חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

הנסיך שהתפרסם כסוחר שפחות ותוצאותיהם של דברי אמת

היה פעם נסיך שהיה אדם מיוחד במינו. הוא היה טוב לב וטוב תואר, קומתו כעץ ארז זקוף ורענן, ועם זאת היה אדם עניו ונחבא אל הכלים.

ונוסף על כל זאת הוא גם התעניין בנעשה בקרב הממלכה וידע מה קורה אצל פשוטי העם.

אבל דבר אחד היה חסר לו: בכל הקשור לאהבת נשים לא התמזל מזלו.

והסיבה לכך הייתה שמגידי עתידות ניבאו לו כי מנשים יצמחו לו בעיות וכאבי ראש. ועל כן וויתר על נשים כדי לא לסבך את חייו. בדעות אלה החזיק ימים רבים. חודשים ושנים נותר ערירי וגלמוד וחי לבדו ללא אשה.

אבל איך אפשר לחיות את כל החיים לבד ולוותר ולא לזכות לאהבה ואהדה מאף אשה?

על כן החליט הנסיך לרכוש שפחות ולבלות במחיצתן זמן מה. אולם בכך לא מצא את אושרו האמיתי, כי כל אחת מהשפחות שהביא לביתו, החלה לאחר ימים ספורים, להתפנק ואפילו לבוז לו. כל אחת מהן חשבה את עצמה למלכה ולא לשפחה.

וכל זאת למה? כי בביתו של הנסיך הייתה אשה זקנה ששימשה כאם הבית. הייתה זו זקנה רודפת בצע, אוהבת תככים וערמומית כשועלה. היא הייתה מתחילה להתחנף לכל שפחה שהובאה לבית, לשבח אותה בצורה מוגזמת, לקרוא לה מלכה ואלילת יופי, וכל זאת בכדי להפיק ממנה בעתיד טובות הנאה.

והרי ברור כשמש כי כאשר אם הבית הזקנה מגזימה בדברי חנופה ומרעיפה שבחי שווא על השפחות, הן שוכחות את עצמן ואת תפקידן ומועלות באמונו של הנסיך, מרימות את האף וחושבות את עצמן כבנות המעלה.

ככל שהשתדל והתאמץ הנסיך להחזיק בשפחה אחת זמן ממושך, הוא לא הצליח ונאלץ למכור אותה ולקנות שפחה אחרת במקומה. ומרוב שפחות שקנה ומכר, כבר התפרסם שמו ברבים: "המלך סוחר השפחות".

וכמה שחיפש הנסיך שפחה אחת נאמנה שתשרת אותו בנאמנות, לא מצא. והוא המשיך לחפש עוד ועוד, כי לרוע מזלו לא יכול היה להתחתן עם אשה בעלת ייחוס וממשפחה טובה, כי פחד מהגורל שניבאו לו מגידי העתידות.

עד שיום אחד פנה אליו סוחר שפחות מפורסם שהיה מייבא נערות יפות תואר מכל קצוות תבל ומוכר אותן כשפחות לכל המבקש ואמר לו: "הבאתי נערות יפות מבית אלילות היופי הסיני, וכל אחת מהשפחות יותר יפה מרעותה. ולא תמצא בהן שום דופי. כל אחת מהן יפת מראה וחיננית, ונוסף על כך יש ביניהן בעלות מידות טובות היודעות להעריף חיבה וטוהר. ובמיוחד יש נערה אחת אשר אין דומה לה בעולם. פניה קורנת זוהר ככוכבי השמיים. זוהי פנינה אמיתית, אולם יש בה חיסרון אחד: עם כל זאת ששפתיה דקות כחוט המשי ופיה מפיק מרגליות וחיוכיה מתוקים, מענה לשונה מריר וקר."

