חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

 

             

 

 קווים לדמותו של אבא

מלא כרימון היה אבינו, יפתח אברהמי ז"ל. מלא במצוות, מלא בערכים, בצניעות וביושר, ובעיקר בענווה. תמיד הסתיר את כישרונותיו, את יכולתו, וגם את חסדיו הרבים וכן היה מלא גם בסיפורים...

שנה זו היא שנת העשור להלקחו מאתנו בטרם עת, ואנו עוד מתגעגעים וזוכרים את אישיותו המיוחדת כאדם בכלל, וכאבא בפרט.

כשאמא הפצירה, ואני לקחתי על עצמי, לדאוג לכך שיצא לאור ספר שיכיל את סיפוריו, לא תיארתי לעצמי איזה עושר של סיפורים ומסמכים אמצא בין כל הדפים שרשם ואסף במשך שנים. מסתבר כי שמורים במחברותיו לא רק הסיפורים שהכרנו כילדים, המסובים סביב השולחן, מרותקים וקשובים לסיפורי העם שהכיר עם מוסר השכל בצידם. אבא עסק גם בתרגום שירים השזורים בחרוזים, אשר זימרו יהודי חונאסר בזמן שמחותיהם (שירים שנכתבו לפני למעלה ממאה שנה), וכן בתרגום ספרים עתיקים, חלקם מתוך כתבי יד שלא הודפסו.

בין השאר כתב אבא על העיירה בה נולד ונראה כי יש קשר בין עיסוקיו בשירה הפרסית ובספרות העממית לבין המקום בו נולד, וזאת על פי מה שכתב והעיד בעצמו.

 

אבא ז"ל נולד בכ"א טבת תרפ"ו (1926), בעיירה חונסאר שבפרס. עיירה זו הייתה ידועה בעברה כמרכז רוחני ליהדות פרס ומוכרת במזג האוויר הטוב שלה, במעיינותיה הרבים שמימיהם זכים וטהורים ובהריה המלאים צמחי מרפא, אשר שימשו את רופאיה היהודים של חונסאר כמזור לכל דורש. העיירה הייתה ידועה גם כעיירת משוררים שחלקם היו קרובי משפחה של אבא ז"ל, וחלק משיריהם הרבים הוא אף תרגם.

בשנת 1951 עלה אבא ז"ל לארץ עם אמא, שתבדל לחיים ארוכים, ולאחר שהות של מספר חודשים רוויי תלאות וייסורים במעברת עולים, התיישבו הם במושב מסלול בנגב, והיו בין מקימיו.

אבא ז"ל למד עברית עוד בהיותו ילד ב"חדר", ולכן התגבר על מכשול השפה העברית ושימש כמתורגמן בין העולים מפרס לבין הסוכנות היהודית. במשך השנים נבחר אבא לשמש כמזכיר מושב מסלול ושירת אותו בנאמנות במשך כעשרים שנים.

כילדה וכנערה אני זוכרת את ביתנו מלא תמיד אורחים מן המושב. חלק מהם באו לשפוך את לבם ומצוקותיהם בפני אבא, גם מתוקף תפקידו כמזכיר וגם מהיותו אדם ישר, תם וטוב לבב, הנוצר בלבו סודותיהם של אחרים ומשיא עצות מועילות.

אבא שמר על קשרים טובים עם כל הסובבים אותו, וניכרת הייתה הערצה של אנשים רבים כלפיו. אנו האחים והאחיות, היינו ידועים כ"הבת של יפתח" או "הבן של יפתח" ומתוקף היותנו "הבנים והבנות של..." היה עלינו להתנהג כמצופה מילדיו של יפתח.

אבא נפטר בכ"ו כסלו תשנ"ט (1998) מחוליו המר, מותיר אותנו המומים וכואבים.

 

על אבא ניתן להוסיף ולמלא דפים רבים, שיעידו על אופיו המיוחד, אהבת האדם שבו, ועוד ועוד. אבל קצרה היריעה ושאיפתנו כאן היא שסיפוריו ידברו בעדו...

 

אבא היה ראוי לכך שייכתב ספר תורה לעילוי נשמתו, ומכיוון שזאת כבר נעשה על ידי המשפחה (ותודה לכל מי שנרתם לדבר מצווה זה), החלטנו להוציא קובץ מסיפוריו הרבים, סיפורים שתועדו ונשלחו לאסע"י על ידו עוד בחייו. היה לי העונג לעסוק במשימה זו, למיין ולהחליט אלו סיפורים מן השפע שהשאיר, ייכנסו לקובץ.

 

ולסיום – לא היינו יכולים להוציא לאור ספר זה לולא כמה אנשים נפלאים, שכאן המקום להוקירם:

ראשית, נתונה תודתנו לאמא היקרה, נעימה הי"ו, שביקשה בכל הזדמנות לעשות משהו בנידון, וחשנו שהיא משמשת פה לאבא...

שנית מגיעה תודה לאסתי תירוש, חברה קרובה של המשפחה, שדחפה והמריצה אותי לעשייה.

בין מסמכיו הרבים של אבא גיליתי מה רבים היו מעשיה לשם הגשמת הספר עוד בחייו, וכמה השתדלויות והתכתבויות עם גורמים שונים, יזמה. מסיבות אלו ואחרות התמהמה הדבר, אך לולא נחישותה, מן הסתם היה הספר נותר בגדר משאלה עד עצם היום הזה...

ולבסוף, מודה אני בשם המשפחה, לד"ר יואל פרץ, שהיה איש שיח פורה לאבא, על שניאות לערוך את הספר ולעמול על הוצאתו לאור, ועשה לילות כימים שלא על מנת לקבל פרס. יישר כוח לך, מכולנו.

 

תיקי עזריאל