חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

העצלן שהיה למגלה עתידות

היה איש שחי במצוקה והתעצל לעבוד ותמיד היה מתלונן על חוסר מזלו. אשתו הפצירה בו שילך וינסה כוחו בעבודה כלשהי, לא משנה מה, העיקר שיביא הביתה כמה פרוטות ויעזור בפרנסת המשפחה. למשפחה הייתה הכנסה זעומה – סכומים קטנים שאשתו השתכרה מדי פעם בעבודות כביסה שעשתה אצל שכנותיה.

בתקופה מסוימת האשה גם לא מצאה עבודת כביסה במשך זמן רב והם וילדיהם נשארו בחוסר כל. האשה לא יכלה להתאפק יותר ולהיות בשקט. היא התחילה לצעוק ולצווח על בעלה ולריב אתו: "למה אתה יושב בבית בחיבוק ידיים ולא עושה כלום? בגללך ילדיך צריכים לסבול רעב. האם אין אתה מתבייש?"

והוא השיב לה: "אשתי היקרה, מה אני יכול לעשות? זה המזל שלי!"

אמרה לו אשתו: "קח לך ספר אחד ביד ולך לשבת במקום ציבורי שיש בו הרבה תנועה של כל מיני אנשים ותכריז: מגלה עתידות! מגלה עתידות!"

"ואיך אני אגלה להם את העתיד? הרי אני לא יודע אפילו אלף בית." אמר הבעל.

האשה אמרה לו: "אין צורך בידיעת אלף בית. כל אלה שמתעסקים בזה – אתה חושב שהם יודעים משהו? די בזה שתשאל את הלקוחות שלך לשמם ולשם הוריהם ותסתכל על כף ידיהם, או תביט בפניהם ותגיד: 'אני חוזה לך עתיד טוב. בעוד שנים אתה תתעשר!' או 'עומד לפניך עסק אשר אסור לך להחמיץ אותו וזו תהיה תחילת התעשרותך!' ועוד הרבה דברים טובים שישמחו אותם. ככל שהם ישמחו יותר הם גם יעניקו לך יותר כסף."

"ואם מה שאני אומר להם לא יקרה להם? הרי אז לא יאמינו בי." אמר הבעל.

"שטויות. אנשים טרודים ולכל אחד יש עסקים משלו. כשיגיע היום ונבואתך תתבדה, באותו הזמן מי יזכור אותך? הרי כבר למחרת היום או תוך ימים ספורים ישכחו אותך. העיקר שיתנו לך כמה פרוטות עכשיו." אמרה האשה.

בלית ברירה מילא הבעל את פקודת אשתו ולמחרת הלך, התיישב בפינה על יד בית המרחץ הציבורי עם ספר בידו והכריז בקולי קולות: "מגלה עתידות! מגלה עתידות!"

שעת הצהריים הגיעה ואיש לא שם לב אליו ולא בא לבקש את עזרתו. לקראת הצהריים שמעה את קריאותיו אשה עשירה אשר איבדה לפני כמה ימים טבעת יקרה. היא התכוונה ללכת לבית המרחץ הציבורי וחשבה לפנות אליו ולבקש את עזרתו. אולם הדרך הייתה הומת אדם ולא היה לה נעים ללכת בעצמה, על כן שלחה את המשרתת לקרוא לו שיכנס לחצר ביתה.

הוא נכנס וישב תחת עץ רענן אחד, והגברת ישבה למרגלותיו והתחננה לפניו: "לפני שבוע אבדה לי טבעת הנישואין שלי, מעבר לכך שזו היא טבעת יקרה משובצת באבנים יקרות, היא גם יקרה לי במיוחד מכיוון שזו מזכרת מנישואי. אם תמצא את הטבעת, אשלם את שכרך בעין יפה וביד רחבה."

אבל האיש שלא ידע מה לענות לה, היה מאוד נבוך. הוא השפיל את עיניו ואפילו שכח להתבונן בספר שבידו. לפתע נח מבטו על עיניה היפות של האשה היושבת למרגלותיו. היו לה עיניים עם ריסים ארוכים ואישוניה נצצו. מבלי לחשוב אמר האיש בלשון הלצה:

"סדק נאה מוקף שיער

וטבעת בו נוצצת שיופיה לא ישוער."