הוא הרבה לדבר בשבחיה ואמר: "אני אשר שנים מתפרנס מהעסק הזה, טרם ראיתי כמוה. ואני מתפלא איך תכונות רבות שכאלה התקבצו יחדיו בנערה הזאת, ואני בטוח שאם כבוד המלך תראה אותה, תתפלא על יופייה ולא תחזיק מעמד מול קסמיה."

הנסיך בשומעו את שבחי הנערות, הורה לסוחר להביא את כולן לחצר המלך כדי שיוכל לבחור לו מביניהן את בחירת לבו.

הסוחר הביא את כל הנערות לפני המלך והנסיך בדק אותן אחת אחת, מראש ועד רגל, ומכל הנערות בחר רק באחת שהייתה יותר חיננית ויותר מנומסת מכולן. הייתה זאת אותה נערה שהסוחר הרבה בשבחה, והנסיך ביקש לדעת מה מחירה.

הסוחר נקב במחיר, והמלך הסכים, אבל בתנאי אחד: אם היא תמלא את רצונו של המלך כרצוי, מוכן המלך אפילו להוסיף על מחירה, אך אם לא, תשמר לו הזכות להחזיר אותה ולהחליפה עם אחרת שתהיה אולי יותר טובה ממנה.

הסוחר לא היסס ואמר למלך: "מלכי הנכבד, כמו שעיניך רואות, לנערה זאת לא חסר כלום מן היופי והחן וההדר, אולם מגרעת אחת יש בה, והיא שאין היא אוהבת חמדנים וצבועים וחנפנים. ובגלל תכונה זאת, הרבה אנשים שהתאהבו בה במבט ראשון וקנו אותה ממני, החזירו לי אותה למחרת. כי היא לא הסכימה לתת יד למי שרצה להתקרב אליה ולגעת בה, ואדרבה, מרוב התנגדות איימה להתאבד. ובכן מאחר והיא נערה קשת עורף, בעוד שאתה קשה בבחירתך, רצוי שתוותר עליה כבר מעכשיו ותבחר באחרת. כי אין סיכוי ששתי תכונות המנוגדות זו לזו יוכלו להתקיים בכפיפה אחת."

אבל הנסיך, עד כמה שהסתכל שוב בנערות – אף אחת מהן לא מצאה חן בעיניו והוא לא אהב אותן. ובסופו של דבר גבר הרגש על ההיגיון והוא החליט לרכוש את הנערה הראשונה עם כל מגרעותיה ויהי מה.

הוא שילם תמורתה והביא אותה לביתו אל בית הנשים ודרש מכל המשרתים והמשרתות שיכבדו אותה כהוגן וישרתו אותה כגבירה.

אולם היא התנהגה כאחת המשרתות, והנסיך מרחוק היה מתבונן בה ובתכונותיה, וראה כי הנערה היא כשיח שושנים על פלג מים; יש בה קוצים, אבל גם ניצני פרחים. בגלוי היא תוקפנית ובסתר לבה היא טובה. היא דואגת לכל פרט קטן בבית, והיא ממש אשת חייל ושומרת אמונים, שופעת חמלה לרעותיה ומתנהגת כאחת מהן, ולא מבדילה בין עצמה לבין אחרות.

והנה באה הזקנה והתחילה להתחנף אליה ולהרעיף עליה מחמאות ושבחים וקראה לה בשם המלכה.

אבל הנערה התרגזה עליה וגערה בה בתוקף ואמרה לה: "כיצד את מעיזה לקרוא לשפחה שפלת ערך כמוני, בשם מלכה? זאת היא בושה למלכנו!" והיא גירשה אותה מהבית בחרפה.

הנסיך האזין לויכוח בין הזקנה והנערה היפיפייה, ולאחר שהזקנה עזבה את הבית, נכנס לחדר וניגש לנערה השפחה ואמר לה: "אומנם קניתי אותך כשפחה, אבל ברצוני להודיע לך כי את בשבילי כנשמה לגוף וכאור לעיניים. אני אוהב ומחבב אותך, ואני רוצה לשאול אותך שאלה, ואני גם מקווה שתעני לי תשובת אמת. ואם יהיו דבריך דברי אמת, אני אבוא אתך בברית הנישואין כדת וכדין."

