|
מדרש [י.פ]
כוחה של אשה
בתלמוד ובמדרשים יש סיפורים
רבים על חכמים המתייצבים בחצרותיהם של מלכים וקיסרים ומנהלים אתם דיונים
אקדמיים על הוויות העולם ועל דרכיו של בורא העולם.
הסיפור שלפנינו לקוח מתוך התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף לט, עמוד א.
על פי הסיפור רבן גמליאל (הכוונה היא
לרבן גמליאל השני שחי ביבנה אחרי חורבן הבית, והיה בן למשפחת הלל הזקן ובין
צאצאיו נמנה רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה). וקיסר רומי ששמו לא נמסר לנו,
מנהלים ביניהם דיון אינטלקטואלי על תהליך בריאתה של חווה:
אמר לו, קיסר לרבן גמליאל: אלוהיכם
הוא גנב, כי כתוב (בבראשית פרק א) "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם
ויישן" [ויקח אחת מצלעותיו].
אמרה לו בתו: (בתו של רבן גמליאל רצתה
לעזור לו לענות על שאלתו של הקיסר): "הנח (את העניין בידי), ואני אשיב
לו."
[במאמר מוסגר
אעיר כאן שיש גורסים שמדובר בבתו של הקיסר ולא בבתו של רבן גמליאל וכך גם
גורס הרב עדין שטיינזלץ בביאורו לתלמוד. יתכן בהחלט שהצדק אתם מכיוון שסביר
יותר שמדובר בביקור של רבן גמליאל, תושב יבנה בחצר הקיסר (באנטיוכיה?) ואת
בתו בודאי השאיר בבית בארץ ישראל, אך מבחינת הפואטיקה של הסיפור הוא מעניין
יותר אם מפרשים את התיבה "ברתיה" (בעברית בִּתּוֹ) כמכוונת לבתו
של רבן גמליאל].
רבן גמליאל הסכים ואז באה בתו לפני
הקיסר ואמרה לו: "תן לי דוכוס אחד, כלומר תביא אותי לפני שופט חוקר כי
אני רוצה להתלונן לפניו על מישהו שפגע בי."
אמר לה (הקיסר): "למה לך? (בשביל
מה את זקוקה לשופט?) איך פגעו בך?
השיבה לו בתו של רבן גמליאל:
"שודדים באו אלינו הלילה, גנבו כד כסף והשאירו במקומו כד זהב.
הקיסר משיב לה: "הלוואי עלי,
שבכל יום יגיעו אלי גנבים כאלה (שגונבים כסף ומשאירים במקומו זהב!)
ענתה לו בתו של רבן גמליאל: "זה בעצם לא סיפור אמיתי אלא רק משל
שעונה על השאלה ששאלת את אבא שלי – האם לא יפה נהג אלוהים שלקח מאדם הראשון
צלע ובמקומה נתן לו דבר יקר יותר – אשה, שפחה לשמש אותו?"
הקיסר מקבל את ההסבר, אבל אומר לה:
"כך אמרתי, אבל התכוונתי לשאול מדוע הוא לקח את הצלע בסתר ולא בצורה
גלויה?"
על כך היא משיבה לו: "הביאו לי
אומצה של בשר (=חתיכת בשר לא מבושלת, נוטפת דם)".
הביאו לה אומצה והיא הכניסה אותה לתוך
רמץ חם וצלתה והכינה לו אותה.
אמרה לו: "אכול מזה! (מהאומצה
שבישלתי).
אמר לה: "זה מגעיל אותי לאכול
אחרי שראיתי את כל תהליך הבישול".
אמרה לו: "ואדם הראשון גם כן –
אם היה אלוהים מראה לו את כל תהליך הבריאה של חוה – היא הייתה מאוסה
עליו."
זהו הסיפור מתורגם לעברית בתוספת
הרחבות והסברים. מדוע אני חושב שמדובר בסיפור מעניין ומרתק?