האשה בשמעה את ההלצה קפצה ממקומה בשמחה רבה, עזבה את העצלן המשתאה בגן ביתה ורצה החוצה אל הרחוב. היא נזכרה ששבוע לפני כן היא החביאה את הטבעת שלה בתוך סדק בקיר של מלתחת בית המרחץ וכיסתה אותו בשערות כדי שעיני זרים לא יגלוה. ואכן בהגיעה לבית המרחץ עלה בידה למצוא את הטבעת. היא שמה פעמיה חזרה לביתה כדי להודות למגלה העתידות ולשלם לו על עזרתו.

בינתיים, העצלן שנשאר בגן, חשב לתומו שמא פגע ברגשותיה של האשה בדבריו ועכשיו היא הולכת לקרוא למישהו שינקום את נקמתה ויכה אותו על דבריו המחוצפים, לכן קם ממקומו, לקח את חפציו והתחיל לברוח.

האשה שחזרה לבית ורצתה לשלם לו, לא מצאה אותו. היא החלה לחפש ואז ראתה אותו מרחוק וקראה לו בקול. העצלן בשומעו את קולה התחיל לרוץ. תוך כדי ריצה הוא נתקל באדם שזה עתה גנב דברים יקרי ערך מחנותו של צורף. בראותו את מגלה העתידות רץ לקראתו, חשב הגנב שהוא רודף אחריו. הוא התבלבל ונפל.

מגלה העתידות שנתקל בו נפל עליו, ובינתיים הגיע הצורף תפס את הגנב והודה למגלה העתידות, האשה גם היא השיגה אותו, הודתה לו ונתנה לו את שכרו, ואמרה לצורף: "הודות למגלה העתידות הזה, שנינו הרווחנו היום!"

הצורף נתן לו גם הוא את שכרו ביד רחבה, ושניהם, האשה והצורף פרסמו את שמו ברבים כמגלה עתידות מוכשר.

העצלן שב לביתו וסיפר על "כישרונותיו" החדשים לאשתו. הוא הראה לה את הסכומים אשר התגלגלו לידיו באותו יום, סכומים שלא זכו לראות עד כה בכל חיי נישואיהם.

יום אחד נגנבו מביתו של הווזיר תכשיטים רבים וכלי כסף בעלי ערך רב. הוא לא ידע מי הגנב. אשת העשיר אשר גרה בשכנותו של הווזיר, סיפרה לו על מגלה העתידות שיושב על יד שער בית המרחץ ועל סגולותיו. הווזיר שלח את משרתו להזמין את מגלה העתידות לביתו.

העצלן חשש מאוד. הוא רצה להתחמק מן המשימה שהרי מי הוא שיוכל להיפגש עם ווזיר רם מעלה ולגלות לו נסתרות. לכן אמר למשרת שתחילה עליו ללכת הביתה כדי להביא את הספר הגדול של הגדת העתידות.

אולם התברר שהמשרת עצמו, הוא זה שגנב את חפצי אדוניו. בשומעו את שם הספר הגדול, היה סמוך ובטוח שמגלה העתידות יתפוס אותו בקלקלתו ויגלה את סודו, לכן מצא לנכון להודות על פשעו לפניו. הוא נפל לרגליו והתחנן: "אנא, אל תגלה לווזיר שאני גנבתי, ואני מבטיח שאחזיר את הגניבה עד מחר בבוקר!" ותוך כדי כך גם דחף לו סכום נכבד של כסף.

מגלה העתידות אמר לו: "ובכן תגיד לווזיר שאני אבוא אליו מחר בבוקר, ואתה תחזיר בינתיים את הגניבה בסתר ותחביא אותה תחת שיח אחד בתוך הגן."

למחרת בבוקר הלך מגלה העתידות לביתו של הווזיר, פתח את ספרו ואמר: "האבידה לא נאבדה.

היא נמצאת לא הרחק ממקום מגוריכם,

אבל לא בתוך ביתכם

וגם לא מחוץ לשער גינתכם.

מאחר ורכושכם הגיע אליכם ביושר,

הוא לא יצא מן השער בשעת הכושר.

הוא ארוז ומחכה לכם בשמחה ואושר."

אנשי הבית יצאו וחיפשו בגן אשר בתוך החצר ומצאו את האבידה ולא היה חסר בה דבר.

הווזיר הודה לו מקרב לב והעניק לו פרס גדול ומתנות לרוב, דברים אשר לא ראה בחיים שלו. אשתו גם היא שמחה מאוד ואמרה: "תזכור מה שאמרתי לך: אל תשב בחיבוק ידיים! לך נסה את מזלך בגילוי עתידות! ואתה תמיד דחית את הרעיון."