הוא אך זה גמר לדבר, והשפחה ענתה לו בדברי משל ופתגמים. היא סיפרה לו על המלך שלמה ואחת מנשיו – בלקיס מלכת שבא. היא סיפרה לו שהיה להם ילד אחד נכה, ושניהם חיבבו אותו ואהבו אותו מאוד.

פעם אחד כאשר ישבו המלך ורעייתו בצוותא יחדיו, ראה שלמה המלך שפני אהובתו נפולות ושאל אותה לסיבת עצבונה.

בלקיס אמרה לו: "מלכי היקר ונביא האלוקים, וכי איך לא אהיה מודאגת, כאשר אני הוגה בגורל בננו היקר לנו מכל. כפי שעיניך רואות, אנו שנינו בריאים ושלמים, ממש כלילי השלמות. אבל מדוע בנינו זה, נגזר עליו להיות בעל מום. ידיו משותקות ורגליו חיגרות ולשונו מגמגמת. וכל זאת בזמן שיש בידך לבקש מגבריאל המלאך רפואה בשבילו."

שלמה הבטיח לאשתו האהובה והיפה בין נשותיו, שבפגישה הקרובה עם גבריאל המלאך, ידון אתו על גורל הבן, וכך היה. המלך נפגש עם המלאך והביא תשובה לאשתו: "תרופתו של הבן נמצאת בידינו – בני משפחתו. עלינו לשבת וליישב את ההדורים ולא להסתיר איש מרעותו שום דבר, אפילו את הסודות האישיים שלנו. לדבר על הכל בגלוי ובלב שלם, באמת וביושר. אם נעשה זאת יבריא הילד שלנו ויחזור לאיתנו."

כאשר שמעה האשה את הבשורה, קרנו פניה מאושר והיא אמרה: "אין טובים יותר מאמת ומיושר, ובמיוחד בין בעל ואשה שאוהבים זה את זו וחיים באושר. אני, הנני מוכנה לענות לך על כל שאלה שברצונך לשאול אותי."

אמר לה שלמה: "הוי אהובתי וחמדת נפשי, יש לך חן ונועם, תואר ויופי, אבל תגידי לי, האם קרה לך פעם שחמדת איש אחר חוץ ממני?"

היא הרכינה את ראשה ואמרה ברגש של בושה: "מלכי היקר, השאלה ששאלת אותי איננה דבר שבנמנע. חמדתי גם חמדתי, לא אחד ולא שניים, אלא גברים רבים. על אף כל התכונות הטובות שיש לך – חן וחסד, דעת ובינה, כוח וגבורה, עם כל זה, כאשר אני רואה בחור צעיר ויפה תואר, אינני יכולה לשלוט על רגשותי ובתוך תוכי אני חומדת בו. ואם הייתה לי הזדמנות, מי יודע, אולי לא הייתי מוותרת עליו. אבל הזדמנות שכזו טרם באה לידי. וגם לא אסתיר ממך את העובדה כי בזמן שחייליך מצדיעים לפניך, אני מביטה בהם בסקרנות רבה ובוחרת מביניהם בתוך מחשבותי את החייל הכי החזק והכי היפה שאקח לי ביום שלאחר מותך."

כאשר האזין הילד, לשיחת הוריו ולגילוי הלב של אמו שחשפה את סודה, הרגיש תחושה מוזרה בידיו והוא התחיל להזיז אותן. הוא ניגש לאביו המלך, הושיט את ידיו לפניו ובשמחה אמר: "אבי, הידיים שלי בסדר!"

