חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

עץ הרימון שפירותיו אבני חן

היה פעם מלך ולמלך גן רחב ידיים שגנן מיוחד עסק בטיפוחו. ואותו גנן עבד את המלך באמונה טיפל בגנו במסירות וכל שתיל וכל שיח שצמחו בגן – התייחס אליהם כאילו הם ילדיו.

פעם אחת נודע לגנן שבארץ רחוקה צומח עץ נפלא שפריו דומה לרימון, אך גרגריו הם אבנים טובות – אבני אודם. החליט הגנן שעליו להשיג שתיל של העץ הזה ולנטוע אותו בגני המלך, אך עם כל רצונו הטוב לא עלה הדבר בידו שכן מחירו של העץ היה גבוה מאוד וקשיים רבים נכונו לכל המנסה להשיגו.

באחד הימים יצא המלך עם שלושת בניו לטייל בגן. סמוך לפתח הגן היה משטח פרחים בשלל צבעים ובהמשכו פרדס נפלא ובו עצי פרי מכל רחבי תבל וכולם מושקים ומטופחים ומטופלים כיד המלך. טייל המלך בגן והתענג על יופיו והחל להלל ולקלס את הגנן, ושני בניו הצעירים הצטרפו אליו ודיברו אף הם בשבחו של הגנן. אך האח הבכור היה בדעה הפוכה.

"אדוני אבי," אמר למלך, "הכפלת ושילשת את משכורתו של גנן זה מעל ומעבר למגיע לו. בסך הכל הוא רק ממלא את תפקידו ולא מגיעים לו שבחים מיוחדים על כך."

והנה אירע שהגנן נמצא באותה שעה בגן לא הרחק מהם ושמע את שיחתם ונעלב מאוד מדבריו של הבן הבכור, אלא שצפן את הדבר בלבו וכאשר פגשו בו המלך ובניו לא אמר דבר.

אך הבן הצעיר שהתבונן בפניו חש שדבר מה אינו כשורה. הוא נטל אותו הצידה ואמר לו: "דומני שמשהו מעיק על לבך, ידידי. ספר לי מה הדבר ואולי אוכל לעזור לך."

הגנן היה נבוך ולא ידע מה להשיב, וכדי לתרץ את מבוכתו אמר לבן המלך: "דע לך שמזה זמן רב מחפש אני אחר דרך להשיג שתיל מיוחד במינו של עץ שפריו דומה לרימון אלא שגרגריו הם אבני אודם. אבל מחירו של העץ גבוה ולא קל להשיגו. עלה בדעתי לפנות לאחיך הבכור שיסייע לי לרוכשו."

"אינך צריך לפנות אליו." אמר הבן הצעיר "אני עצמי מקבל עלי להשיג את העץ ולשלם את מחירו, ואתה – הסר דאגה מלבך."

ואומנם לא חלפו ימים רבים והבן הצעיר הצליח להשיג שתיל של העץ ולהביאו אל הגנן.

הגנן שתל את העץ במקום מיוחד בגן וטיפל בו במסירות עד שגדל ופרח וחנט פרי – רימון אחד ויחיד תאווה לעיניים. הכל חיכו ליום בו יבשיל הפרי ויוכלו לקוטפו ויותר מכולם חיכה לכך בנו הבכור של המלך. הוא היה בא יום יום לגן להתבונן בעץ וציפה בחוסר סבלנות ליום שהגנן יכריז כי הפרי בשל ומוכן לקטיף. ככל שחלף הזמן נעשה הנסיך קצר רוח יותר ויותר ובשבוע שלפני מועד הקטיף הצפוי היה שואל את הגנן כל שעה אם כבר הגיע המועד ומפציר בו שיבדוק שוב את הפרי, עד שבא הרגע והגנן הודיע כי למחרת היום או לכל המאוחר ביום שלאחריו יבשיל הפרי וניתן יהיה לקוטפו.

