|
בפתח הקובץ יפתח אברהמי, נושא תפקיד רשמי של מזכיר המושב אליו
פנינו להיקלט, בשלהי שנות השישים – היה האיש הראשון שפגשתי כאן, איש שניוני,
חצוי. מחד גיסא, הוא ידע לאשורם, פרטים
ופרוצדורות והנחה אותנו, אותי ואת האיש שאיתו ואחריו הלכתי בארץ לא זרועה – דיבר
כספים, חלקות, מכסות... ומאידך גיסא, את כל הפורמליסטיקה הזאת, עשה בחום אנושי
כה רב ונלבב, עד שהתאים לו להיות גם ה'אומנת' של המושב ושל ה'חדשים' שעליהם
נמנינו. הוא ליווה באהבה, באמפטיה בלתי נדלית,
את הקשיים והייאושים, את העצבונות והעלבונות, את החיבוטים והלבטים שהיו מנת
חלקנו (לפחות מנקודת ראותי הרגישה, כי בוסרית הגעתי, רכה בשנים ומעוטת ניסיון
חיים). עם הבדלי הגילים והמנטאליות – מטען
גלותי מול צבריות פורצת ומתפרצת לעתים – נקשרה ידידות נפש בינינו. בין שבט
האברהמים לבית תירוש בראשיתו, בין יפתח שוחר הספר ומשרטט האות בקליגרפיה אנינה
ועדינה, לביני המחפשת נואשות "עם מי לדבר" ומוצאת לב וקשב בדמותו. היו גם היו עימותים, מהם מרים ונוקבים –
אם בהוויה הציבורית של מקומנו - מושב מסלול שלפני ארבעים שנה, עדיין היו החברות
מודרות בו מבחירה לרשויות האגודה, ועד מהרה, התלקחה מערכה אל מול ה'ותיקים',
והצליח להיפתח צוהר לרוח הזמן... ואם בהוויה הפרטית, בענייני המודרנה שאליה
גררתי לא-אחד, לא-אחת מצאצאיו, למגינת ליבו... רבות תלאות היו בחיי רֵעִי, יפתח. - הוא התייסר מן הדימוי השלילי שהיה
(כבר אז היה!) ל'מופתחור' (עובד ציבור שלכאורה, מטבע הדברים הריהו מוחזק כ'אוכל
חינם'), ובעדינותו היתרה, שאותה לא הצמיתה אף עוולה או פרובוקציה, לא זעק בראש
חוצות שהוא שליח-ציבור מזן אחר – ישר כליל, מסור ומחוייב עד כלות כוחותיו, מסתפק
במועט שבמועט... ורק ספג וכאב את כל אי-הגמול שבאהו מאת הבריות, על נתינת נפשו
למען המושב. ענוותנות והבנת אנוש שבהן ניחן בשפע, שיככו וריככו את מה שרבץ על
ליבו. - הוא נאלץ לחדול מעבודה גופנית במשק,
תוסכל וסבל, ומצא ייעוד ונוחם בכתיבה. טעם-קיום מאתגר ומלהיב הפיח בו כוחות
חדשים. הוא פתח דף חדש, וכתב וכתב דפים חדשים. לדור אשר לא ידע את יפתח, אזכיר את אשר
אני נוהגת להעיר לרוב, לנכדיו אשר לא הכירוהו – יפתח אהב מאוד-מאוד את אשת נעוריו,
נעימה – "יפת עין", כינה אותה בפיוט ובמציאות – אהב את שבעת ילדיו
(דמויות ייחודיות לכשעצמן), את אֶחָיו, את המשפחה המיותמת שהותיר אחיו... ואהב,
ראו זה פלא... – את חמותו שאליה התנהג ממש כמו אל אימו (ראיתים וזוכרת), בכבוד
וברוך גם יחד, עד שנפטרו בשיבה טובה בביתו. על כך היתה אימא שלי אומרת (כי
הוקירה לאין קץ את נוהגו זה) שבזכות צדיקותו של יפתח, שורד עולמנו מגורלה של
סדום הרשעה! יפתח שאף לְסֵפֶר אך לא הספקנו לעשות
מעשה בחוליו, עם מותו בלא עת. לקראת מלאת עשור שנים מבלעדיו, הוחש כי צריך
להגשים, ומחזקת את ידי העושים במלאכה, בהערכה לחומר, באהבה לכותבו, ובגעגוע גדול
שאינו מתפוגג. ולוואי ותהא זו סנונית המבשרת אביב ואור
בעיני הקוראים, לשאר כתביו שטרם נגאלו... כה מוקירתו! אסתי תירוש, מושב מסלול. |