בלקיס אמו, מלכת שבא, בראותה את הילד מניע את ידיו, שָׂמְחָה שִׂמְחָה רבה. היא פנתה לבעלה ואמרה: "הוי נשיא האלוקים ומנהיג הדור, אנא, ראה את התוצאות הנובעות מדברי אמת. כי ממני בא מרפא לשיתוק הידיים, ואולי ממך גם יימצא מזור לרגליים. אם תענה דברי אמת ותהיה גלוי לב כמוני ואם לא תפָגע ולא תיעלב. אשאל אותך שאלה שמציקה לי ואני רוצה לדעת את התשובה לה: האם כבודך, עם כל כך הרבה אושר ועושר שאלוקים העניק לך, האם אתה מחכה לטובת הנאה ממישהו או חומד את רכושם ואושרם של אחרים?"

שלמה אמר: "כן יקירתי. כפי שאת רואה יש ברשותי אושר ועושר, כבוד וגדולה, כיסא וכתר, ולא חסר לי מאומה בעולם, ובכל זאת, בכל פעם שבא אדם לבקר אותי או לשאול לשלומי, אני מסתכל קודם כל בסיקור עין על ידיו – האם הביא לי איזה שי או מתנה."

הילד בשומעו את וידויו של אביו, קם על רגליו ורץ אל אביו ואמו, ובגמגום אמר: "אבי הצלת אותי! יש לי גם רגליים שלמות ואינני פיסח יותר. מי ייתן ויכולתי גם לדבר ברור."

אמו של המלך שראתה את התלהבות נכדה על כך שידיו ורגליו הבריאו, ומצד שני ראתה גם עד מה אומלל הוא בגלל גמגומו ואי יכולתו לדבר ברור, ריחמה עליו ואמרה: "אולי גם אני אתוודה על הרהורי לבי ואביא אושר מלא לנכדי זה כדי שיפסיק לגמגם." והיא פתחה את פיה ואמרה: "יקירי, אומנם אתם לא שאלתם אותי דבר, אבל כדי להביא אושר לנכדי וכדי שנהיה משפחה מיוחסת ומלוכדת, גם אני אגלה לכם את סודות לבי. לפעמים חולפים בראשי הרהורים ומחשבות רעות. ואני מודה ומתוודה שיש רגעים שבהם אני מקנאה בבני, שלמה, שיש לו אלף נשים והוא מטפל בהם, ואני יושבת בביתי אלמנה וגלמודה!"

ולאחר הוידוי הזה התחיל הילד לדבר ברור ובלי גמגומים. והודות לזה שכולם דיברו אחד עם השני בגלוי ובאמת, הם זכו באושר מלא.

הנערה השפחה המשיכה לדבר ואמרה: "אם שלמה המלך שהיה נביא האל וחכם גדול, זכה באושר בגלל התלכדות המשפחה ודברי האמת שלהם, על אחת כמה וכמה שגם אנחנו צריכים לדבר אמת וביושר."

הנסיך אמר: "אכן גם עלינו לבחור בדרך האמת והיושר. ואם כן הגידי לי חמודתי? מדוע את לא מתייחסת אלי באהבה ודוחה אותי? את עושה בחצרי ובביתי את הכל בנאמנות ובכבוד, אך אינך מגלה לי אהבה. האם אהבתך שמורה לגבר אחר? וכי יש לך איש אחר בחייך? אם כן, הגידי, ואשחרר אותך."

