חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

האמונה בגורל האדם

למלך אחד היו בנים תאומים אשר כל אחד מהם יותר חכם ויותר יפה מהשני. בתכונותיהם הגלויות לעין היו שווים, ועל כן אהב אותם המלך במידה שווה, אך בתוך תוכו הוא התלבט למי מהם יוריש את כיסאו ואת כתר מלכותו.

אלא שלכל אדם בעולם יש גם תכונות פנימיות, ואיש אינו יכול לדעת ולהבין את מחשבות לבו של הזולת. אלוקים לבדו, הוא בוחן כליות ולב.

ואכן לשני האחים היו תכונות פנימיות שונות, אף כי איש לא יכול היה להבחין בהן. אחד מהם היה מאוד ערמומי, אוהב בצע וסומך על כוחו ועל אומץ לבו. לעומת זאת היה אחיו היפוכו הגמור; הוא היה איש תמים, ישר וותרן אשר שם מבטחו ביושר ובצדק. הוא האמין בגורל וקיבל עליו מראש את כל מה שינחילו לו השמיים.

המלך טרם החליט כיצד להתנהג עם שני בניו ולמי מהם להוריש את כיסאו, אך ידו של המוות לא היססה ולא חיכתה להחלטתו. המוות חטף את נשמתו לפני שהספיק להודיע על רצונו.

האח הערמומי ניצל את ההזדמנות וברוב עורמתו הצליח למשוך לצידו את השרים הקרובים לצלחת. הוא התחנף אליהם בלשונו החלקלקה, והם המליכו אותו תחת אביו. כך ירש האח את הכיסא ואת כתר המלכות בלי שום מאבק עם אחיו תאומו.

אחיו התאום שראה את הצלחתו של אחיו, לא אמר דבר ושם יהבו על בוראו. הוא לא נקף אצבע לשינוי המצב, לא נתן דעתו על כל טוב בית אביו וראה לנכון לנטוש את ביתו ועירו ויולדתו ולצאת ליעד בלתי ידוע, כדי שלא ייכנס לעימות בלתי רצוי עם אחיו הערמומי.

ובכן, הוא קיבל על עצמו את עול הדרך ואת המאמץ הכרוך ביציאה לגלות, לארצות נכר. בעצב רב ובדאגה גדולה הפנה גבו לאדמת מולדתו, נשא רגליו ושם פניו אל ארצות נכר, לכל מקום שיוליכו אותו רגליו.

הוא הלך והלך עד שעות הערב. כשהתארכו הצללים וירד הלילה, היה בן המלך עייף ויגע. רגליו עמדו מלכת. הוא נשא עיניו וראה עץ ומעיין מים. הוא ניגש אל העץ ונשען עליו. מחשבות שונות התרוצצו בראשו והדאגה לעתידו הפריעה את מנוחתו. הוא התחיל לבכות ולהזיל דמעות עד אשר חטפה אותו שינה והוא נרדם. ציוצי הציפורים שעל העץ העירו אותו לקראת השחר. הוא פתח את עיניו, קם על רגליו והתיישב על יד מעיין המים. שם שטף את פניו והתרענן קצת, אבל הבדידות, שם בקצה המדבר, הקשתה עליו. הוא חשב להמשיך בדרכו, אבל היסס קמעא. הביט פה ושם וראה מרחוק אדם אחד מתקרב ובא. בן המלך שמח לבואו של האיש אשר התגלה כבחור צעיר ונחמד יפה תואר וחייכן, מלא בחוש הומור ומסביר פנים.

בראות בן המלך את הבחור שמח שמחה רבה, הודה לאלוקים כי זימן לו חבר לדרך, והיה בטוח כי מעתה, עם בן לוויה, יוכל לסבול את עול הדרך וקשייה.

הבחור שמח גם הוא לפגישה זו לא פחות ממנו. ויחדיו המשיכו השניים בדרכם שמחים וטובי לב.