אולם למחרת היום כאשר בא הנסיך להתבונן בפרי – שוד ושבר! הפרי נעלם! מיהר הנסיך אל הגנן ודרש לראות את הפרי. לשווא נשבע הגנן שידו לא הייתה במעל והוא לא נגע כלל בפרי. הנסיך לא האמין לדבריו והציק לו בדברים עד אשר הגיע לשם אחיו הצעיר, האח שרכש את השתיל, ושכנע אותו שהגנן איננו אשם. האח הבכור לא השתכנע כליל אבל לעת עתה הניח לגנן ולא הציק לו עוד, והגנן שב לטפל בגן כמימים ימימה, אך את כל תשומת לבו הקדיש לרימון הפלא. והנה שוב פרח העץ וחנט פרי. כשהתקרב מועד הקטיף הלך הגנן אל האח הבכור ואמר לו: "אדוני, דע לך שהפרי החדש יבשיל בקרוב ואני חושש פן יהיה גורלו כגורל הפרי הראשון, על כן אני מפקיד בידך את הדאגה לשמירתו ומסיר מעלי כל אחריות!"

"בסדר גמור." השיב הנסיך ומיד פקד על משרתיו שיערכו את מיטתו ומצעיו מתחת לעץ וגם הזעיק את שומרי ראשו שיסייעו לו בשמירה.

והנה בחצות הלילה נשמע בגן קול נפץ חזק שהרעיד את כל הסביבה. הלילה היה ליל ירח מלא אך צל ענקי העיב על הירח והחשיך את העץ וסביבותיו, ובטרם יספיקו שומרי הראש לזוז ממקומם הופיע שם לפתע ענק הדומה לדוב. הענק הושיט ידו אל העץ וקטף את הפרי הבשל ובידו השנייה אחז במיטה עם מצעיה והנסיך אשר עליה ונשא אותם אתו ועד מהרה נעלם מעבר לאופק.

השומרים הנדהמים צעקו בקול והזעיקו עזרה אך לשווא. בן המלך נעלם ואיננו ואיש לא ידע את מקומו. אבל כבד ודאגה עמוקה השתררו בחצר המלך. שום סימן ואות לא הגיעו מן הנסיך הנעדר ושנה שלימה עברה על המלך באבל ובדאגה.

בינתיים שב העץ והצמיח פרי וזמן הקטיף קרב ובא. הפעם לקח עליו הבן השני את השמירה. הוא התחייב לשמור בעצמו על העץ יחד עם שומרי הראש החזקים ביותר בממלכה וקיווה לתפוס את הגנב.

אך הגורל שפקד את הבן הראשון היה גם מנת חלקו של הבן השני: ענק בדמות דוב הופיע בחצות הלילה וחטף את הרימון מן העץ ואת הבן עם מיטתו. השומרים הנדהמים לא יכלו לעשות דבר.

"עלובים שכמותכם!" שמעו את הענק מחרף בקול ולועג להם, "תולעים אתם ולא שומרים! אינכם ראויים אפילו שאחטוף אתכם. רק את בן המלך אקח אתי כדי שיצטרף אל אחיו הבכור וישרת אותי גם הוא!"

רגע אחד עוד נשמע קולו הרועם וברגע השני נעלם הענק והיה כלא היה. כאשר הגיעו החדשות אל חצר המלך נאנחו הכל ובכו על האסון החדש שפקד אותם, אולם זיק של תקווה התעורר בלבם שאולי אמת בפי הענק ואם כך שני בני המלך עדיין בחיים ומשרתים אותו ויש תקווה שביום מן הימים יחזרו שלמים ובריאים לביתם.

והבן הצעיר בא לפני אביו המלך ואמר לו: "אבי, נשבעתי לפניך שלא אשקוט ולא אנוח עד אשר אמצא את אחי ואגלה ואתפוס את הגנב ששדד את הפירות."

הגנן שנפשו הייתה קשורה בנפשו של בן המלך הצעיר, הבטיח לו שיעמוד לימינו ויסייע לו, אך יעץ לו ראשית כל להתאזר בסבלנות ולכלכל היטב את מעשיו.

