|
הילדה הפטפטנית מספרים שבימים עברו אנשים שחשבו את עצמם
לבני תרבות לא הרשו לבנותיהם לפתוח את פיהן לפני כל אחד ובכל מקום. והנה, הייתה
פעם נערה אשר הייתה דווקא בעלת תרבות ומנומסת, חרוצה וזריזה, יפיפייה ועדינה
ועוד תכונות רבות וטובות, ועם זאת לא שמרה על המצווה הזאת והייתה פטפטנית גדולה. אולם איתרע מזלה ואמה נפטרה בעודה
צעירה. אחרי מות האם נשא אביה אשה אחרת שלא סבלה את
פטפטנותה והתאכזרה אליה, ושללה ממנה את זכויותיה לחופש ולמנוחה, ואם לא די בכך,
היא גם מצאה דרך מקורית למנוע את פטפטנותה: היא קשרה בקצה כיסוי הראש של הנערה
בוטן סגור, והורתה לה שלא תפתח את פיה ותדבר אלא אם כן יפתח הבוטן את פיו. על
ידי כך מנעה ממנה האם החורגת לדבר ולהביע את מצוקתה לפני אביה. בלית ברירה קיבלה הנערה את הגזירה על
עצמה ובמשך הזמן התרגלה לשתיקה ואף פעם לא דיברה בקול רם ואיש לא שמע את קולה. עם כל הצרות והבעיות שנפלו בחלקה של
הנערה, לא הצליחה אמה החורגת לשלול ממנה את נימוסיה האציליים ואת יופייה הטבעי,
וגם לא את חריצותה וזריזותה. אדרבה, הסבל הנוראי שסבלה מידי אמה החורגת רק דרבן
אותה להוסיף על זריזותה. ובינתיים עברו ימים ושנים, והזמן עשה את
שלו. היא הגיעה לפרקה והיו הרבה בחורים שביקשו את ידה, אך היא לא הסכימה
להצעותיהם. אבל ברגע שהגיעו לביתה קרובי משפחתה מצד אמה וביקשו את ידה עבור בנם,
היא לא התנגדה ונתנה להם את הסכמתה והביעה את רצונה להינשא לבן דודה. היא התחתנה עם הבחור ובהגיע לבית בעלה
הביאה עמה את כל תכונותיה הטובות אשר רכשה בבית אביה, ויישמה אותן שם. כל בני הבית התפעלו ממעשיה ומחריצותה.
כולם אהבו אותה והעריכו אותה וכיבדו אותה בכל רמ"ח אבריהם, כי היא מילאה את
כל תפקידיה כעקרת בית ובנתה בית לתפארת, כמו שנאמר: "אשת חיל בנתה
ביתה" [המספר צירף כאן מובאות משני פסוקים. בספר משלי קיימים הצירופים
"אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד)
ו"חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי י"א, א)] ואומנם נכון שיש אמת גם
בפסוק "נודע בשערים בעלה" [מתוך פרק לא בספר משלי העוסק באשת חיל],
אולם לא היה בו כדי לגרום לבעלה לאהוב אותה וזאת בגלל שתקנותה. כל תכונותיה
היפות לא מצאו חן בעיניו, ועיניו תרו אחרי אשה אחרת.
וכמו שאומר הפתגם השגור בפי העם: "כאשר אדם מתעשר – אשתו מתכערת בעיניו
וביתו צר עליו; שוכח את עוניו בימי נעוריו, ובז הוא לכל שכניו". וגם במקרה
שלנו, גיבורנו התעלם מכל תכונותיה הטובות והחליט להביא לביתו אשה שנייה, וזאת על אף העובדה שאשתו ילדה לו שני ילדים
נחמדים. האשה שמרה הכל בלבה והמשיכה לשתוק. כאשר נודע לחמותה שבנה עומד לשאת אשה אחרת ומעדיף אותה על פני כלתה הטובה, חרה לה מאוד ובצער
רב הודיעה לכלתה על כך. כל שידולי בני הבית וניסיונם לשנות את דעתו לא הועילו.