והוא אמר לה: "אשה, לא תמיד קורה צירוף מקרים וזה לא תמיד הולך. אני לא יכול להמשיך ולשקר. יום מן הימים תתגלה התרמית ומי יודע מה יקרה אז?"

אחרי זמן מה נפרץ בית גנזיו של המלך ונגנבו ממנו דברים רבים. מאמציהם של החוקרים והשוטרים למצוא את הגנב לא נשאו פרי. המלך גייס את כל החרטומים והקוסמים והחכמים אשר בשירותו ואיש לא ידע לעזור לו.

הווזיר פנה למלך והודיע שיש מגלה עתידות בלתי מוכר שלפני זמן מה עזר לו במציאת החפצים אשר נעלמו מביתו, והוא אדם צנוע. מן הראוי שגם המלך יפנה אליו ויבקש את עזרתו.

המלך לא התנגד ושלח שליחים והזמין אותו לחצר המלכות. הגיעו השליחים, והעצלן בא במבוכה והתחיל להתחנן לאלוקים שיציל אותו מן התפקיד הזה. וכמה שעודדה אותו אשתו, דבר לא עזר. הוא בכה כי הנה מתקרב קיצו ואין הוא יודע מה יעלה בגורלו, כי אין ביכולתו למלא את דרישת המלך.

אשתו אמרה לו: "הרי לא באו להרוג אותך ולא גזרו עליך גזר דין מוות. בסך הכל באו אליך בכבוד והזמינו אותך אל המלך. בינתיים לך אצל המלך והשתחווה לו ובקש ממנו ארכה לכמה ימים ואל תבטיח מאומה. עד אז, או שימצאו את הגנב, או שישכחו אותך."

העצלן הופיע לפני המלך וקד קידה והשתחווה לפניו ושאל ברעדה ובפחד לרצונו. המלך השמיע באוזניו את בקשתו והוא ענה: "כבוד המלך, הדבר אשר שמעתי מכבוד הוד רוממותו הוא עניין מסובך וצריך זמן כדי לדעת מה לעשות." והוא ביקש מן המלך ארכה של ארבעים יום.

הוא חזר לביתו עצוב ונבוך כי לא ידע כמה זמן הם ארבעים יום ואיך לספור את הימים.

אשתו הציעה לו שילך ויקנה בשוק ארבעים אגוזים וכל ערב יוציא אגוז אחד ויאכל אותו. בתום האגוזים יהיה עליו להתייצב לפני המלך.

השמועה על כך שמגלה העתידות הבטיח למלך כי תוך ארבעים ימים ימסור את הגנבים למלך הגיעה לאוזנם של הגנבים.

הם ישבו והתייעצו מה לעשות. הם הגיעו למסקנה שהטוב ביותר יהיה לרגל אחר מגלה העתידות ערב אחרי ערב ולהשגיח מה מעשיו. בכל ערב יהיה על מישהו אחר מבין הגנבים לעקוב ולרגל אחריו.

בערב הראשון בשעת החשיכה, כבר התייצב הגנב הראשון מאחורי הבית של העצלן ושמע מה הוא מדבר. הוא הגיע בדיוק ברגע שהעצלן הוציא את האגוז הראשון מתוך השק ואמר: "בסמיללה אל רחמן אל רחים (בשם ה' הרחמן והרחום), הראשון בא ונגמר!" ואשתו שוחקת עליו.

הגנב בשומעו את המלה 'ראשון' חשב שהוא מתכוון אליו ונס במרוצה כדי שמגלה העתידות לא יתפוס אותו. הוא הלך וסיפר על כך לעמיתיו. למחרת בערב באו הגנב הראשון עם עוד גנב נוסף ועמדו מאחורי הכותל. העצלן קם וניגש לשק האגוזים ותוך כדי כך אמר: "הנה אשתי, גם השני הגיע!" וכך הלאה עד ליום העשירי. הגנבים שחשבו שמגלה עתידות הוא מוכשר ביותר וסגולותיו הם מעל ומעבר, התייעצו ביניהם והחליטו כי כדאי להם לגשת ישירות למגלה העתידות ולהתוודות לפניו בטרם ימסור אותם לידי המלך, ואז יגיע סופם בתלייה. הם בחרו מתוכם שלושה אנשים שבאו לביתו של מגלה העתידות והביאו לו מתנות לרוב וסכום נכבד של כסף מזומן והתחננו לפניו שלא יגלה את סודם למלך. הם הודיעו לו שהם מוכנים לגלות לו את מקום הרכוש אשר גנבו מאוצר המלך ומתחייבים כי לא יגנבו יותר מאף איש.