עוד שנה חלפה. הגנן המשיך לטפל בגן ובעץ ובן המלך חיכה בחוסר סבלנות למועד הבשלת הפרי ותכנן כיצד לנקום בגנב ולהציל את אחיו. הזמן עשה את שלו ובבוא היום פרח העץ כרגיל וגם חנט פרי. בן המלך, בעצה אחת עם הגנן, עשה את כל הסידורים הדרושים. הוא הציב סביב העץ את השומרים החזקים ביותר שיכול היה למצוא והניח מתחת לעץ מיטה מפוארת שמצעיה עשויים משי לבן. אבל במקום שבן המלך או גיבור אחר ישכב בה, מילאו הנסיך והגנן שק גדול ומחורר בגרעיני פשתן והשכיבו אותו על המטה מתחת למצעים והם עצמם ישבו באחד מחדרי הארמון שחלונותיו פונים אל הגן ונשקפים אל העץ.

בשבוע שקדם להבשלת הפרי השגיחו כל לילה על העץ ופריו ועל כל הנעשה בגן. בליל הבשלת הפרי נשמע לפתע קול רעש גדול שהרעיד את הארץ. ענק בדמות דוב עצום בגודלו הסתיר את אור הירח והטיל צל כבד על העץ וסביבותיו. בקול גדול החל לחרף ולגדף את המלך ובניו וללעוג לשומרים. אחר כך קטף את הפרי, אחז במיטה הגדולה המוצבת תחתיו ואמר: "הנה גם אתה נפלת בידי! הגיע הזמן שתצטרף אל שני אחיך!" ובטרם הספיקו השומרים להניד יד או רגל נעלם הענק והיה כלא היה.

אבל זרעי הפשתן שבשק המחורר נשפכו ממנו לאט לאט וסימנו את נתיבו של הענק וכך עלה בידי בן המלך והגנן להתחקות על עקבותיו הרחק אל תוך המדבר הגדול עד אשר הובילו אותם העקבות לבור רחב ועמוק. בן המלך ידע שאלו שגנבו את הרימונים וחטפו את אחיו אינם בני תמותה רגילים אלא ענקים שמוצאם בעולם אחר, אך הוא לא היסס לרגע וכבר רצה לרדת אל הבור אלא שהגנן עצר בעדו: "אל נא תיחפז, הנסיך" אמר לו, "המלך מחכה לך ומוטב שתבקש את רשותו וברכתו כיוון שכרגע אתה בן יחיד להוריך."

הרהר הנסיך בדבריו של הגנן ולבסוף החליט לחזור ולבקש אח הסכמת אביו ואחר כך לתכנן את צעדיו לעתיד. אלא שבינתיים קרה דבר מה שהפך את הקערה על פיה.

כאשר הגיע הענק למעונו ובדק את המיטה, גילה שאין בה איש אלא רק שק ריק שבתחתיתו מעט זרעי פשתן. התרגז הענק וחמתו בערה בו. בכעס גדול יצא מביתו וטיפס דרך הבור. אך בן המלך שעוד ניצב ליד הבור הרגיש בדבר. הוא שלף את חרבו מנדנה וברגע שהציץ ראשו של הענק מעל שפת הבור הניף אותה והכה בכל כוחו מכה גדולה על צווארו של הענק. ראשו הערוף של הענק נפל למרגלות הנסיך בעוד שגופו צנח אל תחתית הבור. בקושי עלה בידי הנסיך והגנן להרים את הראש הכבד ולהעמיסו על גב סוס. עטורי ניצחון חזרו לארמון והביאו את ראשו של הענק שי למלך, אות ועדות לכך שלקחו את נקמתם מחוטפי בני המלך וגונבי הרימונים. אך המערכה לא תמה. בני המלך עודם בשבי הענקים והבן הצעיר היה נחוש בדעתו לחזור למעונם של הענקים ולחפשם.

המלך לא ידע אם לשמוח או לדאוג. מצד אחד ראה את ראשו של הענק שנהרג ושמח למפלתו ומצד שני פחד פן לא יעלה בידו של בנו הצעיר להציל את אחַיו ואולי יאבד גם הוא. המלך התלבט מאוד והיה שרוי במועקה גדולה אך לבסוף לאחר היסוסים רבים הרשה לבנו הצעיר בלב כבד וחרד ללכת ולחפש את אחַיו ונתן לו את ברכתו.