הסיפור מתחיל כשיחה בין שני גברים –
רבן גמליאל והקיסר, אבל מהר מאוד מתברר שלרבן גמליאל אין תשובה מן השרוול
לשאלתו של הקיסר. הוא מבקש ממנו ארכה והולך הביתה.
מה קרה בבית אין הסיפור מפרש לנו, אבל
סביר להניח שהוא בא הביתה, כמו שאומרים, "עם פרצוף של תשעה באב".
יש לו בעיה. הוא צריך לתת תשובה לקיסר והוא לא כל כך יודע היכן ימצא את
התשובה. מי שבא לעזרתו זו בתו החכמה (שמספר הסיפור אינו טורח למסור לנו את
שמה, אף על פי שמהר מאוד היא עתידה להיות גבורת הסיפור, מה שמעיד משהו על
יחסו לנשים של מי שהעלה את הסיפור על הכתב)
"אבא, מה העניינים" היא
שואלת אותו, "מה הפרצוף הזה? יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?".
הוא לא כל כך רוצה להשיב לה. הגאווה
הגברית שלו מפריעה לו. לקבל עצות מהבת שלו? אבל מתברר שהיא יודעת להפעיל את
קסמיה הנשיים ולמצוא מסילות ללבו ובסופו של דבר היא מוציאה ממנו את הסיפור.
"אני חושבת שיש לי תשובה
בשבילך." היא אומרת לו.
"איזה תשובה?"
"זה לא יעזור לך אם תדע. להביא
את התשובה הזאת לפני הקיסר – זה דבר שרק אני יכולה לעשות. תן לי לייצג
אותך."
זה כבר קצת יותר מדי בשבילו. לשלוח אל
הקיסר את בתו במקומו?
אבל הבת מתעקשת: "אבא, תאמין ל:
יש דברים שאנחנו הנשים יודעות לעשות יותר טוב מכם הגברים."
בלשון התלמוד כל השיחה בין רבן גמליאל
לבתו שניסיתי לשחזר כאן, מצטמצמת למשפט קצר: "אמרה ליה ברתיה: שבקיה, דאנא מהדרנא ליה", או בעברית: "אמרה לו בתו: הנח [את
העניין בידי] שאני מחזירה לו [תשובה]".
רבן גמליאל נכנע. הוא מקבל את הדין
ושולח את בתו אל הקיסר, ופה מתחיל הסיפור להיות מעניין.
נוצרת סיטואציה מרתקת שבה גבר ואשה
משוחחים על נושא רגיש: בריאת האשה ומערכת היחסים בין גבר לאשה.
בתו של רבן גמליאל היא מספרת סיפורים
מעולה בעלת חוש לדרמטיזציה. היא מגיעה לארמון הקיסר לא כבתו של רבן גמליאל,
אלא כדמות אנונימית – אשה שמבקשת מהקיסר צדק. "אדוני הקיסר", היא
אומרת לו: "אנא ממך, מנה מיד שופט חוקר שיחקור בענייני ויושיע
אותי!"
סקרנותו של הקיסר מתעוררת: "למה
לך שופט חוקר? מה קרה?"
"שדדו אותי!", משיבה הנערה,
"גנבים פרצו לדירתי ולקחו ממני את כל רכושי."
הקיסר מתרשם. הוא רואה לפניו נערה
חסרת אונים (לא מסופר לנו אם היא גם הייתה יפת תואר ובגיל המתאים לעורר
גברים, אבל בואו נניח שהיא בורכה לא רק בשכל אלא גם ביופי ובקסם הנעורים).
היא פונה אל הצד הגברי שבו – להגן על החלשים, להציל נערה צעירה שאיבדה את
רכושה, והוא נענה לה. הוא חייב לרדת לשורש העניין ולעזור לה.
"אל תדאגי. אני אדאג להביא את
הפורץ לדין. בואי ספרי לי מה נגנב?"
"אדוני הקיסר", ממשיכה
הנערה גנבו ממני כד כסף ובמקומו השאירו לי כד זהב!"
