חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

האיכר ובניו

סיפור זה מיוסד על אירוע אמיתי שקרה בשנת 1947 באחד הכפרים באזור המערבי של איראן, אזור לִילֵאון. בכפר זה חיה קהילה ארמנית. אנשיה היו מסורים לאדמתם, זריזים במלאכתם ועובדי אדמה מוצלחים. היה ביניהם אדם אחד שכמאמר העם "גלגלי השחק נשחקו על גבו", איש זקן ומצליח שלעת זקנתו חלה במחלת השכחה. כל זמן שעמד על רגליו ועבד, צבר האיש הון ועושר והיו ברשותו נכסים רבים – אדמות ועדרי צאן ובקר לרוב. ואם לא די בכך, הוא גם גידל שבעה בנים אשר כל אחד מהם יותר יפה ויותר זריז מרעהו, וכולם עבדו בשותפות ועיבדו יחדיו את אדמת אביהם. ששה מן האחים התחתנו עם בנות עשירים. רק האח הצעיר התחתן עם בתו של איכר שכיר יום רחוק ממעמדה של משפחתו העשירה.

אולם דווקא כלתו של הבן הצעיר, היא מבין כל הכלות, הייתה היחידה ששירתה בנאמנות את חותנה הזקן והתייחסה אליו בכבוד ובהוקרה.

שאר הבנים ונשותיהם כמעט ולא ביקרו את אביהם הזקן, אבי המשפחה. הם באו אליו רק לעתים רחוקות כאשר היו זקוקים לסכומי כסף או דבר כל שהוא. במקרים המעטים הללו הם עשו עצמם כמתעניינים בשלומו וגם הבטיחו לו כי במידה וחס וחלילה תהיינה לו בעיות בריאות, שלא יהסס ויודיע להם מייד, כדי שהם יבואו ויטפלו בו.

ואכן לא עבר זמן רב והאב הזקן חלה. הבנים הדואגים התייצבו מיד ובלי היסוס לקחו אותו לעיר הבירה טהראן, הרחוקה מאות קילומטרים מכפר מגוריהם. הם ניצלו את מחלת השכחה שלו ואשפזו אותו בבית החולים הממשלתי שבעיר, בטענה שמדובר באיש זר שאינו מוכר להם ואשר הם מצאוהו מעולף ברחוב. אחר כך עזבו את בית החולים וחזרו לכפרם שמחים ועליזים.

כלתו של האח הצעיר התעניינה בשלום חותנה אך לא זכתה לקבל מששת האחים שום תשובה מתקבלת על הדעת. איש לא בא לבקר את הזקן בבית החולים ואיש לא התעניין בגורלו. כנראה שמחלת השכחה של אביהם עברה אליהם בתורשה והם שכחו אותו.

אבל מצבו של הזקן בבית החולים השתפר לאט לאט. הגיעה עת שחרורו מבית החולים, אולם איש לא בא לקחת אותו, ולכל השאלות ששאלו אותו: מי הוא, ומהיכן הוא, לא ידע לענות. הדבר היחידי שזכר היה שמה של כלת בנו הצעיר. מדי פעם היה קורא בשמה: "מרתה, מרתה!" ואז משתתק. במאמצים רבים הצליחו להוציא ממנו שמרתה היא כלתו. בלית ברירה העבירו את הזקן למנזר של עדת הארמנים, מקום שבו טיפלו בהרבה זקנים ואנשים אומללים וחסרי ישע. אנשי המוסד כמנהגם קיבלו אותו ברצון וטיפלו בו ברוך ובאהבה. הם הבחינו בכך שהוא חולה במחלת השכחה וטיפלו גם במחלה זו. לאט לאט נזכר האב בבניו ובאושרו מלפנים, באדמתו ובכפרו ובעושר שהיה מנת חלקו. כל התמונות האלה עברו מול עיניו כמו על מסך קולנוע, והוא התפלא: למה הוא נמצא כאן? היכן הם ילדיו הדואגים? והיכן היא מרתה כלתו שכל כך הייתה דואגת לו ומטפלת בו? זמן רב נהג לקרוא למטפלות שלו במנזר בשם מרתה.

פעם אחת כאשר מנהל המנזר פגש אותו והתעניין במצבו ובשלומו, שאל הזקן את המנהל: "למה אני נמצא כאן? היכן הם בני?"

תחילה לא התייחס המנהל לשאלותיו, אבל ברגע מסוים הטה לו אוזן קשבת וענה לו: "זקני הנכבד, אתה נמצא כאן קרוב לשנה ואיש לא שאל עליך. אתה נשלחת אלינו מבית החולים הממשלתי."