המלך הפצור בבנו לקחת עמו שומרי ראש לעזרה, אך הבן התעקש לצאת בגפו. למחרת היום יצא הנסיך לדרך. הוא רכב במדבר עד אשר הגיע לבור של הענקים. הוא הביט אל התהום הפעורה לרגליו, נשא את שם אלוקים על שפתיו והחל לרדת למעמקי הבור. ככל שהעמיק פנימה התרחב הבור יותר ויותר. ריח צחנה נישא באוויר והריח הלך והתגבר ככל שהתקרב לתחתית הבור עד שבן המלך לא יכול לשאת אותו יותר וכבר חשב לחזור על עקבותיו. אך הנה נתגלתה לעיניו תחתית הבור ואיתה גם מקור הצחנה. הריח הנורא עלה מגופו של הענק שנהרג על ידו ביום הקודם.

הביט הצעיר סביבו וראה מרחוק אור בוקע מאחת הפינות. הוא ניגש לשם וראה לפניו שער סגור ונעול. הצמיד הנסיך את עיניו לחריץ שבין הדלתות ונוכח לדעת כי מאחרי השער ישנו עולם שלם. הוא שכח את כל כללי הזהירות וניסה להדוף את השער ולפותחו. לפתע נשמע מבפנים קול נערה: "מי שם?"

"פתחי!" צעק בן המלך בקול, והנערה שחשבה כי זהו הענק ששב למעונו, מיהרה לפתוח את השער. להפתעתה במקום הענק שציפתה לראות, ניצב לפניה בן אדם – בן אדם רגיל ודווקא צעיר לימים, יפה תואר ויפה מראה.

שאלה אותו הנערה: "בן אדם, מי אתה ומה מעשיך כאן? האם נמאסו עליך חייך שבאת לכאן. עוד מעט קט יבוא לכאן הענק הגדול ואם ימצא אותך ימעך אותך כאילו היית זבוב!"

אך הנסיך שהוקסם מיופייה של הנערה לא יכול היה להסיר מבטו מפניה וברוב סקרנות שאל אותה: "מי את ומה מעשיך כאן? האם בת שדים או ענקים את או בת אדם כמוני?"

"אינני שדה ולא בת ענקים." השיבה לו הנערה "אני בן אדם כמוך וענק חטף אותי והביאני לכאן יחד עם שתי אחיותי ועם עוד נערים. שלושה ענקים יש כאן. אני משרתת אחד מהם ואחיותי את השניים הנותרים. הענק שלי יצא לציד וטרם שב. הוא היה מרוגז מאוד מכיוון שנחל אכזבה בציד הקודם. מהר וברח מכאן כי בכל רגע הוא עלול להגיע!"

אבל בן המלך רק צחק לשמע דבריה. הוא היה בטוח שהענק שנהרג הוא הוא הענק שהיא מספרת לו עליו. הוא נטל את ידה של הנערה והוליכה לרחבה שמתחת לבור ושם מוטלת הייתה גופתו של הענק כמו אבן גולל ענקית שנפלה מפי הבאר. הנערה זיהתה את הענק ולא היה קץ לשמחתה. היא התנפלה על צווארו של בן המלך והקיפה אותו בחיבוקים ובנשיקות. אבל לפתע הרצינו פנוה ודמעות נצצו בעיניה כיוון שנזכרה כי עוד לא תמו צרותיה ואחיותיה עודן אסורות בשבי הענקים האחרים.

"על מה ולמה את בוכה?" שאל אותה הנסיך.

"על גורלן של אחיותי השבויות בידי הענקים אני בוכה." השיבה לו.