'איזו שוטָה!', חושב הקיסר לעצמו
'הנשים הן כאלה מטומטמות: החליפו לה את הכסף בזהב ועוד יש לה טענות!'
טוב, הוא לא אומר את זה בקול רם. אני
רק משער שזו פחות או יותר המחשבה שחולפת בראשו, אבל אני חושב שהתשובה שהוא
נותן לה די מעידה על מה שחולף בראשו, למרות הניסוח העדין: "הלוואי עלי
גנבים כאלה. הייתי מוכן שיפרצו לביתי כל יום!" האירוניה מאוד ברורה.
ועכשיו כשהוא כבר חרץ בלבו את דעתו
עליה, היא מפילה עליו את מה שנקרא באנגלית "the punch line" – שורת המחץ: "ולא
יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?"
הקיסר מבין שנפל בפח ובגדול. אם היא
הייתה פשוט באה אליו ואומרת משהו מעין זה: "אני בתו של רבן גמליאל.
באתי לענות לך על שאלתך. בוא ואמשיל לך משל" התוצאה הייתה הרבה פחות
דרמטית. הכל היה נשאר בגדר הדיון האינטלקטואלי. אבל הקיסר, שמן הסתם הוא אדם
נבון, מבין ברגע זה שהיא תמרנה אותו, שיחקה ברגשות שלו ובגאווה הגברית שלו
וגרמה לו לתת את התשובה בעצמו.
זוהי טכניקה דרמטית שהיא איננה
הראשונה להשתמש בה. כבר נתן הנביא בבואו אל דוד ובהמשילו לו את משל כבשת
הרש, כדי להוכיחו על מה שעשה לאוריה החיתי בפרשת בת-שבע, השתמש בטכניקה זהה,
אבל במקרה זה כשהמדובר הוא בשיחה שמתנהלת בין גבר לאשה על ענייני נשים,
האפקט עוד יותר דרמטי.
עכשיו, שימו לב איך בשורת המחץ שלה
היא ממשיכה לשחק ברגשותיו: "היא לא אומרת "שנטלו ממנו צלע אחת
ונתנו לו אשה" אלא "ונתנו לו שפחה לשמשו."
אל תכעס – היא אומרת לו מבין השיטין
– אנחנו הנשים, אנחנו רק שפחות שנבראנו לשמש את הגברים...
זה מה שנקרא (בלשון הגברית) "לתת
לו מתחת לחגורה". העובדה שבזה הרגע היא תפסה אותו "עם המכנסיים
למטה" (גם זה ציור גברי מובהק) והוכיחה לו עד כמה דעתו על הנשים היא
מוטה ולוקה בדעה קדומה, ועד כמה הוא כגבר נפל בפח הנשי שטמנה לו, רק מגבירה
את האירוניה המובהקת שבאמירה החנפנית "שפחה לשמשו".
הקיסר בולע את העלבון. הרי דקה לפני
כן הוא עצמו השתמש באמירה אירונית "הלוואי עלי גנבים כאלה בכל
יום" כדי לרמוז לה מה דעתו עליה ועל שכמותה, ועכשיו הוא מקבל את זה
חזרה בפרצוף: "ולא יפה היה לו לאדם הראשון... (ומה שהיא לא אומרת בקול
– "ולכל צאצאיו הזכרים...")
אגב, במאמר מוסגר, שימו לב למשחק
המצלול "נטלו – נתנו". אני חושב שזה מעיד על כך שבמקורו סופר
הסיפור בעברית ובמהלך גלגוליו תורגם בחלקו לארמית.