ביום המחרת נקרה על דרכם בחור אחר, משכיל וערני אשר בהיותו בן למשפחת סוחרים למד מאביו את תורת המסחר. ביום הרביעי הצטרף אליהם אחד מבני האיכרים שהיה למוד סבל, אך בעל גוף בריא וחזק וכוח רב.

כל הארבעה חברו יחדיו והמשיכו בדרכם בשמחה ועליזות. הם שוחחו על כל נושא שבעולם ושכחו את קשיי הדרך.

לאחר מהלך יום שלם הגיעו הארבעה לעיר אחת והחליטו לחנות שם ולנוח כמה ימים, אולם מאחר ולאיש מהם לא היה לא צידה לדרך ולא פרוטה בכיס, הם ישבו בערב והתייעצו ביניהם מה לעשות למחרת היום כדי להשיג סכומי כסף למחייתם. לשם כך נדרש שיכירו אחד את השני ביסודיות ויציגו, כל אחד, את עצמו ואת יכולתו המקצועית.

הבחור יפה התואר אמר: "אני מפשוטי העם ואין לי שום מקצוע, אבל מכל התענוגות שיש בעולם העניק אלוקים רק לי תואר פנים כה יפה, ואני מנצל זאת כדי למשוך לבם של אנשים, ועם קצת יופי וסבר פנים יפות אפשר לחיות."

בן הסוחר חלק על דבריו ואמר: "אני הנני בן סוחר. גדלתי בין סוחרים ואנשים המנוסים במשא ומתן. במקצוע שלי ליפי תוארו של אדם אין משמעות רבה. סבר פנים יפות יכול אולי להועיל, אבל גם זה רק בתנאי שאדם ינהג בטהרת היושר. בתוספת קצת ידע וחוכמה, ובמיוחד אם מצטרף אליהם המזל, אפשר להרוויח בכבוד. למי שאין תכונות אלה, סיכוייו להרוויח את לחמו הם קלושים."

בן האיכר אמר: "אני הנני בן לעובדי אדמה. לדעתי השכלה וידע ויזמה וסבר פנים יפות וכל הדברים הטובים והתכונות היפות שדברתם עליהם, הם אכן טובים, אבל גם אלה לא תמיד מועילים. עובדה היא שאילו התכונות האלה היו כל כך מועילות, אזי כל החכמים שיש בעולם היו צריכים גם להיות בעלי העושר. אך הנה, אדרבה, אנו רואים שישנם הרבה אנשים חכמים ובעלי השכלה וידע שחיים מן היד אל הפה ולעומתם יש אנשים אשר לא הריחו ריח חוכמה והשכלה מעודם, ודווקא הם טובעים בים של שפע, וכל טובות העולם הן לרשותם. ובכן בכדי להשיג חתיכת לחם, די בגוף בריא, ועובד אדמה, כך כתוב, ישבע לחם.

וכאן הגיע תורו של בן המלך אשר שתק עד עכשיו והאזין לכל אחד מחבריו בתשומת לב מלאה, והוא אמר: "חברי, אני מסכים לדברי כולכם ואינני דוחה את דברי איש מכם, אבל כלום לא שמעתם את אמרתו של החכם בעולם שאמר: "לא בחיל ולא בכוח יגבר איש"? [המספר מצרף כאן שני פסוקים מקראיים: האחד מתוך תפילת חנה: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (שמואל א פרק ב, פסוק ט), והשני מנבואת זכריה: "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה פרק ד פסוק ו)]. ובכן לדעתי רק רצון האל הוא שקובע את הכל ומתוך כל הדברים שאמרתם, דבר אחד חשוב יותר מכל, והוא המזל. כי אם המזל לא יעזור לאדם, שום דבר אחר לא יעזור, ואם אלוקים לא רצה ולא נתן לך מזל, כל מה שתעשה הוא כאין וכאפס, כדברי המשורר:

את אשר הנחילו לך משמים זהו גורלך.