ניחם אותה בן המלך ומחה את דמעותיה והבטיח לה כי יציל גם את אחיותיה. הוא סיפר לה על אחיו שנשבו בידי הענקים ועל תקוותו למוצאם ולהצילם. חזרו השניים אל מעון הענקים והנערה הוליכה אותו אל גן נפלא משופע עצי פרי שטעמם כטעם פירות גן עדן. סעדו השניים את לבם והנערה הוליכה אותו הלאה אל אורווה ובה סוס שכינויו בפי הענקים "סוס הרוח".

"דע לך" אמרה לו הנערה, "שסוס זה יוכל להובילך לכל מקום שתחפוץ במהירות הרוח אם רק תלחש באוזנו את הסיסמא. לי עצמי נודעה הסיסמא מפי הענק שלי ועתה אגלה לך אותה למקרה שתזדקק לה ביום מן הימים."

מן האורווה שמו השניים את פעמיהם אל מעון הענקים ושם עברו מארמון לארמון ומחדר לחדר וכל ארמון עלה על הקודם לו ביופיו ובמספר חדריו וכל החדרים היו גדושים באוצרות כסף וזהב ובכלי חמדה שלא ראתה עין כמותם מעולם. באחד החדרים ניצב שולחן זהב ועליו צלחת זהב עדינה משובצת באבנים יקרות מכל קצוות תבל ובתוך הצלחת מונחים היו ארבעת הרימונים שגרגריהם אבני חן חכליליות. למראה הרימונים אורו עיניו של בן המלך והבריקו מרוב שמחה. הוא היה סמוך ובטוח שאחיו נמצאים בארמון והמשיך לחפש אחריהם במשנה מרץ. לבסוף גילה את אשר ביקש. בחדר אחד מאחורי סורגים, ראה את אחיו הבכור וידיו כבולות בשרשראות.

כאשר ראה האח הבכור את אחיו הצעיר צעק צעקה גדולה ופרץ בבכי: "אוי לי! גם אתה נפלת בידי הענקים והגעת לכאן!"

מיהר הנסיך לבשר לו את הבשורה על מותו של הענק אך האח הבכור סרב להאמין לדבריו: "כיצד זה הרגת אותו. הן רק הבוקר נעל אותי כאן כהרגלו. אין כאן ענק אחד כי אם שלושה וכל אחד מהם יש לו נערה, ואני ואחי צריכים לשרת את הענקים כל לילה ובבוקר הם כולאים אותנו בחדר וכובלים אותנו בשרשראות."

אימץ האח הצעיר את כוחותיו וניסה לשבור את המנעול, אך לא הצליח.

"לך וחפש את הנערות" יעץ לו אחיו "אולי הן יודעות היכן המפתחות."

עשה הנסיך כדבריו. עזב את החדר וחזר אל הגן לחפש את הנערות. לפתע ראה עץ גדול ותחתיו רובץ דוב ענק, עיניו עצומות וראשו מונח על ברכיה של נערה, והנערה מלטפת את ראשו ומגרשת את הזבובים סביבו.

ראתה הנערה את הנסיך קרב ובא בחברתה של אחת מאחיותיה, נדהמה למראה והייתה כמוכת אלם. היא לא הצליחה להוציא מלה מפיה ורק רמזה בראשה והזהירה אותו מפני אכזריותו של הענק. אבל בן המלך לא חשש כלל. הא ניגש אליו בצעד בוטח, שלף את חרבו ודגדג את הענק בכף רגלו.

"גרשי את הזבובים מרגלי!" צעק הענק על הנערה מבלי לפקוח את עיניו. באותו רגע מיהר הנסיך ותקע את חרבו בלבו של הענק והוא צנח מת לרגליו. הנערות לא האמינו למראה עיניהן. יחד עם הנסיך הלכו למקום שנח בו הענק השלישי וגורלו של זה לא היה שונה מגורלם של שני האחרים.

עתה משהשתחררו מאימת הענקים ניגשו הנסיך ושלוש הנערות לארמון ושם שחררו את שני אחיו של הנסיך מאזיקיהם. כולם היו אסירי תודה לאח הצעיר והעתירו עליו שבחים. בלב קל ישבו לסעוד את לבם בצוותא ולאכול מפירות הגן. שלושת האחים התאהבו בנערות וכל אחד מהם התוודה על אהבתו ולקח לו את אהובת לבבו, אלא שהאח הבכור לא שמח בחלקו וקינא באחיו הצעיר שזכה לנערה היפה מכל, אך הוא שמר את הדברים בלבו ולא אמר דבר.