הקיסר ממש מתפתל. הוא מודע היטב
לנחיתותו ומנסה למצוא מוצא אלגנטי. הרי גאוותו הגברית לא תניח לו להודות
שהיא צדקה: "הכי קאמינא, אלא לשקליה בהדיא!" הוא אומר לה, ובלשון
ימינו, בתרגום חופשי מאוד: "אומנם כן נכון, זה מה שאמרתי, זה מה
ששאלתי, אבל בעצם התכוונתי בכלל לשאול משהו אחר. את מבינה, בכלל לא רציתי
להעליב את אלוהיך ולקרוא לו גנב (הגברים השקרנים האלה! והרי זה בדיוק מה
שהוא אמר לאבא שלה, לרבן גמליאל, בלשון הכי ישירה ובוטה: "אלהיכם גנב
הוא!"), רציתי רק להבין למה הוא נטל את הצלע בסתר. למה הוא לא שיתף
אותו במהלך הבריאה כמשתתף פעיל, שיבין מה מתכננים עבורו וייתן את הסכמתו
(הרי אלוהים בודאי יכול היה לארגן לו הרדמה מקומית). אני חושב שהקיסר מבטא
כאן תחושת עלבון גברית כלפי הטקסט התנכי: אף אחד לא בא ושואל אותי, סליחה,
אותו – את אדם הראשון, אם הוא בכלל רוצה אשה.
ושוב בתו של רבן גמליאל מרימה את
הכפפה ונענית לאתגר, ושוב היא עושה זאת תוך כדי משחק ברגשותיו. הפעם היא
פונה לרגש הסקרנות שלו. במקום לתת לו תשובה מיידית, היא מבקשת שיצווה על
עבדיו להביא בפניו אומצת בשר טרייה שותתת דם.
הקיסר מסתקרן: בשביל מה היא צריכה
אומצה לא מבושלת? אבל הוא שותק. הוא לא שואל שאלות. הוא כבר למד את הלקח שלו
– הוא לא ייתן לה לנצח אותו שוב בכוח מילותיו שלו.
אבל היא נמצאת כבר שני צעדים לפניו.
היא ממשיכה לשחק בו. הטקסט מאוד קמצן במלים, אבל ברור שהוא נתן לעבדיו את
הפקודה והאומצה הנוטפת דם הובאה למקום. היא לוקחת את הבשר, מן הסתם היא קצת
מכה אותו כדי לרכך את הבשר. הדם נוזל לצדדים – לא מראה הכי אסתטי. היא זורה
תבלינים וצולה אותו ברמץ של התנור. ריח בשר חרוך פושה באוויר. התהליך גוזל
זמן. בנקודה זו הטקסט דווקא מתאר את התהליך בהרחבה: "אותבה תותי בחשא,
אפיקתה" (הניחה תחת הרמץ, הוציאה). הקיסר נאלץ להסתכל ולהריח. זה לא
בדיוק מעורר את תאבונו, אבל הוא שותק ומחכה לראות מה יהיה. ועכשיו הכל מוכן.
היא עורכת לפניו את השולחן. היא מניחה את הסטייק בצלחת, שמה בצד על מפית
מזלג וסכין מיוחדת לבשר, ואומרת לו: "אכול מהאי" – "אכול
מזה".
הקיסר אומר לעצמו: 'עד כאן!' מילא
להסתכל על כל התהליך המגעיל הזה – אבל לאכול? כל גופו מתקומם. עם כל נימוסיו
והרצון הטוב שלו לנהוג באיפוק כיאה לשליט מכובד שכמותו, הוא אינו יכול
להתגבר על תחושת הגועל הגופנית התוקפת אותו (נראה לי שלא יצא לו לשוטט במטבח
המלכותי יותר מדי). "מאיסא לי", הוא אומר "מאוס לי – זה
מגעיל אותי."
ושוב מגיע תורה של שורת המחץ:
"ואדם הראשון גם כן – אם היה רואה את כל תהליך הבריאה, היה מגיב באותה
צורה!"
אבל הפעם אין זו רק שורת מחץ
אינטלקטואלית. היא תימרנה אותו להחצין את תחושותיו הגופניות הפנימיות (דבר
שגברים לא כל כך אוהבים לעשות). הוא לא רק חושב שהיא צודקת, הוא מרגיש
זאת עמוק פנימה. הניצחון שלה הוא שלם.
המספר שלנו מסיים את הסיפור בדיוק
בנקודה הנכונה.
