חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

מולה נסר אדין – התמים שהפך לאלים

החורף הפתיע את משפחת מולה נסר אדין ובבית אין שום חומרי הסקה לחימום הבית, והילדים רועדים מקור וצרחותיהם ממיסות את לב האם המסכנה. בלית ברירה צעקה גם היא על בעלה ואמרה: "הוי חדל אישים, עיניך לא רואות איך ילדיך רועדים מקור ואין חומרי הסקה בבית? קום ותשיג חומרי בעירה לחימום הבית, כדי שהילדים לא יסבלו כל כך."

קם המולה ולקח גרזן ליד, רכב על חמורו עד שהגיע לעצים שבקצה הרחוב. הוא התיישב על ענף של אחד מהעצים והתחיל לנסר אותו.

עבר שם עובר אורח וראה את המעשה המתרחש וצעק לו: "הי! מה אתה עושה? אתה כורת את הענף שאתה יושב עליו! אתה תיפול!"

אבל המולה לא התייחס לדבריו והמשיך בעבודתו כשהוא ממלמל לעצמו: 'איזה אנשים פשוטים שמנסים לתת לי עצות'. תוך כדי כך שהוא מהרהר, נשבר הענף תחתיו והוא נפל ארצה.

עוד בטרם חש את גודל כאביו ופצעיו, חשב נסר אדין לעצמו: 'האיש הזה אשר ניבא את נפילתי הוא בודאי איש האלוקים וכדאי לי ללכת בעקבותיו.'

הוא קם על רגליו מוכה ופצוע והלך בעקבות האיש עד אשר ראה אותו מרחוק וצעק לו: "אנא חכה לי רגע!"

האיש עצר ושאל: "מה רצונך?"

שאל אותו המולה: "איך ידעת שאני אפול למטה? האם יש לך איזושהי קירבה עם אלוקים? אם כן מהי?"

האיש ראה שיש לו עסק עם איש תמים וענה לו: "ניחשת נכון אני בן דודו של אלוקים."

"אם כך," אמר מולה, "אנא, אמור לי מתי אמות?"

"כאשר חמורך ינער שלוש פעמים", ענה לו האיש, "בנעירה השלישית אתה כבר תמות!" והמשיך בדרכו.

  המולה עם כל פצעיו עזב את חמורו בשטח, שמא רכיבתו על חמורו תכביד עליו ותגרום לחמור לנעור וכך להביא קץ לחייו. אך הוא לא רצה ללכת ברגל, על כן רכב על קצה הענף ומשך את הענף עד ביתו.

נכנס המולה לבית מוכה ופצוע ונפל בפינת הבית. אשתו חתכה את הענף לחתיכות קטנות והדליקה בהם את התנור וכך חיממה את הבית. המולה נרגע קצת וביקש מאכל כלשהו או מרק חם. אשתו הלכה להכין את מבוקשו, אך היה חסר קמח.

אשתו צעקה עליו: "לא די שאין לך דבר בבית ואתה מבקש גם דייסה? קום על רגליך וקח את החיטה שיש לנו בבית לטחנת קמח, שיהיה לילדים לפחות חתיכת לחם לאכול!"

מולה נסר אדין התחנן בפני אשתו: "אנא, אני מוכה ופצוע ואין לי כוח לנסיעה ארוכה ובנוסף על כך גם אמר לי בן דודו של אלוקים, שאם חמורי ינער שלוש פעמים, אני עלול למות, ואם ארכב על החמור יש סיכוי גדול שהוא ינער."

אשתו כל כך לעגה לו עד שנמאס לו והוא העדיף לצאת מן הבית ולא להיות קרבן ללעגה של אשתו.

 בלית ברירה העמיס את החיטה על חמורו, ישב עליו ופנה לטחנת הקמח, שהייתה בכפר אחר במרחק חצי יום נסיעה. הוא התקדם כמה קילומטרים והגיע לתעלת מים. החמור התעקש לעבור את התעלה. הוא דרבן אותו והחמור קפץ מעל התעלה ורץ. החמור נער נעירה ראשונה והמולה נעצב נורא ואמר: "הנה הנשמה כבר הגיעה לברכיים!" אך הוא המשיך ללכת בלב כבד ומלא בדאגה.

הוא התקדם עוד כמה קילומטרים ולפניהם הייתה עלייה. החמור התאמץ אך קשה היה לו להתקדם והמולה דרבן אותו פעם נוספת ושוב קפץ החמור ונער. המולה שמע את הנעירה והתחיל לרעוד. נאנח אנחה כבדה ומרה ומלמל: "הנה מגיע הנשמה עד מותני. המוות קרב ובא!"