אם לא תקבלנו מרצונך, בכוח יותן לך."

השעה הייתה שעת חצות והם היו עייפים וסיכמו ביניהם כי בימים הבאים כל אחד מהם, לפי התור, ינסה את מזלו בהתאם ליכולתו ויביא מזון ומחיה לכלכלת כולם ביחד.

למחרת השכים בן האיכר שהיה רגיל לקום כל יום מוקדם בבוקר, הוא ברך אותם בברכת בוקר טוב ואמר: "אני רגיל להשכים, ובכן אתם תנוחו היום, ואני אנסה להשיג דבר מה למחייתנו."

בדרכו פגש בן האיכר בחוטב עצים שרכב על חמורו ופניו ליער. בראותו את בן האיכר הכיר בו שהוא מלומד סבל ועמל, פנה אליו ושאל: "אם אתה מוכן לעבוד ולעזור לי היום בחטיבת עצים, אשלם לך בעין טובה תמורת עבודתך."

בן האיכר קיבל בשמחה רבה את הצעתו והצטרף אליו. הם הלכו יחדיו ואחרי זמן מה הגיעו ליעדם, עבדו בלי הפסקה עד שעות הצהריים וכבר הסתיימה העבודה.

חוטב עצים שראה את זריזותו של בן האיכרים, הודה לו מאוד ושאל אותו: "האם אתה מוכן להמשיך בעבודה עד אשר אני אקח את העצים ליער ואחזור ואשלם לך שכר כפול?"

בן האיכר לא התנגד והמשיך לעבוד. חוטב העצים הלך לעיר, הוריד את משאו וחזר. ושוב העמיסו השניים את החמור במשא כבד של עצים ועדין נשארו עצים מוכנים שהחמור לא יכול היה לשאתם.

בן האיכר לקח את יתרת העצים, העמיס אותם על גבו ומכר אותם בעיר וזאת בנוסף לשכר הכפול שקיבל ממעבידו. הוא פנה בשמחה רבה לשוק, השכר הכפול והמכופל הספיק לו לקניית מצרכים חיוניים לאותו יום.

לקראת הערב חזר לחבריו שמח וטוב לב. החיוך שבו קיבלו אותו חבריו וקבלת הפנים החמה שערכו לו הפיגו את כל עייפותו.

ולשם שחוק רשמו הארבעה על שער העיר שהיה בקרבתם: "התמורה ליום עבודה מפרך ומייגע, היא עשר מטבעות."

בערב ישבו כולם בצוותא, אכלו ושתו מהמעט שהיה ברשותם ויחדיו הודו לאלוקים ושמחו שמחה רבה.

למחרת קם הבחור יפה התואר והתחיל לטפל בעצמו, התייפה והתקשט והלך לנסות את מזלו.

חבריו איחלו לו הצלחה, אבל לו עצמו היה ספק בלב אם יצליח להשיג משהו שלא יתבייש בו מול חבריו.

הוא הלך והלך ללא שום מטרה ולא ידע לאן לפנות. הוא כבר כמעט והתייאש, כאשר נקרתה על דרכו אשה רעולת פנים. האשה חלפה על פניו ואחרי כמה צעדים חזרה על עקבותיה, הסבה ראשה והסתכלה מתחת המסווה והצעיף שהייתה עטופה בהם על פני הבחור ואז המשיכה בדרכה.

זו הייתה אשה צעירה ויפת תואר, עשירה ובעלת הון ורכוש. וברשותה גם שפחה זקנה ושומרת הסוד שלה. לאחר שחזרה לביתה היא הנחתה את שפחתה ללכת ולהפעיל עורמתה ולברר אם הבחור הוא זר במקום או תושב העיר, ובמידה והוא לא מקומי, להזמין אותו ולהביא אותו לביתה.