אבל אנחנו עדין לא סיימנו. ננסה להבין
קצת יותר לעומק את המסרים שהיא מעבירה לו; באמצעות ההדגמה המעשית היא עושה
שני דברים: ראשית היא מדגימה בפניו את אומנות הבישול שלה. אם היא דיברה קודם
על האשה כ"שפחה לשמשו", הרי שבזה הרגע היא הזכירה לו מי האחראי
לכל המטעמים העולים על שולחנו.
אנחנו הנשים יודעות לעשות משהו שאתם
הגברים מקבלים כמובן מאליו ולא מקדישים לו מחשבה יותר מדי. אנחנו אלה
שמכינות, לכם הגברים את המזון. הזנו אתכם בעת שהייתם עוללים בחלב משדינו,
במזון מתוך גופנו (ואל תשכחו – היא אומרת באירוניה – שהגוף הנשי המופלא הזה
על חמוקיו ויופיו מקורו בצלע שבאה מכם) ואנחנו ממשיכות להזין אתכם במעשה
ידינו (וזכרו עד כמה ענייני מזון וענייני מין נוגעים וקשורים זה בזה, ולא
כאן המקום להאריך).
טוב, זה לא בדיוק נאמר בטקסט, אבל
כמספר סיפורים אני שומע את המחאה האילמת הבלתי מושמעת הבאה לידי ביטוי
במעשיה.
אבל הדבר השני שמבקש מספר הסיפור
לרמוז לנו הוא הנמשל העולה מן המשל שלה. זה לא רק עניין יחסו של אדם הראשון
למעשה הבריאה. יש כאן משהו עמוק יותר שאולי לא עליתם עליו בקריאה ראשונה. אם
הקיסר מומשל פה לאדם הראשון והאומצה מייצגת את חווה – את מי מייצגת בתו של
רבן גמליאל?
כן נכון, בדיוק כך! במשל המעשי הזה
היא ממלאת את תפקיד הבורא. היא משחקת כאן את תפקיד האלוהים. אתם הגברים
מביטים עלינו מלמעלה למטה, אבל אנחנו הנשים, גם אנחנו יודעות לברוא משהו
ולעשות זאת בצורה מעודנת, בסתר, מבלי להגעיל אתכם הגברים האסטניסים, אניני
הטעם. אנחנו אלה שלוקחות את המצרכים הגולמיים והופכות אותם למעדנים. אתם
תרמתם צלע וקיבלתם תמורתה יצירה אלוהית שאין מושלה – קיבלתם אשה....
[ובמאמר מוסגר אומר גם: אנחנו הנשים
מביאות ילדים לעולם ולפיכך שותפות למעשה הבריאה. וראו בעניין זה את מה
שמביאה אילנה פרדס בספרה "הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית
למקרא" עמ' 40-38].
אם תזכרו איך התחיל הסיפור בעלבון
לאלוהי ישראל "אלהכים גנב הוא!", הרי שכאן הוא מסתיים בנקודה שבה האשה (ולא
סתם אשה אלא היא עצמה, המספרת) מהווה משל לאלוהים.
טבעם של סיפורים עממיים שהם חוזרים
ומופיעים בגרסאות שונות (מה שמכונה בלשון הפולקלוריסטים "הקיום
המרובה" של הסיפור.
גם הסיפור התלמודי שהבאתי כאן בפניכם
יש לו גרסאות אחרות בספרות המדרשית. במדרש בראשית רבה שהוא מהמדרשים הקדומים
הארץ ישראליים שהועלו על הכתב אי שם במאה החמישית, יש מקבילה מעניינת
לסיפור. מכיוון שהיא כתובה בעברית ואתם כבר יודעים במה מדובר אביא אותה
כלשונה בצרוף כמה מלות הסבר:
מטרונה [=גברת] אחת שאלה את רבי יוסי,
אמרה לו: "למה בגניבה?"
אמר לה: "משל, אם הפקיד אדם לידך
אונקיא של כסף בחשאי וחזרת ליה [=והחזיר לך] ליטרא של זהב בפרהסיא זו
גניבה?"