היפיפייה החיננית אמרה למלך: "אין לי איש בחיי ולא נתתי לאיש את אהבתי. אדרבה, אני מעריכה את אהבתך אלי וגם מחבבת אותך, אלא שיש לי בעיה אישית, והיא שלמשפחתנו יש תכונה אחת רעה ובדוקה: כל אשה במשפחתנו אשר נותנת לבה לגבר ומתמסרת לו, כאשר היא מתעברת ומגיע זמן לידתה, היא יולדת ומתה. ואם כך כיצד אני יכולה לאהוב גבר ולהתמסר לו? הן לא כדאי לסכן את החיים בגלל רגע אחד של הנאה. וכי יוכל ארס עקרב להפוך לממתקים? מכיוון שאני מחבבת אותך מאוד מאוד, גיליתי לך את סוד משפחתי, ואני גם מצפה ממלכי הרם, שלא יסתיר ממני שום דבר ממצבו שלו ויגלה לי מדוע בין כל כך הרבה שפחות יפות תואר ויפות מראה שישנן ברשות המלך, אין אף לא אחת שהוא מחזיק בה יותר מחודש? בהתחלת החודש אתה מפנק אותן כפרח ובסופו אתה משליך אותן כציץ נבול וְכָמֵשׁ?"

המלך ענה: "עשיתי זאת בגלל שעד עתה טרם מצאתי שפחה אשר תגלה לי אהדה אמיתית ותשרת אותי ואת ביתי בנאמנות. כל אחת מהן כאשר טעמה טעם נחת ושלווה, שכחה את עצמה ואת מעמדה ותפקידה. כדברי המשורר:

'לכל אדם ישנו תפקיד, לנחות וְלַמּוּרָם;

חלת סולת לא תתאים לטעם בן דלת העם.

בראות אשה ממון בשפע, מתחשק לה לבזבז,

במעט לא תסתפק, ולדרוש יותר תָּעֵז.

גרגריו של הרימון אדומים הם כפנינים,

אבל אין הם אלא פרי, ולא יהלומים'

כל השפחות והמשרתות האלה יודעות רק לאכול ולישון. את היא היחידה המתנהגת כיאות ושאני יכול לתת בה אמון. את היחידה המגלה כלפי אם לא אהבה, לפחות יחס אוהד, ואני מקווה שביום מן הימים אזכה גם באהבתך. זו הסיבה שבלעדיך אין לי מנוח אפילו לרגע אחד."

המלך דיבר, והשפחה האזינה, אבל לא התייחסה כלל לדבריו ולא אמרה דבר.

אף שהייתה כאשה צמאה על יד מעיין מים זכים וטהורים, סירבה היא לשתות מהמעיין, התאפקה בסבלנות ולא שברה את צימאונה וכלל לא האמינה שכוונות הנסיך הן רציניות.

לאותה זקנה שהיא גרשה בזמנו, נודע כי קשה למלך להתקרב לשפחתו הרגישה. היא החליטה לפעול ולקבוע עם הנסיך פגישה, ולעצמה חשבה: הגיע הזמן לגמול לשפחה החוצפנית הזאת כגמולה ולנקום בה, כדי שפעם אחרת לא תעז לפגוע באשה זקנה כמוני.

הזקנה אמרה לנסיך: "אין לך מה לדאוג. אני מוכנה להרקיע עד לירח ולהרוס את מערכת השמש עד אשר תיכנע השפחה ותתמסר לך מרצונה. הדבר הראשון שעליך לעשותו אם אתה כל כך חושק בה ורוצה לכבוש אותה, הוא לנהוג איתה כפי שאורה לך: מה עושים כאשר רוצים לאלף סייחה לרכיבה? מביאים סייחה אחרת שכבר מאולפת ורותמים אותה כמה פעמים בנוכחות הסייחה הסרבנית. שמים לה מתג בפיה ואוכף על גבה, ורוכבים עליה ומדי פעם גם מלטפים את הסייחה הסרבנית."

הנסיך הבין את הרמז והתחיל לפעול: כל יום היה מביא שפחה אחרת לחדרה של הנערה האהובה שלו, והשפחה המבושמת והמקושטת, המאופרת והמגונדרת, הייתה מוזגת יין ומגישה לנסיך ונערתו. הנסיך היה מרעיף על אהובתו דברי אהבה, אך עם בוא הערב היה שולח אותה לחדרה ויוצא בחברת השפחה האחרת.