הוא התפלל שלפחות הנעירה השלישית תהיה קרוב לביתו והמשיך לדרכו בחיפזון רב. עברו השניים את העלייה ולאט לאט התקדמו לקראת פרשת דרכים. המולה שמח כי הטחנה כבר הייתה קרובה, אך חמורו התעייף ופתאום פלט נעירה שהפכה את שמחתו של מולה לעצב ויגון. המולה התחיל לבכות: "הנה הנשמה שלי כבר הגיעה לגרון, אני נחשב למת."

הוא שחרר את חמורו ובלית ברירה הלך אל צד הדרך ושם מצא בור עמוק. הוא נכנס לבור ושכב שם כאילו הוא מת. שעת הערב הגיעה, והוא נרדם בתוך הבור. אך לאחר שעבר זמן מה, הטריד את מנוחתו קול יבבה של זאב שהתקיף את חמורו. הוא הרים ראשו והסתכל על חמורו ועל הזאב אשר טרף אותו בהנאה רבה. הוא פתח את אמתחתו והוריק את תוכנה אל תוך הבור, וברגע שהזאב היה עסוק באכילה, זרק המולה את האמתחת על הזאב.

הזאב רצה לברוח ונכנס לתוך האמתחת. המולה ניצל את ההזדמנות וסגר במהירות את פי האמתחת והשאיר אותה על שפת הבור, ואז שכב על החיטה במנוחה.

השחר הפציע ומכיוון פרשת הדרכים הגיעה אורחת גמלים. אנשי השיירה שעצרו שם היו שודדים, ששדדו את הגמלים, והם שוחחו ביניהם לאן להעביר את שללם. הם לא ידעו באיזו דרך לבחור והתווכחו על כך. מולה נסר דין שמע את הויכוח ולא יכול לסבול. פתאום קם על רגליו וצעק: "כאשר אני הייתי חי, הכיוון ליעד שלכם היה בדרך הימנית, עכשיו, שאני מת, החליטו ביניכם באיזה דרך אתם רוצים ללכת!"

מחמת קימתו הפתאומית השתולל הגמל הקרוב אליו. הרוכב נפל, והמשא, שהיה כלי חרסינה, ניזוק. באו בעלי הגמלים תפסו את המולה והרביצו לו בלי רחמנות ותבעו ממנו שישלם את הנזק אשר נגרם להם. למולה לא היה מה להציע והוא אמר: "אין ברשותי דבר."

הם באו לחפש במקום שבו שכב וראו את האמתחת, שמשהו זז בתוכה. הם שאלו אותו: "מה זה?"

הוא התחנן בפניהם: "אל נא תיגעו בזה, זה כל מה שיש לי בחיים!"

"אבל מה זה?" שאלהו.

והוא עונה: "זו עז מבורכת! אם מכניסים אותה לתוך דיר סגור, לאחר זמן מה גדל העדר פי מאה. אני השקעתי את כל רכושי בכדי לרכוש זאת. קניתי את העז במחיר זה וזה, ועכשיו כשאתם מקשים עלי ובכדי לפצותכם על הנזק שנגרם לכם בלי שום כוונה רעה מצידי, אני מוכן למכור אותה לכם במחיר שקניתי אותה. שלמו לי במזומן ותבוא עליכם ברכה במקום הנזק."

הם לא ויתרו כל כך בקלות, אך לאחר שהתייעצו ביניהם, הם שילמו לו בתמורה לשק גמל צולע ואף ריחמו עליו ולא הורידו מעל הגמל את המשא, שהיה קמח. הם הפקידו את האמתחת ביד אחד מחבריהם כדי שייקח את העז המבורכת לביתם, ויכניסנה לדיר הכבשים.

ואומנם בהתאם להוראותיו של המולה הם פתחו פתח על גג הדיר והכניסו את העיזה מהפתח לתוך הדיר ובשמחה רבה חיכו לתוצאות.

למחרת בבוקר קם בעל הדיר להגיש אוכל ומים לעדר. פתח את דלת הדיר, שהייתה מתחת לביתו ופתאום קפצה חיה מתוך הפתח ונעלמה מהר. בעל הדיר נכנס פנימה וראה שהעדר נטרף כולו והפגרים מפוזרים בתוך הדיר. הוא צעק צעקה גדולה ומרה ונכנס לביתו אבל וחפוי ראש. ובני המשפחה ששמעו על הבשורה גם הם התאבלו, אך מה יעזור להם? בלית ברירה יצא בעל הדיר לכיוון העיר לחפש את חבריו. הוא הלך ומצאם והודיע להם על מה שארע. הם כעסו מאוד והלכו למצוא את המולה כדי לתפוס אותו ולהענישו. אך המולה תכנן את מעשיו לפני כן. הוא ידע עד כמה התעלל בהם והוא חיכה בקוצר רוח לבואם של אורחיו.