אמרה לו: "למה במטמוניות?"
ואמר לה: "בתחלה בראה לו, וראה
אותה מלאה רירין ודם הפליגה ממנו. חזר ובראה לו פעם ב',"
אמרה: "הלו מוספת אני על דבריך:
אמורה הייתי להנשא לאחי אמי ועל ידי שגדלתי עמו בבית התכערתי בעיניו, והלך
ונשא לו אשה אחרת ואינה נאה כמוני".
בראשית רבה (וילנא) פרשה יז
גם בסיפור זה הנושא העומד לדיון הוא בריאתה של חווה. וגם הפעם הדיון
על עניין עדין זה מתנהל בין גבר לאשה, אך המצב הפוך ביחס למה שראינו בסיפור
הקודם. מי שמציג את השאלות זו אשה (ששמה לא נמסר לנו) ומי שמשיב עליהן זהו
רבי יוסי.
שאלתה של האשה מזכירה את שאלתו של
הקיסר: "למה בגניבה?", אבל הסיטואציה מאוד שונה. רבי יוסי הוא
הדמות הסמכותית. האשה היא אשה פשוטה שמבקשת הסבר מאדם שנתפס בעיניה כחכם
ומלומד. היא אינה מעיזה פניה בדיבור בוטה כנגד אלוהי ישראל – "אלהיכם
גנב הוא!". מן הסתם היא עצמה יהודיה וחסר כאן המתח הדתי הקיים בסיפור
הקודם.
שאלתה של האשה מעוררת בלב ר' יוסי את
האגו הגברי. הוא מודע למעמדו הסמכותי ונותן לאשה הסבר ציורי – משל (אני חש
כאן אפילו בשמץ של התנשאות – השימוש במשל במקום תשובה ישירה, אבל אולי אני
טועה).
ההסבר איננו נעשה בצורה דרמטית כמו
בסיפור הקודם. הוא פשוט מוליך אותה צעד צעד בדרך המשל והנמשל. אגב, גם המשל
פחות מוצלח: במקום לדבר על גנב מוזר הגונב כסף ומשאיר במקומו זהב, הוא מדבר
על אדם שהפקיד ביד בעל פיקדון סכום של כסף ללא נוכחות עדים, אך שומר הפיקדון
לא רק שאינו מנצל את תמימותו של המפקיד ומתכחש לו, אלא אף מחזיר לו במקום
הפיקדון המקורי, פיקדון של זהב ששוויו הרבה יותר.
יתכן שהשימוש בבעל פיקדון
מתקשר אצל עורך הסיפור יותר טוב לדמותו של הקדוש ברוך הוא.
האשה מקבלת מכל מקום את ההסבר, ועכשיו
היא מעלה קושיא חדשה: "למה במטמוניות?" כלומר מדוע הדבר נעשה בסתר
ללא שיתופו של אדם. מאחר והשואלת היא אשה, חסר כאן המתח המאפיין את הסיפור
הקודם – הגאווה הגברית שנפגעה.
לר' יוסי יש תשובה מעניינת:
"בתחילה בראה לו, וראה אותה מלאה רירין ודם. הפליגה ממנו. חזר ובראה לו
פעם ב'."
על פי הסבריו של ר' יוסי אלוהים ברא
לאדם שתי נשים. שתיהן נבראו מצלעו של אדם, אך הראשונה נבראה כאשר אדם היה
ער. הניסוי נכשל. מאחר ואדם הראשון היה עד למעשה הבריאה וראה אותה, הדבר
עורר בו שאט נפש. חייהם המשותפים לא עלו יפה וכעבור זמן מה היא "הפליגה
ממנו" ובלשון ימינו – נטשה את הבית ולכה לחפש מאהב אחר.