העצלן חייך חיוך רחב ואמר להם: "הרי אני יודע היכן נמצא הרכוש שגנבתם ואני כבר זיהיתי אתכם, אולם לא רציתי שהמלך יתלה אתכם. מוטב שתחזרו בתשובה ולא תמותו. עליכם על כן לעזוב את העיר ולהתרחק מאה פרסאות מן המקום הזה כדי שאיש לא יעקוב אחריכם.

למחרת הלך העצלן והודיע למלך כי הגנבים עצמם כבר הסתלקו ואינם, אבל הרכוש נמצא בכוך אחד בתוך מערה בהרים, ועל משרתיו למהר ולהביא את הרכוש בהקדם.

משרתי המלך הלכו וחיפשו בהרים עד אשר מצאו את הרכוש הגנוב והחזירו אותם לאוצר המלך.

המלך כיבד את העצלן בכבוד גדול ונתן לו מתנות לרוב ומינה אותו לאחד ממשרתיו הנאמנים.

אולם העצלן לא היה כל כך מבסוט מן המשרה הרמה הזאת. תמיד סבל מייסורי מצפון והתלונן על מצוקתו בפני אשתו.

היא אמרה לו: "אם הדבר באמת כל כך מפריע לך, מה שעליך לעשות הוא להעמיד לפני המלך פני משוגע, והוא יגרש אותך מביתו."

למחרת רצה המלך לבקר במקום מסוים וביקש שמגלה העתידות ילווה אותו. בזמן שעברו באחת מסמטאות העיר, נזכר העצלן בהצעת אשתו והעמיד פני משוגע. הוא ניגש למלך, דחף אנשים אחרים, משך את ידו של המלך וזרק אותו הצידה.

המלך נפל מחמת הדחיפה, אולם באותו רגע התמוטט הבית אשר המלך היה אמור לעבור לידו והוא ניצל ממוות בטוח. על כן חינו רק עלה בעיני המלך ומעשהו העלה את כבודו בעיניו.

אבל אחדים מרואי פני המלך קינאו בהתקדמותו המהירה של אדם פשוט כמוהו והתחילו לחפש דרך להעליל עליו עלילות ולרכל עליו. הם חיפשו הזדמנות להשחיר את פניו.

פעם אחד כאשר המלך וכל שריו ישבו בצוותא בגינת הביתן, תחת עץ רענן, על דשא ירוק ומלא בפרחים יפים, ליד מעיין מים חיים, קפצה צפרדע קטנה ונפלה לתוך קערת היין אשר הייתה מונחת לפני המלך. המלך לכד אותה והכניס אותה לתוך כד. באותו רגע לא היה מגלה העתידות נוכח במקום. השרים הקנאים הציעו למלך, כאילו בתור הלצה, כי ישאל את מגלה עתידות מה יש בתוך הכד. כשהגיע העצלן, המלך שאל אותו: "מה יש לי בתוך הכד?"

העצלן שלא ידע מה לענות נכנס למבוכה, הוא מאוד כעס על עצמו ועל אשתו ונזכר בעצותיה האחרונות. מרוב מבוכה גם התחיל לזמזם ולשיר בלשון רמזים על בעיותיו ואמר: "פעם קפצת צפרדע וניצלת. פעם שנייה קפצת ושוב ניצלת. רציתי שתדעי, אשתי, כי הפעם נלכדה הצפרדע!"

כולם התלהבו מתושייתו והצלחתו של מגלה העתידות, שלא רק גילה מה יש בכד אלא אף ידע כמה פעמים קפצה הצפרדע עד שנלכדה. ובעוד הם מוחאים לו כפיים, נכנסה בו רוח שטות והוא חשב לעצמו שאולי בדרכי שיגעון יציל את עצמו. הוא ניגש למלך ונתן לו סטירה. מכוח הדחיפה נפל הכתר מראשו של המלך. נחש ארסי קטן יצא מהכתר והתחיל להשתולל, וכולם התנפלו על הנחש והרגוהו וקראו הידד למגלה העתידות שבפעם השנייה הציל את חיי המלך.

ואולי בגלל זה אמרה חנה בתפילתה: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (שמואל א' פרק ב' פסוק ט')

יפתח אברהמי מזיכרונו, אסע"י 16351