תשובה זו של המנהל העיקה עליו מאוד, העירה בו זיכרונות וגם גרמה לו נקיפות מצפון. בלילה על מיטתו לא הצליח להירדם. תמונות מחייו חלפו לנגד עיניו – העושר והאושר והבנים שהיו מנת חלקו עד ליום אשר בו חלה ונלקח מביתו ובא הקץ לכל אושרו. ועכשיו הוא שוכב במקום שלא מוכר לו כלל ומטפלים בו בנאמנות אנשים אשר לא ראה אותם בימי חייו, והכל בלי שום תמורה. הוא התבייש בתוך תוכו והחליט שעליו לגמול לאנשים במקום זה אשר מטפלים בו בנאמנות.

באותו לילה קרא הזקן למיטתו את אחד האחראים שימהר ויביא אליו את מנהל המנזר. כל ניסיונותיו של האחראי לשכנע אותו כי אסור לו לקרוא למנהל בחצות הלילה, לא הועילו. הזקן עמד בתוקף על דרישתו, והאחראי נכנע ובלית ברירה העיר את מנהל המוסד והעביר לו את בקשתו הדחופה של הזקן להיפגש אתו כבר באותו לילה.

מנהל המוסד אכן לא איחר לבוא. כעבור שעה קלה בא וישב על יד הזקן, ליטף אותו וניסה להרגיע אותו.

אבל הזקן אמר: "אדוני היקר, דע לך כי כעת אין לי צורך במלים הטובות שלכם ואין צורך שירגיעו אותי. אני מרגיש טוב מאוד ודעתי צלולה לגמרי, אך אינני יודע אם הרגשה זאת תמשך זמן רב, לכן אני מבקש שתענה על השאלה שלי וזאת כדי שמצפוני יהיה נקי. כפי ששמעתי ממך אני נמצא אצלכם קרוב לשנה, ואתם מטפלים בי בלי שום תמורה. עד עכשיו לא ידעתי היכן אני נמצא ולמה אתם מטפלים בי, כי דעתי כנראה לא הייתה צלולה. עכשיו אני רוצה לצאת ידי חובתי ולגמול לכם על הטובה שעשיתם לי עד עתה, והשאלה שלי היא אם סכום כסף בערך של מאה אלף טומן (מטבע פרסי) יוכל לעזור למוסד שלכם?"

המנהל חשב שהוא השתגע ומדבר דברי הזיות ובודאי זקוק לטיפול פסיכיאטרי, לכן ענה לו: "אני לא מסוגל לענות לשאלתך כרגע. אני חייב להפנות את שאלתך לאיש אחר."

ובו במקום צלצל לרופא הפסיכיאטרי והזמין אותו לטפל בזקן. כבר למחרת בבוקר הגיע הרופא ישב על ידו ודיבר אתו ועד מהרה השתכנע שהוא צלול בדעתו ודובר אמת וכי כוונותיו רציניות.

למחרת נערכה ישיבה משותפת עם כל הגורמים המוסמכים. הזקן סיפר להם בפירוט מי הוא ומה הוא ואיזה נכסים יש ברשותו, והודיע שהוא מוכן לתרום את כל רכושו ונכסיו למנזר. מנהל המנזר הזמין עורך דין שיטפל בעניין. מנהלי המוסד שמחו מאוד והבטיחו לו כי אם דבריו יתאמתו, הם יעמידו לרשותו מטפלת פרטית שתטפל בו עד סוף חייו ונוסף על כך מכונית של המוסד תעמוד לשירותו עם נהג פרטי בכל פעם שיבקש ותיקח אותו לכל מקום שירצה לטייל בו או להגיע אליו.

עורך הדין ערך לו את צוואתו שבה הוא תורם ומקדיש את כל רכושו למנזר שבו טופל בתנאים הבאים:

א. בני ביתו יפונו מהבתים שלו תוך חודש ימים מקבלת ההודעה.

ב. בכל תהליכי ההעברה יהיו מעורבים גם עיתונאים.

ג. לאחר השלמת התהליך, במידה וכלתו מרתה תרצה לבקר אותו, ידאגו להביא אותה לביקור במוסד כדי שיוכל לשוחח אתה.

שבועיים אחרי שהחל התהליך המשפטי, הופיעו בשעה טובה, הבנים שלו והתחילו להתחנף אליו ולכבד אותו ולהביע בפניו את געגועיהם אליו ואת שמחתם לראות אותו במצב טוב ובריא. הם התנצלו על כך שלמרבה הצער עומס העבודה מנע מהם לבקר אותו לפני כן.