אלוהים ברא אשה נוספת והפעם בזמן שאדם
היה שרוי בתרדמה. הבריאה השנייה הייתה יותר מוצלחת ואדם קיבל את חווה. נראה
לי שהמספר לא מחמיא יותר מדי לקדוש ברוך הוא כשהוא מציג אותו כמי שבורא את
יצוריו בשיטת "נסה וטעה".
מאין הרעיון של שתי נשים? הרעיון נולד
מן המשפט שבו מקבל אדם את פניה של חווה: "וַיֹּאמֶר
הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ
לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית פרק ב פסוק כג). אם אדם הראשון מדבר על
הפעם הזאת, משמע שהייתה פעם קודמת...
כידוע מציג המקרא שני סיפורי בריאה:
בריאה שוויונית בפרק א' בבראשית – "זכר ונקבה ברא אֹתם", ובריאה
בלתי שוויונית שבה נוצרה חוה מצלעו של אדם. עניין זה העסיק רבות את פרשני
המקרא ואת החכמים. בשלב מסוים נוצר סיפור שבו העניקו לאשה הראשונה שם –
לילית וייחסו לה כוחות מאגיים וכוונות זדון. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בספר
"אלפא ביתא דבן סירא" (ספר מימי הביניים שאין לו ולא כלום עם ספר
הפתגמים של בן סירא משלהי הבית השני) ואין כאן מקום להאריך.
מה שיפה כאן מבחינת הסיפור הוא
תגובתה של השואלת לדברים של ר' יוסי.
הגברת, לא רק שהיא מקבלת את ההסבר שנתן לה רבי יוסי, אלא גם מביאה
דוגמא שמחזקת את ההסבר: "מוספת אני על דבריך. אמורה הייתי להנשא
לאחי אמי ועל ידי שגדלתי עמו בבית התכערתי בעיניו, והלך ונשא לו אשה אחרת
ואינה נאה כמוני", כלומר אני מוסיפה (=מחזקת) את דבריך: אני הייתי צריכה
להינשא לדוד שלי, אבל מכיוון שגדלתי אתו באותו בית והוא הכיר אותי לאורך
תקופה ארוכה וראה איך אני גדלה והופכת מילדה לאשה, זה הוציא לו את החשק
להתחתן אתי. מכיוון שראה את כל תהליך הגדילה שלי, נעשיתי מכוערת
בעיניו והוא הלך והתחתן עם אשה אחרת, אף על פי שהאשה החדשה שלו לא יפה
כמוני.
הגברת בעצם נותנת לרבי יוסי משל, כמו
שהוא קודם הביא לה משל. היא הפנימה את הסבריו של ר' יוסי אל תוך עולמה
האינטימי שלה. זו כבר לא שאלה עיונית טהורה על אדם הראשון, אלא שאלה שנוגעת
בה בעמקי נשמתה. היא מחברת את העלבון שחשה כאשר נדחתה על ידי דודה שהעדיף
אשה אחרת על פניה, ורגש העלבון הזה מסייע לה להבין לנפשו של אדם הראשון.
חשבו כמה רגש ותחושת עלבון טמון בדבריה על האשה האחרת "ואינה נאה
כמותי". את העלבון הזה היא לא תשכח לדודה עד יום מותה.
כמו בסיפור הקודם נבנית כאן סימטריה,
אבל סימטריה מסוג אחר – משל מול משל, וכמו בסיפור הקודם יש כאן מעבר מן
הרובד האקדמי לרובד הרגשי האישי. אבל המתחים שניכרו בסיפור הקודם הם הרבה
יותר חלשים כאן.
זו אינה המקבילה היחידה. מקבילות
נוספות יש באבות דרבי נתן ובתחילת מדרש תנחומא (על פי קטעים שנתגלו בגניזה
הקהירית).
למי שמבקש להעמיק, אני מביא בהמשך
לנוסחים המקוריים של שני הסיפורים שעסקנו בהם שתי מקבילות נוספות.