השפחה יצאה מן הבית ולפי הסימנים שנתנה לה גברתה מצאה אותו, הקדימה לו שלום ואמרה לו: "בני, אם אינני טועה, נראה לי שאתה זר כאן והבעת פניך מראה כי משהו מעיק עליך. מדוע אתה נבוך ועצוב כל כך? אם ברצונך לנוח מעט ולצאת ממבוכתך, דע לך שגברתי היא אשה טובה ורחמנייה וגם היא זרה כאן ומרגישה את דאגת לבם של אנשים זרים. היא מקבלת את הזרים בסבר פנים יפות ויודעת לכבד אותם כראוי. אם אינך מתנגד, הינך מוזמן להיכנס לביתה ואולי גם תוכל לעזור לה, והיא תשלם לך ברוחב לב וביד נדיבה."

הבחור לא האמין למשמע אוזניו. הוא קיבל את ההזמנה ברצון רב והלך בלוויית הזקנה והפ נכנסו לבית. בעלת הבית שהייתה בחורה צעירה ונחמדה ויפת תואר, עמדה בפתח הבית וקיבלה אותו בשמחה ובסבר פנים יפות. הם התחילו לשוחח על דא ועל הא, על בעיית החיים בנכר ועל קשיי ההסתגלות של אדם במקום זר. היא כיבדה אותו במאכל ובמשתה בשפע כיד המלך.

הזקנה פנתה לגברת ואמרה לה שחסר בבית דבר מה והיא צריכה ללכת לשוק ולקנות מצרכים. היא יצאה מהבית, והם בילו בנעימים יחדיו ונהנו הנאה רבה מפגישה זאת.

בשעות המאוחרות של היום נזכר הבחור בחבריו המחכים לו ובשליחות שהוטלה עליו. הוא פנה לגברת והודה לה על קבלת הפנים החמה והמלבבת, ביקש ממנה רשות לעזוב אותה והבטיח לה שבהזדמנות עוד יבקר אותה.

הגברת נתנה הסכמתה, ליוותה אותו עד השער והעניקה לו גם מאה מטבעות במתנה.

לא היה גבול לשמחתו של הבחור על קבלת המטבעות, כי לא רק שבילה בנעימים את יומו, אלא אף קיבל סכום הגון שכזה במתנה. הוא פנה לשוק וקנה מצרכים ביד רחבה וחזר לידידיו עם הבעת פנים טובה ומשמחת. חבריו רשמו על השער מתחת לכתובת על בן האיכר: "התמורה ליפי המראה ולבילוי של יום שלם בנעימים היא מאה מטבעות" ובסימן שאלה הוסיפו: "האם כל יום יקרה כדבר הזה?"

למחרת יצא בן הסוחר להוכיח את עצמו. הוא לא ידע לאן הוא צריך לפנות ותוך כדי מחשבה הובילו אותו רגליו לשוק שהיה בקרבת שער הנמל. הוא חצה את השוק לאורכו וראה מרחוק התקהלות גדולה. הוא המשיך בדרכו ומצא את עצמו בתוך הקהל. הוא התעניין ושאל לסיבת ההתקהלות ונודע לו כי לפני כמה ימים עגנה בנמל אוניה אחת אשר יש בה תקלות ולא ניתן להפליג בה יותר, ובאונייה סחורה רבה, ובעלי הסחורות הכריזו על מכירה פומבית של סחורות לכל המרבה במחיר. הקהל שהתאסף שם היה חבורת סוחרים ממולחים המחכים להכרזה על תחילת המכירה.

בן הסוחר נכנס ביניהם, והמכריז הכריז ונקב במחיר הראשוני, אבל איש לא הגיב. המכריז הוריד את המחיר, והסוחרים רמזו אחד לשני כי אין מה למהר שכן הסחורה תהיה שלהם בסופו של דבר והמחיר עוד ירד.

בן הסוחר כהרגלו עקב אחרי תנועותיו של הכרוז וברגע שראש הסוחרים רצה להרים אצבע לאות הסכמה למחיר האחרון, הוא הקדים אותו והוסיף על הסכום הנקוב.

