) – רמז לרעיה המקודשת בקניין.

אמור מעתה, רבי משווה את כלתו של בנו לעם ישראל ואת אקט הגאולה של העם – הוצאתו ממצרים – לאקט הנישואין שאף בו יש לשון גאולה.

במגילת רות, כידוע מופיעות שתי לשונות אלה של קניין וגאולה במשמעות הכפולה הקושרת את גאולת הקרקע וקניינה לתהליך הייבום. בועז הוא הגואל הקונה את הקרקע ובמקביל גואל את האלמנה וקונה אותה לו לאשה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת [קניתי] קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל [לגאול] לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל" (רות ד' פסוקים ה-ו). [גם הפסוק משירת הים "בהר נחלתך" מתקשר לנישואין ולנחלה כמטפורה לאשה, וראה בעניין זה את פירושו של אבן עזרא לפסוק במגילת רות: 'פן אשחית את נחלתי' – "היתה לו נחלה רבה ויש אומרים רמז על אשתו."]. מגילת רות היא כידוע מגילת היוחסין של דוד המלך ודבר זה מתקשר יפה לסיפור א' שבו סופר לנו על מוצאו המלכותי של החתן מבית דוד המלך.

לבסוף יש להעיר שלשון מקדש ("מקדש ה' כוננו ידיך" ו"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") מתקשרת ללשון קידושין, ולשון משכן – לבית ולאשה (כידוע בלשונה הארמית של הגמרא נגזרת המלה ביתהו (=אשתו) מלשון בית).

ואם לא די בכך הרי המצלול של הצורות המקראית העתיקות תבאמו (=תביא אותו) ותטעמו (=תיטע אותו), מתקשר ללשון ביאה וללשון טעימה. דומה כאילו רומז רבי לבנו: קודם כל הבא את הכלה אל נחלתך, אל ביתך, עשה בה מעשה וטעם את טעם האהבה ורק אחר כך לך ולמד תורה.

אמרתי כבר שהפסוק שמשתמש בו רבי לקוח משירת הים – קריעת ים סוף שקדמה למתן תורה, משמע שקריעה (רמז ארוטי לקריעת הבתולים) [ובכלל מקור מים נתפס לעתים קרובות כסמל לאשה וכניסה למים כמוה כמעשה ביאה], קודמת לתורה. ובהקשר זה יש לזכור כי נחשון בן עמינדב הוא החלוץ בקריעת הים. ["אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לז עמוד א)] ונחשון בן עמינדב הוא כמובן חלק משושלת היוחסין של דוד המלך.

יש כאן אם כך מסכת צפופה של רמזים שרבי משדר לבנו על דרך הרמז.

גם בפסוק השני שמצטט רבי יש אמירה מרומזת. אם נסתכל בפרשת המשכן בפרק כ' נראה כי בהמשך לפסוק המצוטט, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח'), בא פסוק נוסף: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂו" (שמות כ"ה, ט'). כביכול רומז רבי לבנו בלשונו של הקב"ה: ככל אשר אני מראה אותך – כן תעשה.

ולבסוף הערה אחרונה לעניין הזמן: כאשר קוראים את הקטע "עד שבא לביתו נעשתה אשתו עקרה. אמר רבי: מה נעשה? נגרשנה – יאמרו: ענייה זו לשווא חיכתה! ישא אשה אחרת – יאמרו: זו אשתו, וזו זונתו! ביקש עליה רחמים והתרפאה", מתקבל הרושם שמדובר ברצף מהיר מאוד של אירועים המתפרס על פני זמן קצר (בניגוד לשתים עשרה השנים שחלפו מיום הנישואין ועד שובו של הבן), אך אם תחשבו על כך, תראו שמדובר בפרק זמן של לפחות שנה. חולפים כמה חודשים עד שמתברר כי האשה אינה נכנסת להריון. הבן (או אולי האב) מתפלל לאלוהים ומבקש את התערבותו הישירה, אבל השאלה נשארת פתוחה עוד חודשים אחדים עד שמתברר כי התפילה אכן נענתה. מה קורה כל אותו זמן בבית רבי? מה מתרחש בלבו של החתן ובלבה של הכלה? הגמרא אינה מגלה לנו כל זאת. היא משאירה זאת לדמיוננו ובכך גדולתה, אך עלינו כקוראים מוטלת החובה לקרוא בין השורות ולהסיק דבר מתוך דבר. ההבנה שסיום הסיפור התמשך על פני תקופת זמן ארוכה מעניקה לסיפור ממד חדש המשנה את תפיסתנו.

אשר למרחב – מעבר למרחב הפיסי שבו מתרחש הסיפור, יש כאן שני עולמות השרויים בהתנגשות – עולם האהבה והנעורים מול עולם ההלכה והמבוגרים. חשבו על כך.

[י.פ.]