[שאלה]
זו שאלה מטרונה אחת את ר'
יהושע א"ל רבי והלא מתחלת בריאתו של עולם גניבה היתה וכי המלך גנב משלו
אמר (להם) [לה] ח"ו לא גנב המקום כלום. אמר לה אמשול לך משל לה"ד
(למה הדבר דומה) למלך שבנה פלטרין גדולה (והקיפוה) [והקיפה] חומה של ברזל
ופרס דיוטגמא ואמר כל מי שימצא גונב (הוא) [יהא] יודע שדינו דין. עמד המלך
בלילה ושלף לבנה של טיט ונתן תחתיה של זהב ופרס דיוטגמא ואמר כל מי שימצא
מנסר יהא יודע שדינו דין כך. כל מי שהוא רואה את הלבנה היה משבחה. כך כיון
שראה את חוה אמר ויאמר האדם זאת הפעם (שם). ועוד אמשול לך מלה"ד (משל
למה הדבר דומה) לאחד שנטל ליטרא אחת של בשר מן הטבח והיה בה עצם ואמר לטבח
הא לך עצם זה ותן לי בשר תחתיו וכי גנב זה כלום. אמרה לו לאו. אמר לה כן
(עושה) [עשה] המקום עם אדם הראשון נטל ממנו עצם ונתן לו בשר תחתיו שנאמר
ויקח אחת מצלעותיו (שם ב' כ"א). ולא עוד אלא כל זמן שאדם רואה תינוקת
מלאה דם לא במהרה הוא נושא אותה (מלבו) [מפני] שלבו גס בה. ולא עוד אלא כל
זמן שהאשה מתגדלת עם איש לא במהרה הוא נושא אותה מפני שהוא רואה [אותה]
כאחותו. אמרה לו רבי פייסתני אף אני נתגדלתי עם בן אחי אבא ובשביל שנתגדלתי
עמו לא רצה (לי) [לישאני] ונשא אשה אחרת כעורה ממני.
מסכתות
קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ח ד"ה
אמר
לו קיסר לרבן גמליאל: למה בגניבה. אמרה לו בתו: ברשותך אדוני, אני אחזי[ר]
לו תשובה. אמ' לו לקיסר: תן לי קצין אחד מאצלך. אמר לה: למה? אמרה לו:
ליסטים באו בלילה, ונ[ט]לו ממנו קיתון שלחרס [והחזירו] ל[נו] קיתון שלזהב.
[א]מר לה: ולו[אי שיבאו עלינו] בכל יום. אמרה לו: לא יפה לאדם הראשון
ש[נ]טלו ממנו צלע א[ח]ד (דף ד', ע"ב) [והחזירו לו בריה ל]שמשו. אמר לה:
[לא שאלתי לא]ביך למה לא לקחה ממנו [בפרה]סיא. אמרה לו: אם לקחה בפרהסיא היא
מתגנה עליו. אמרה להם: תנו לי חתיכה שלבשר. לקחתה ונתנה אותה תחת שחיה
והוציאה אותה. אמרה להם: אכלוה. אמרו לה: נמאסה בזיעה. אמרה להם: כך אדם
הראשון, אילו לקחה ממנו בפרהסיא, היתה נמאסת עליו, מתגניא עליו.
מטרונה
שאלה את ר' יוחאי (ר' יוסי) אמרה לו: למה בגניבה. אמר לה: משל, אם הפקיד אדם
אצליך ליטרא שלנחושת, ותחזירי לו ליטרא שלזהב בפרהסיא, זו גניבה. אמרה לו:
למה במטמוניות. אמר לה: בתחילה בראה לו, וראה אותה מלאה ר' ריריין ודם,
והפליגה ממנו, חזר ובראה לו פעם שנייה. אמרה לו: מוספת אני על דבריך, אמורה
הייתי מקטנותי שאנשא לאחי אמא, ועל ידי שגדלתי עמו בבית לא רצה בי, והלך (דף
ה', ע"א) ונשא לו אשה [אחרת שאינה נאה כמותי].
קטעי מדרשים – גניזה (מאן) א. נוסח ארוך של התחלת מדרש תנחומא
לבראשית עמודים כה – כו
|