לאחר הסעודה שוטטו שלושת הזוגות בארמונותיהם של הענקים, עברו מחדר לחדר ונטלו עמם את כל מה שמצא חן בעיניהם ולא שכחו גם את ארבעת רימוני הפלא והצלחת הנפלאה שהכילה אותם ושהייתה קלה במשקלה אך ערכה לא יסולא בפז.

אבל הנערה שנפלה בחלקו של האח הצעיר והייתה היפה מכל האחיות, לא לקחה חפצים רבים. היא הכירה היטב את חדרי הארמון ואוצרותיו וידעה מהו הדבר היקר מכל. בחדרה היה זוג נעלי זהב משובצות ביהלומים ומרגליות שעין לא ראתה כמותם מלאכת מחשבת עשויה ביד אומן. לא צורף פשוט הכין אותן כי אם בעל מקצוע מעולה כי הנערה ואחיותיה היו בנותיו של מלך וביום שחטפו אותן הענקים היו הנעליים האלה על רגליה.

לאחר שעמסו עליהם את אוצרותיהם של הענקים יצאו הנסיכים ובנות זוגם לדרך ועד מהרה הגיעו לרחבה שבתחתית הבור. אמר האח הצעיר: "עלו כולכם למעלה וכאשר אהיה בטוח שכולכם הגעתם למעלה בשלום אעלה בעקבותיכם."

שמעו האחים לדבריו. החלו לטפס ולעלות, עזרו אחד לשני והצליחו לצאת בשלום מן הבור. בת המלך היפיפייה והאח הצעיר נשארו אחרונים בבור. התחילה הנערה לעלות ובן המלך טיפס בעקבותיה. אך ברגע שהגיעה הנסיכה לשפת הבור, אחז האח הבכור בידה והעלה אותה ומיד גלל בכל כוחו את אבן הגולל על פי הבור וסתם אותו.

כאשר ראתה הנסיכה את הדבר בערה חמתה על שפלותו ורוע לבו של האח הבכור, אך זה גער בה בכעס והשתיקה. הבינה הנסיכה שלא תוכל לעשות דבר נגד מי שתקיף ממנה והשתתקה, אך ברגע שהסב האח הבכור את מבטו ממנה מיהרה ושלשלה מבעד לחריץ שבין אבן הגולל ושפת הבור אחת מנעלי הזהב שלה.

"מי שיגלה ולו גם מלה אחת לאבי המלך על מה שקרה כאן ועל גורלו של אחינו הצעיר דמו בראשו!" הזהיר אותם האח הבכור.

עזבו שני האחים והנסיכות את הבור ופנו לשוב לארצם וכאשר הגיעו לארמון לא היה קץ לשמחתו של המלך בראותו את שני בניו הגדולים בריאים ושלמים. אך כאשר חקר אותם לגורלו של האח הצעיר שתקו הכל ורק הבן הבכור דיבר. הוא סיפר לאביו איך באומץ לבו הצליח לשחרר את עצמו ואת אחיו יחד עם שלוש הנסיכות משבי הענקים, אך טען שאינו יודע דבר על גורלו של אחיו הצעיר.

המלך התייחס בספקנות לדבריו של בנו הבכור אך בלית ברירה השלים עם העובדה בקוותו שבעתיד תצא האמת לאור.

שני האחים חגגו את חג כלולותיהם עם שתי הנסיכות כפי שהסכימו ביניהם אלא שהאח הבכור לא הסתפק בכך ורצה לפרוש את חסותו גם על הבת הצעירה שהייתה היפה והחכמה מכל השלוש. אך הנערה דחתה אותו שוב ושוב ולבסוף אמרה לו כי נדרה נדר להתחתן עם האיש שברשותו תימצא נעל הזהב השנייה בת זוגה של הנעל אשר בידה.