המעשה הרגיז את הנערה האהובה. לאט לאט התעורר בה רגש של קנאה והיא לא הייתה מסוגלת לסבול ולהתאפק יותר. היא הייתה כל הזמן עצובה ודואגת, ובאותו זמן עצמו תהתה בלבה מה גרם למלך להתייחס אליה בצורה כל כך לא מקובלת. היא חשדה בזקנה שהיא לבטח המקור לכל הבעיות והיא היא אשר תכננה הכל.

אבל היא לא אמרה דבר, ושמרה את הכל בלבה וחיכתה בסבלנות לראות איך יפעל הזמן. למרות כל זאת לא נגרע אפילו שמץ ממסירותה לעבודתה ולתפקידיה. היא לא שכחה שהיא שפחה ולא גבירה, ושירתה את הנסיך ברוך, ובאהבה ונאמנות.

אבל בענייני אהבה הציפייה לא מועילה, והזמן שעובר עלול להביא רק להחמרת המצב.

ערב אחד כשהנסיך בא לבקר את אהובתו החיננית והמלבבת, היא מצאה הזדמנות ופנתה לנסיך בפינוק רב ואמרה לו בחיוך ובחיבה: "מלכי הנכבד ורם המעלה, אתה דרשת ממני ישירות ודברי אמת, ואני אמרתי לך את כל האמת. עתה גם אני מבקשת ממך שלא תחרוג מדרך הישר ותדבר איתי ביושר ובאמת: מדוע אתה מתנהג איתי בצורה שבה אתה מתנהג מזה ימים ולילות? כי כאשר אני פותחת עין, ורואה אותך, אתה בשבילי כמו אור הבוקר, אבל בסוף היום אתה הופך לחשכת לילה; בתחילת היום, כמו אור הבוקר, אתה מתייחס אלי יפה ומגלה כלפי חיבה יתרה ואתה מתוק כדבש, אבל בערב פניך חמוצות כחומץ בן יין? הבה ונניח שגם מבלי לגמוע את אהבתי, אתה כבר רווה ושבע, אבל למה אתה משליך אותי לכלבים? מה עשיתי לך ואיזה אי-נאמנות ראית מצידי? מדוע אתה לא הורג אותי בבת אחת. הרי מבחינתך, להרוג אותי זה לא דבר גדול. בין כך ובין כך אתה הורג אותי בדרך אחרת. אנא, הגד לי מי הוא המדריך שלך ומי לימד אותך להתנהג איתי ככה? אני נשבעת בחייך היקרים לי מכל דבר אחר שבעולם, ובאותו אל שברא את שנינו, אם תפתח את המנעול של חידה זו אפתח בפניך את לבי ואחזיר לך אהבה."

הנסיך שהיה אסור אליה באהבתו והאמין שלא לשווא נשבעה בשמו, לא הסתיר ממנה דבר. הוא סיפר לה הכל וגם הסביר לה: "נהגתי כך משום שלא יכולתי לחיות בלעדייך. את הבערת אש בכל גופי, והזקנה השתדלה לכבות אותה, ואז נכנס העשן לתוך עיני. אולם מאחר ודיברנו איש עם רעותו בלבביות וביושר ואמת, גם מסך העשן וגם הגורמת לו ייעלמו ולא יחצצו עוד בינינו.

כאשר שמעה השפחה היפיפייה מהנסיך את הדברים האלה, היא הסכימה לבוא עמו בברית הנישואין.

היא נתנה לנסיך מקום בלבבה

וחיבקה אותו ברוך ובאהבה.

הזמיר הנעים להם שירו על שיח שושנים

ונמשכה אהבתם לאורך ימים ושנים.

סר מלבם כל צער ומכאוב

ונולדו להם ילדים לרוב,

וצמחו הם וגדלו באושר

וקצרו השניים יבול אמת ויושר.

יפתח אברהמי מפי אביו, אלקנה, יוצא פרס. אסע"י 16315