הסוחרים שלא ציפו למתחרה כזה, הסתכלו עליו בפליאה ואיש לא האמין שהוא מדבר ברצינות. כולם שתקו, ותוך כדי כך שתשומת לבם של הסוחרים התמקדה בבן הסוחר, כבר הכריז הכרוז על זכייתו של בן הסוחר בסחורות והמכירה נגמרה.

ראש הסוחרים ניגש אליו בכבוד, הושיט לו את ידו והתחיל במשא ומתן אתו: הוא הוסיף על המחיר שנקב בן הסוחרים ואשר זיכה אותו בסחורה, אחוזים אחדים ושילם לו את הכסף במקום ובמזומן, וכך זכה בן הסוחר בסכום נכבד וזאת ללא טרחה מיוחדת וללא עבודה מאומצת.

הוא חזר לחבריו בלוויית סבלים אשר הביאו אתם כל מיני מצרכים ומאכלים שהיו תאווה לעיניים וטעימים לחך, ומתחת לכתובת על הבחור יפה התואר, הם רשמו על השער: "התמורה לחצי יום עבודה במסחר היא אלפי מטבעות."

עכשיו לזמן מה הם לא היו זקוקים לכסף לכלכלתם, אבל הסכם זה הסכם, וכל אחד מה היה צריך לעמוד במה שסוכם, על אחת כמה וכמה בנו של מלך היודע מה הוא הסכם ומהי מלת כבוד. על פי המוסכם ביניהם קם בן המלך בבוקר וברך בשלום את חבריו ויצא למצוא את מה שמינה לו גורלו.

חבריו איחלו לו הצלחה ואמרו לעצמם: "נראה איזו תועלת יביא לנו אדם זה הסומך על הגורל."

בן מלך בצאתו היה מבויש ואובד עצות. הוא לא ידע לאן ללכת ולמי לפנות. הוא הרים את ראשו לשמיים ופנה לבוראו, התחנן לאלוקים שיעזור לו במציאת עבודה כל שהיא שתביא תועלת וכך לא יהיה עליו להתבייש בפני חבריו. העיקר שלא יחזור בידיים ריקות לחבריו.

אבל גורלו רצה אחרת. בשעה שעזב את חבריו במטרה לחפש עבודה על מנת להרוויח סכום כל שהוא ופנה למרכז העיר, הרגיש בן המלך במבוכה ששררה בין האנשים שפגש. כולם היו עצובים ומבוהלים. ככל שהתקדם יותר למרכז העיר הרגיש יותר במבוכתם של אנשים ושמע את פטפוטיהם על גורל המדינה. הוא התעניין פה ושם על סיבת מבוכתם ונודע לו כי המלך מת ערירי ולא הותיר אחריו בנים, ונתיניו היום דואגים מי יירש את כיסאו.

בלי שום כוונה נכנס גם הוא לתוך זרם האנשים אשר הלך וגדל. עוד ועוד אנשים הצטרפו וכולם בוכים ודואגים ושרויים באבל.

הוא התקדם לאט לאט בלי שום מטרה והגיע למקום שבו ניצבו אנשי השררה ונכבדי העיר.

הסדרנים ששמרו על הסדר ובדקו כל תנועה חשודה במקום, הרגישו בו, ניגשו אליו והוא לא נראה להם מוכר. חשדותיהם גברו והם שאלו לזהותו ולמגמת פניו.

בן המלך התבלבל ולא ידע מה לענות בדבר זהותו. הוא רק אמר: "אני איש זר כאן ולא יודע לאן אני הולך."

תשובה זו הרגיזה את הסדרנים והם אמרו: "אם אתה לא יודע לאן פניך מועדות, הרי שאנחנו יודעים להיכן תגיע!"

הם לקחו אותו ובלי שום דרישה וחקירה כלאו אותו ואמרו: "הנה! פניך היו מועדות לכאן! בינתיים תבלה כאן בנעימים!"