האח הבכור שהיה מאוהב בה הבטיח לה שיצא ויחפש את הנעל השנייה ויביא אותה אליה. הנסיכה ידעה שהנעל השנייה נמצאת ברשותו של האח הצעיר ונחמתה היחידה הייתה שידו של הבוגד לא תשיג אותה לעולם וכך לא תאלץ להתחתן אתו.

האח הבכור לקח מן הנסיכה את הנעל שברשותה ויצא לחפש את בת זוגה. הוא עבר מצורף לצורף וחיפש בעל מקצוע שיוכל לחקות אח מלאכת הנעל הראשונה, אך לא מצא.

ובינתיים מה אירע לאח הצעיר? האח הצעיר ניסה להסיר את האבן מפי הבור אך לשווא. לבסוף חזר נדכא ועצוב למעונם של הענקים כשהוא נושא עמו את נעלה של הנסיכה שמצאה מוטלת בתחתית הבור. לפתע נזכר בסוס הרוח. הוא ניגש לאורווה, התיר את הסוס, ליטף את ראשו ולחש באוזנו את הסיסמא שלמד מפיה של בת המלך. עלה הצעיר על גבו של הסוס והסוס יצא לדרך. הוא טס מהיר כרוח ובן המלך על גבו. אך לא לעירו של הנסוך פנה כי אם לעיר אחרת המרוחקת מעירו מאות פרסאות. הייתה זו עיר הולדתה של הנסיכה ואביה היה המלך באותה ממלכה.

האח הצעיר לא ידע כל זאת. בהגיעו לעיר שחרר את הסוס וקנה גדי קטן, שחט אותו וממעיו של הגדי הכין לו מעטה שלבש אותו על ראשו וששיווה לו מראה של אדם קרח עד שאיש לא יכול היה להכירו. בתחפושת זו הילך ברחובות העיר. הוא חיפש עבודה שיוכל להתפרנס ממנה ושגם תאפשר לו להכיר את המקום ולשמוע על המתרחש בעולם, וקיווה שביום מן הימים תמצא לו ההזדמנות הנאותה ויוכל לשוב לעירו ולארמון אביו.

במקרה הוליכו אותו רגליו לחנות של צורף אחד שהיה זקוק לעזרה במלאכתו. הצורף קיבל אותו בתור שוליה ועד מהרה נוכח לדעת כי הצעיר חרוץ וזריז במלאכתו וכי הוא איש נאמן וישר, והוא החל ללמדו את סודות המקצוע.

ימים רבים שקד בן המלך על מלאכתו בחנותו של הצורף. באחד הימים נעצר בפתח החנות פרש רכוב על סוס, התבונן בתכשיטים המוצגים לראווה בפתח החנות ואחר כך ירד מעל סוסו והחל לגלגל שיחה עם הצורף.

"אני מחפש צורף שיוכל להכין בת זוג לנעל הזהב שברשותי." אמר, ובדברו הוציא מחיקו את נעל הזהב והראה אותה לצורף.

נטל הצורף את הנעל בידו ונוכח לדעת כי מלאכת מחשבת לפניו, יצירה שרק בעל מקצוע מעולה יוכל לחקותה וגם ראה שהיהלומים והמרגליות המשובצים בה הם אבנים יקרות ערך ונדירות אשר ספק אם ימצאו כמותן במקום כלשהו ובודאי לא בחנותו.

"אם אביא לך את כל הדרוש – יהלומים ומרגליות וזהב," שאל הרוכב, "האם תוכל להכין נעל כדוגמתה?"

באותו רגע ניגש השוליה אל הצורף ולחש באוזנו: "קבל את העבודה על עצמך ואני אכין לך נעל כזו בדיוק!"

הצורף לא האמין למשמע אוזניו אך מאחר והכיר את השוליה שלו וידע כי מעולם לא שיקר ולא הבטיח דבר שלא יוכל לקיימו, האמין לדבריו ונתן לרוכב את הסכמתו. הוא אמר לו כי אם יביא אליו את הפנינים והזהב יוכל לגשת למלאכה ולהשלימה תוך ימים ספורים. נפרד ממנו הרוכב ויצא להביא את כל הדרוש.