דפקו בשער ביתו, ואשתו שהייתה בחצר, פתחה לפניהם את השער. הם שאלוה היכן המולה, והיא השיבה שהוא בבית. הם רצו להיכנס לבית בכוח, אך המולה יצא לקראתם וקידם אותם בברכה, הזמין אותם לבית, שאל לשלומם ולסיבה אשר הביאה אותם עד הלום. בעל הדיר הסביר בפנים זעופות את אשר ארע.

המולה נזף בו ואמר: "אוי טיפש, לא אמרתי לכם שאסור לפתוח את הדלת ויש לשפוך להם אוכל רק מלמעלה! ואתה פתחת את הדלת. העז המבורכת ברחה ולקחה מכם את כל הברכות ואני משתתף בצערכם."

הם ניסו לכעוס ולהתקיף את המולה, אך המולה פנה לאשתו ושאל: "האם הכנת אוכל ומשקה לאורחי היקרים? לפחות תגישי להם את הנרגילה, עד אשר תכיני את האוכל."

האישה כעסה נורא ואמרה: "מהיכן אני אגיש אוכל?"

המולה לא היסס. הוא קם על רגליו והשכיב את אשתו על הרצפה ושחט אותה על המקום. סילון של דם התפשט על רצפת הבית והאורחים רעדו מפחד. אך המולה ניחם אותם ואמר: "אתם אל תיבהלו. זה עונשה של אישה שמתרברבת ומתחצפת לבעלה. ואם הדבר מעיק עליכם, יש ביכולתי להחיות אותה, ואתם תנוח דעתכם ותשבו לכם בשקט."

הם לא ידעו מה לומר, אבל רגש הסקרנות התגבר עליהם והם חיכו להחייאת אשת המולה.

המולה ערך נרגילה, ישב בנחת ועישן בהנאה את הנרגילה, וכיבד גם את אורחיו. לאחר מכן קם והביא קנה נוסף מיוחד וישב על יד אשתו. הוא הכניס את הצד האחד של הקנה לתוך פיה של אשתו ואת הצד השני של הקנה שם בפיו והתחיל לנפוח לתוכו. לאט לאט התחילה אשתו לזוז ולנשום, ואחרי דקות ספורות גם פתחה את עיניה ו"קמה לתחייה".

המולה "גער" בה: "זהו עונשה של אישה מורדת! עתה קומי והתרחצי והכיני מהר אוכל לאורחי היקרים!"

היא קמה על רגליה, נכנסה לבית המרחץ, הורידה את המעי הארוך המלא בדם, שהיה כרוך על צווארה, בזמן שבעלה, כביכול, שחט אותה, התרחצה וחזרה הביתה. ושוב זרז אותה בעלה שתכין אוכל לאורחיו.

האורחים התפעלו  מהמעשה והתענינו בהחייאתה של האישה, אשר במו עיניהם ראו קודם איך נשחטה.

המולה הסביר להם שהכל הודות לקנה המיוחד אשר יש בו סגולה מיוחדת המיועדת למקרים כגון זה, שאישה מורדת בבעלה ופוגעת בכבוד בעלה, והבעל כדי לשמור על כבודו, לא מוותר ושוחט אותה. כאשר האשה שוכבת יש להחיות אותה עם הקנה המיוחד, שיש בו תכונות וסגולות מיוחדות.

האורחים שאלו: "היכן אפשר לרכוש קנה נרגילה כזה?"

הוא ענה: "זה לא דבר שתמצאו אותו בשוק כמו כל סחורה רגילה. זהו מעשה ידיהם של אבות אבותי, והם הורישו לי אותו, ומחירו גדול מנשוא."

הם שאלו: "האם מחירו של הקנה הוא יותר מגובה הנזק, אשר נגרם לנו על ידי העז  המבורכת?"

המולה כעס נורא ואמר: "לא רק שהוצאתם מידי את העז ואתם מעיזים גם להשמיץ אותי בגרימת נזק? אם לא ידעתם כיצד להשתמש בעז וללא שום שהייה, פתחתם את דלת הדיר, ברור היה שהברכה תברח ולא יכול להיות שתהיה לכם תביעה כלשהי נגד שום איש. אם אינכם מסכימים, נפנה לשופט ולדיין שנמצאים לא הרחק בפרשת הדרכים."