בלילה נותר בן המלך לבדו בכלא. הוא בכה בכי רב על מר גורלו.

ובינתיים היו חבריו יושבים ומחכים ולא יודעים את הסיבה לאיחורו. אט אט התחילו גם להתקוטט ביניהם – טענו אחד כנגד השני: "יתכן ופגענו בו". ואז ניחמו את עצמם באומרם: "אולי לא הצליח להשיג עבודה כלשהי והוא מתבייש לחזור אלינו בידיים ריקות." וכך חשבו עליו ודאגו לו עד אור הבוקר. בבוקר החליטו להתפזר בחלקי העיר ולחפש אותו.

ובאותו זמן עצמו קיימו אנשי השררה התייעצות על בחירת יורש. בעוד הם מתווכחים הם קיבלו הודעה על תפיסת אדם זר החשוד בריגול וכליאתו.

חלק מהם רצו לא לעסוק באדם העצור בכלא עד לאחר בחירת היורש, ואחרים חלקו עליהם והביעו את דעתם כי רצוי לחקור את העצור לפני בחירת היורש, שמא ייגרם למדינה נזק כלשהו, כי יתכן שיש לו גם שותפים אחרים שמסתובבים חופשי, לכן סיכמו להביא את הכלוא לפניהם לחקירה.

הביאו אותו וחקרו אותו, והוא בלית ברירה סיפר להם את כל עברו.

היו שהאמינו בו והיו שדחו את טענותיו ודרשו שיענו אותו כדי שיאמר את האמת ויודה באשמת ריגול.

ובכן, ידי אלה שהציעו לענות אותו הייתה על העליונה והם התחילו להציק לו, אך מצד שני גם שלחו שליחים לעצור את חבריו. החוקר אשר האמין לדבריו של בן המלך, כעס מאוד על כך שלא קיבלו את דעתו, ויצא בזעם להודיע לאנשי השררה על תוצאות החקירה.

שר אחד שבזמנו היה שגריר המדינה במדינת אביו של בן המלך הבן, שמע את תוצאות החקירה ומצא לנכון ללכת בעצמו אל העצור ולחקור אותו. בראותו את בן המלך התפלא על הדמיון בינו לבין המלך. לבן המלך היה בדיוק אותו קלסתר פנים שהיה לאביו, והשר היה בטוח כי הלז הוא אכן בנו של המלך ולא אחר. ובכל זאת בכדי שלא יהיה ספק התחיל לחקור אותו בצורה יסודית ולשאול אותו על מטרת בואו לשם. אחרי כל השאלות הוא התמקד בשאלה אחת: "מדוע בזמן שנעצרת לא הזדהית כבנו של מלך פלוני?"

ובן המלך ענה: "מה שסיפרתי לכם זוהי האמת כולה, מאחר והחלטתי להיכנע לגורלי בזמן שנעצרתי, האמנתי שהגורל הוא שמוביל אותי למעצר."

"ובתשובה לאן פניך מועדות, מדוע אמרת 'אינני יודע?' הרי זו תשובה מעוררת חשד וגורמת להטלת ספק בדבריך?"

על כך השיב הנסיך: "אומנם זה נכון, אך אם הייתי אומר: 'בן מלך אני', מי שהוא היה מאמין לי? וכשאמרתי: 'אינני יודע לאן פני מועדות', כלום לא צדקתי? האם ידעתי שאני הולך למעצר וצפוי לעינויים?"

השגריר האמין בדבריו. הוא בא והודיע לאנשי השררה את תוצאות חקירתו והציע לשחרר אותו, אבל יתר החוקרים התנגדו והמתינו עד בוא השליחים.

השליחים שהלכו למצוא את חבריו ולעצור אותם, לא מצאו אותם כי באותה עת הם נפרדו וכל אחד מהם היה במקום אחר בחיפושם אחרי ידידם.