הזקן פנה אליהם ושאל אותם: "בני, עד כמה שאני זוכר מהימים שעבדתי, עכשיו זוהי העונה הבוערת ביותר בחקלאות. איך זה שדווקא עכשיו מצאתם זמן והתפניתם לבקר אותי? שנה שלמה ויותר לא ידעתם שיש לכם אבא והיכן הוא נמצא! לא, לא, בני, לא מדבשכם ולא מעוקצכם! דבר לא יעזור לכם! מוטב שתלכו ותחפשו לכם פרנסה וגם קורת גג לבני ביתכם בכדי שילדיכם, כאשר יגדלו, יוכלו לטפל בכם כמו שטיפלתם בי! אני עבדתי כל החיים שלי עבודת פרך, כדי לגדל אתכם בכבוד ושמחתי בעבודתי מכיוון שחשבתי שבבוא היום תהיו לי לעזרה ולמשען לעת זקנתי. אך אתם דווקא חיכיתם ליום שאחלה ושתוכלו לנטוש אותי בבית חולים הרחוק ממקום מגורי מבלי למסור אפילו כתובת. אבל בזכות המוסד הזה, אשר טיפל בי ללא תמורה, ניצלתי מכוונותיכם הזדוניות, ועתה מן הראוי הוא שרכושי שלי יהיה מוקדש למוסד זה!"

הבנים עזבו אותו בבושת פנים ויצאו מלפניו אבלים וחפויי ראש.

עורך הדין מילא את כל בקשותיו במלואן ובהתאם לצוואה שכתב. אחרי ביצוע צו הפינוי של הבנים מבית הזקן, הובאה לפניו גם כלתו, מרתה.

כאשר ראתה מרתה את הזקן, היא נפלה לרגלי חותנה הזקן ובכתה בכיר תמרורים. שניהם בכו זמן רב, והזקן רק מלמל: "מרתה, מרתה יקירתי."

אחרי שנרגעו ביקש הזקן מכלתו להביא כיסא ולשבת על ידו. בנוכחות אנשי המנזר אמר הזקן: "בכל ימי חיי פגשתי רק מעט ידידים נאמנים: האחת היא כלתי, מרתה, והאחרים הם אנשי המנזר אשר טיפלו בי במשך שנה בלי כל תמורה. אשר לעובדי המנזר, מצפוני נקי: העברתי לרשותם את כל נכסי ורכושי תמורת הטיפול הנאמן שהעניקו לי. אבל לכלתי זאת טרם הודיתי על יחסה. דבר אחד אני מבקש מאלוקים, והוא שיחזיר לה טובה על הטובה שגמלה עמי!" והוא ברך אותה מכל הלב.

סיפורו של הזקן התפשט בכל הכפרים בסביבת לילאון, ואלה שהכירוהו שיבחו אותו על מעשיו. אלה מהם שביקרו בטהראן באו גם לבקר את הזקן ואף כיבדו אותו במתנות. הם הביעו את מלוא הערכתם למרתה, כלתו, אשר שבה לפקוד את הזקן, לא עזבה אותו ושירתה אותו בנאמנות עד הרגע האחרון לחייו.

חודשים אחדים אחר כך שוב קרא הזקן למנהלי המוסד ובנוכחותם ביקש ממרתה שתשב על ידו. הוציא מכיסו פיסת נייר ומסר לה אותה, בירך אותה שוב, ואז הניח את ראשו על ברכיה והשיב נשמתו לבוראו.

המספר שסיפר לי את הסיפור גר לא רחוק מהכפר ועסק שם במסחר. שנים אחדות לאחר מותו של הזקן הוא הזדמן לכפר, ולדבריו המקום מאוד השתנה ובקושי הכיר אותו. הוא התעניין מה קרה לבני משפחתו של הזקן שאותם הכיר, ונודע לו שבכפר לא נשאר איש מששת הבנים של הזקן. כולם התפזרו איש איש למקום אחר והפכו לשכירי יום אצל האיכרים. היחידי מכל הבנים שנשאר היה הבן הצעיר, בעלה של מרתה. הם הראו לו את הבניין אשר נבנה על ידי מרתה, ואשר בו היא חיה יחד עם בעלה. הם סיפרו לו כי היא היא השולטת בכפר ועל פיה יישק דבר. הוא הלך לבקרה ושמע ממנה את כל המעשה.

יפתח אברהמי מפי שוקראללה דאוודי, אסע"י 19501