הם שתקו ולא ידעו מה לענות אבל מרוב ההתעניינות בסגולה ובתכונות של הקנה, שכחו לשם מה באו לשם ושאלו אותו על מחיר הקנה.

המולה נקב בסכום מסוים, והם הסכימו למחיר שנקב וקנו גם את הקנה.

הם נפרדו ממנו בשמחה רבה ויצאו מהבית, והמולה התחיל לערוך חגיגה בבית כי עכשיו היה בידו סכום כסף אשר לא היה לו מעולם, אבל מצד שני הוא ידע שביום מן הימים ידידיו יחזרו אליו, ויתבעו ממנו בגדול, על כן הקדים תרופה למכה. מחתת לחצרו הגדולה, היה מרתף גדול ששימש לו כדיר לבעלי החיים שהיו ברשותו. הוא בנה מעל אחד מצוהרי המרתף קבר ועליו מצבה "לזכר מולה נסר אדין עליו השלום, ינוח בשלום על משכבו".

בתוך הקבר הכין כלי אוכל ושתייה ואף מנגל ופחמים לשם הכנת קפה ואוכל בעת הצורך. הוא התקין כמה חורים קטנים כדי שיוכל לנשום שם אוויר, וחיכה בבית לימים שיבואו.

ידידיו של המולה שקנו את הקנה בעל הסגולה, הגיעו לביתם ובינתיים נכנסו כולם לביתו של אחיהם הגדול, שברשותו היה הקנה בעל הסגולה. אך אשתו לא הייתה בבית.

הם חיכו לבואה של האישה, אשר הלכה לבקר את הוריה ואשר בעלה היה חושד בה מידי פעם, שאולי בהזדמנות זו היא בוגדת בו. לכן כאשר הופיעה האישה, בעלה צעק עליה ושאל: "איפה היית? למה השארת את הילדים לבדם?"

היא ענתה: "לא כל הילדים זקוקים לי ויש גם ילדים שיכולים לטפל באחיהם ואחיותיהם. אבל איפה אתה היית?"

השאלה האחרונה הרגיזה את הבעל ובלא היסוס תפס את אשתו והשכיב אותה על הרצפה וכמו שמולה נסר אדין עשה, שחט גם הוא את אשתו. הילדים התחילו לצעוק ולצרוח אך הבעל לא התרגש בכלל ואדרבה, צחק עליהם ובעוז ובביטחון רב ניגש והתקרב לאמתחתו, הוציא את הקנה והתקרב לגופת אשתו.

אך שוד ושבר! אמנם אשתו המסכנה התנפחה אולם לא קמה לתחייה. הוא ניסה עוד פעם ועוד פעם אך לשווא. היום עבר וחלף וגם הלילה ובלית ברירה נקבע מותה של אשתו. היא הובלה לקבר ובעלה הובל לבית הסוהר.

לאחר שנגמרו ימי האבל הלכו אחיו למצוא את המולה ולהתנקם בו על מה שקרה.

אולם, כשהגיעו לביתו של המולה ראו את אשתו לובשת שחורים לאות אבל על בעלה שנפטר. הם העמידו פנים עצובים ורצו לדעת היכן קברו של מולה, כדי שיקראו לו לפחות את ה"פאתחה" [הפרק הראשון בקוראן המשמש גם כפרק אשכבה]

אשתו של המולה הראתה להם את הקבר בפינת החצר. הם הלכו אל הקבר והתחילו לקלל אותו על תעלוליו והרגישו שיוצא עשן מקברו.

אמרו האחים לעצמם: "הנה, הוא בטח נמצא בגיהינום ושורפים אותו!" ומתוך שמחה החליט אחד מהם לחלל את קיברו בהטלת שתן. אך המולה שהכין בקברו מוט ברזל מחומם ומלובן היטב הכניס את המוט מתחתיו, והאיש קם וברח כשהוא צועק: "שיישרף קברך! בחייך הרסת אותנו ובמותך שרפת אותנו!"

אך מהקבר יצא קול קורא: "ידידי, אל תשכחו את העבר – איך שדדתם אחרים ובמה התחלתם ואיך התנפלתם על אדם כמוני תמים [שהיפוכו מתים] אשר רצה לעזור לכם, אבל אתם שדדתם וגזלתם גם אותו. זהו הגמול על מעשה ידיכם!"              

יפתח אברהמי מזיכרונו (הסיפור טרם נמסר לאסע"י).