השליחים חזרו בידיים ריקות והדבר גרם להגברת החשדות כלפי בן המלך. אנשי השררה שהיו עסוקים בעניין קביעת יורש, הניחו לו לעת עתה והתעסקו בעניינם. אחרי ימים ולילות של התייעצות ודיונים, החליטו אנשי השררה לכנס אסיפה המונית ברחבה הגדולה שבמרכז העיר ולהעיף בז צייד מלכותי. האדם שעל כתפו ינחת הבז יבחר כיורשו של המלך.

העם התאסף ברחבה וטקס העפת הבז החל ברוב פאר והדר. בשעה היעודה העיפו את הבז.

הבז עף מעלה מעלה ואחר כך ירד, שוב עלה והסתובב אבל לא ירד בכיוון הרחבה אלא שינה את כיוונו. הממונים הלכו וחיפשו את הבז ומצאו אותו על גג בית הכלא. הם תפסו אותו והביאו אותו לרחבה, ושוב העיפו אותו והבז נעלם. ומאחר והיום כבר הגיע לסופו, הודיעו על דחיית הטקס למחר.

בערב שוב ישבו השרים ועסקו בעניינו על החשוד בריגול שהיה במעצר. לפי פקודת השגריר שהכיר אותו, הם הזמינו אותו אליהם והמשיכו לחקור אותו, ולבסוף החליטו לזכותו – לנקות אותו מכל אשמה ולשחרר אותו.

השגריר בכבודו ובעצמו הלך ושחרר אותו, אבל לא נתן לו לצאת החוצה כך סתם באופן חופשי. הוא אמר לו: "אומנם אתה חופשי ממעצר ונקי מכל אשמה, אבל לא חופשי לצאת מהבית שלי. אתה אורח רצוי ומכובד בביתי עד מתי שתרצה." והוא לקח אותו לביתו.

למחרת שוב התאסף כל העם ברחבה וכל נכבדי העם באו ותפסו את מקומם וביניהם השר שאירח את בן המלך בלוויית אורחו. ובשעה טובה החל הטקס להעפת הבז. העיפו את הבז ואחרי כמה סיבובים מעל הקהל הוא ירד ונחת ישר על שכמו של בן המלך, וכולם הריעו לו: "הידד!" ומחאו לו כפיים. ובזה תם טקס בחירת היורש למלכות. למחרת בהתאם לחוקי המדינה עשו תהלוכה גדולה והרכיבו אותו על הפיל המלכותי שהיה מקושט ומעוטר ברוב פאר והדר. מצעד גדול ליווה אותו מלפנים ומאחור, והתהלוכה כולה הקיפה את כל העיר סביב סביב.

כאשר הגיעו לאותו השער שעליו נרשמו הכתובות של חבריו, פקד היורש לעצור את התהלוכה והורה לכתוב מתחתן: "תוצאת האמונה בגורל היא התחלה קשה וסוף טוב! אמונה שתחילתה בכלא ובייאוש וסופה זכייה בכס מלכות, אותו כס שבגללו ברחתי ממולדתי."

אחרי שירש את כיסא המלכות, שלח המלך החדש שליחים להביא את חבריו לחצר המלכות. הוא חלק להם כבוד גדול. על האיכר ועל בן הסוחר הטיל תפקידים בהתאם לרמתם ויכולתם, אולם לבחור יפה התואר לא נתן שום תפקיד. הוא העניק לו מתנות לרוב ואמר לו: "פרידה מידידים היא דבר עצוב וכאוב, אולם שמירה על כבוד בית המלוכה וזהירות מפני פיתויים יש להן חשיבות גדולה יותר. מאחר ואתה בחור יפה תואר ומאוד נחמד, נוכחותך בבית המלכות עלולה לגרום לבעיות ועל כן רצוי להקדים תרופה למכה ולהיפרד."

ואחרי שהעניק לו מתנות נפרד ממנו המלך בדאגה רבה ובלב עצוב, והכל בא על מקומו בשלום.

יפתח אברהמי מזיכרונו. אסע"י 16319