הבעל היה נחוש בדעתו להכניס לבית את צרתה. אבל כל הדיבורים הללו, דומה שלא הטרידו
אותה כהוא זה, והיא המשיכה בשתיקתה. היום המיועד הלך והתקרב וכל בני הבית חיכו
בצער רב לבואה של הצרה, חמלו על האשה הראשונה והסתכלו
עליה במבט רחמני. אבל היא המשיכה בשקט בדרכה כאילו לא קרה
דבר. היא לבשה את כותנתה הלבנה, הוציאה את כלי עבודתה – כדים גדולים מלאים בלבן
ונאד לחביצת חמאה ועוד כמה סירים ריקים ומתקן לתליית הנאד. היא הוציאה את הכלים
מתוך הבית לחצר, הניחה כל כלי במקומו, הרכיבה את הנאד על מתקן החביצה והתעסקה
במלאכתה. היא מילאה את הנאד בחלב, ניערה ונדנדה את הנאד ומדי פעם עצרה, פתחה את
הנאד, הוציאה קצת חמאה מתוך הנאד, רוקנה אותו לכלי האיסוף ושוב מילאה את הנאד
בחלב והמשיכה בעבודתה בלי שום התרגשות מיוחדת. בינתיים הגיע בעלה בלוויית צרתה כשהם
רכובים על סוס. השניים נעצרו על יד שער החצר. הבעל ירד מהסוס, ועיני האשה החדשה צדו את דמותה של צרתה הלובשת כותונת לבנה, כמו
שאמר שלמה המלך: "עוז והדר לבושה" משחקת עם החמת ומנדנדת אותה כדי
להפריד את החמאה ככתוב: "ותשחק ליום אחרון". הצרה החדשה שהייתה אשה
קלת דעת, הסתכלה עליה בבוז, מעל גבי הסוס, לעגה לה וצעקה בזלזול: "הוי אשה
גמגמנית ואילמת, היאך זה עם כותונת לבנבנת את מנדנדת את החמת?" והיא אשר לא דיברה אף פעם בקול רם עם
אנשי הבית, בשמעה אותה, הסתכלה עליה במבט אלכסוני ובחיוך לגלגני, וכמו שאמר שלמה
המלך: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"; היא קראה לעברה בקול: "הוי פטפטנית חסרת נימוס, התאפקי לפחות עד רדתך מהסוס, אחר כך תדברי אם תאבי בלי היסוס ודבר לעג יצא מתוך פיך המאוס. אני גידלתי שני בנים, גם בתים בניתי אולם בשמה של חמותי עדיין לא קראתי. בני הגדול עוסק הוא כבר במלאכה ובני הקטן לומד פרקו כהלכה ולבעלי לא קראתי סתם ככה. התביישי לך אשה
חוצפנית ואל תרדי מהסוס אשר לא קנית. חזרי למקום אשר בו היית, כי אין כאן מקום לאשה
רכלנית!" כל אנשי הבית מחאו לה כף, והבעל שהרגיש בחוכמתה
והאזין לתשובתה המחוכמת, התבייש בעצמו והצטער על מעשיו אשר עשה. הוא לא הוריד
אפילו את האשה החדשה מהסוס, אלא לקח אותה לבית הקאדי
בלי היסוס, שם בידה את כתב הגירושין והחזיר אותה למקום אשר משם הביאה, והוא עצמו
חזר לאשתו הראשונה. בבושת פנים ביקש ממנה סליחה והתייחס אליה כאל גברת מכובדת
ואהב אותה כבבת עינו ומאז חיו השניים באושר רב והתקיים בה הפסוק: "קמו בניה
ויאשרוה, בעלה ויהללה. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". המטפחת אשר היה לקצהַ היה קשור הבוטן,
נקרעה מרוב שפשופים. הקשר נפתח והבוטן את פיו פתח והכל
בא על מקומו בשלום: "אשה יראת ה' היא
תתהלל!" יפתח אברהמי, מפי ציפורה נג'אטי, יוצאת פרס, אסע"י 19503. |