כאשר יצא הרוכב מחנותו של הצורף פנה הלה אל משרתו ושאל אותו: "הגד לי, כיצד ועל סמך מה החלטת שיעלה בידך להכין נעל כזו. האם אתה בטוח שלא תכשל?"

"מיד תראה" אמר לו הנסיך. הוא הוציא מתוך צרור חפציו את בת זוגה של הנעל שהביא הרוכב, הראה אותה לצורף וסיפר לו את קורותיו.

הצורף נדהם לשמע הסיפור ושאל אותו אם יש בידו הוכחות לדבריו. הוא סיפר לצעיר כי אכן שמע על כך שלפני שנים אחדות נעלמה בתו של המלך יחד עם שתי אחיותיה ולבת הצעירה היו נעלי זהב מופלאות מלאכת מחשבת של צורף אמן. ועוד סיפר לו שהמלך לא חדל לרגע מלחפש את בנותיו האבודות ועד היום הוא מחפשן.

"זוהי ההוכחה היחידה שבידי." אמר השוליה והוא הסיר מעל ראשו את מעי הגדי ולעיניו של הצורף התגלה עלם יפה תואר והדרת נסיכים לו. הנסיך ביקש מן הצורף להודיע למלך על מציאת הנעל והצורף נענה לו.

מיד שלח המלך שליחים שבאו ועצרו את הצעיר וחקרו אותו.

כשנוכחו לדעת כי אמת בפיו שחררו אותו וחיכו לבואו של האח הבכור ועמו הפנינים והיהלומים. ואכן לא עברו ימים רבים ובנו הבכור של המלך הגיע בעצמו לחנותו של הצורף. שוטרי המלך שהקיפו את החנות עצרו אותו מיד והשליכוהו לכלא והאח הצעיר הולבש במדי שוטרים ונשלח לחקור אותו. האח הבכור לא הכירו בתחפושתו זו וענה על כל שאלותיו. הנסיך חקר אותו על הנעשה בחצר המלך ועל שלום אביו ואחיו ובעיקר רצה לדעת מה עלה בגורלה של הנסיכה אהובת לבו. סיפר לו האח הבכור שאין היא מוכנה להינשא אלא למי שתהיה בידו בת זוגה של הנעל שהביא עמו.

כששמע זאת האח הצעיר הוציא מחיקו את הנעל השנייה ואמר לו:

"אני אחיך הצעיר ועיניך הרואות שהנעל השנייה ברשותי. כאשר גללת את האבן על פי הבור וחסמת את היציאה עלה בידה של הנסיכה לזרוק לי את הנעל."

חפו פניו של האח הבכור, השפיל מבטו ולא העז להביט בפניו של אחיו הצעיר. אבל הנסיך שהיה טוב לב לא הציק לו עוד ולא ענש אותו על מעשיו. הוא רק ציווה להחזיקו במאסר עד שאביו המלך יקבע את עונשו.

מלך העיר, אביהן של הנסיכות, העתיר על האח הצעיר אותות כבוד וחיבה ובלוויית פמליה גדולה של שרים יצא יחד אתו לבקר את אביו של הנסיך ולפגוש בבנותיו שכבר כמעט והתייאש מלראותן בחיים.

כאשר הגיעו לארמון המלך פרצה שמחה גדולה בארמון. שני המלכים נפגשו וחגגו יחדיו ברוב פאר את חג כלולותיהם של הנסיך הצעיר ובחירת לבבו.

והאח הבכור מה עלה בגורלו? אביו המלך שחרר אוחו ממאסרו אך הדיר אוחו מנכסיו ולא נתן לו חלק ונחלה בממלכה ועד אחרית ימיו כיסתה הכלימה את פניו והוא לא העז לשאת ראשו בפני אחיו ובני משפחתו.

יפתח אברהמי מזיכרונו. אסע"י 16350

p class=MsoNormal dir=RTL>