המלך והאיש המורד במלכות מלך אחד
החליט לנסות את נתיניו ואת עמו ולבדוק כיצד שומרים הם על חוקי המדינה ועל מצוות
המלך. ובכן, הוציא
המלך כרוז כי מתאריך זה וזה ועד תאריך מסוים, תחול הגבלה על הדלקת נרות ועד שעה
מסוימת בלילה אסור יהיה להדליק נרות וכל העובר על מצוות המלך ייענש בכל חומרת
הדין. בתאריך הנזכר
יצא המלך לסיור הלילי שלו, והתחפש לאדם זר ואביון והלך מרחוב לרחוב ומסמטה לסמטה
עד שבקצה העיר ראה אור דולק באחת מהבתים. ניגש לשם
ודפק על הדלת. פתחו לו את השער, והוא התחיל להתחנן לפני בעל הבית: "אני זר
ועני. הגעתי עכשיו מן הדרך ואינני מכיר אף מקום ללון בו ואני מבקש לגור הערב
כאן." בעל הבית לא
התנגד, ואדרבה, הזמין אותו לבית וכיבד אותו במאכל ומשקה אשר היה מצויים בביתו. אחרי כן שאל
המלך: "מדוע הסביבה אפלה ואין אור, וזה הבית היחידי שרואים בו אור?" אמר לו בעל
הבית: "מלכנו, יימח שמו ויאבד זכרו, הוציא צו טיפשי שאחרי שעה זו וזו אסור
להדליק נרות, ואינני יודע מדוע." אמר לו
האורח: "אם כן למה אתה מפר את החוק ומדליק נר בביתך? הרי מכל העיר יכולים
לראות את האור שבביתך ואי אפשר להסתיר אותו, ובמיוחד שכאתה יושב בתוך החדר והאור
בולט למרחוק." אמר לו בעל
הבית: "אני מצפצף על חוקי המלך ועל מצוותיו! מה הוא יכול לעשות לי ובמה הוא
יכול להעניש אותי?" אמר לו:
"אולי הוא יכניס אותך לבית סוהר?" והוא ענה:
"שיפרנס את משפחתי ויכניס אותי לבית סוהר, אבל אין לי דבר שהוא יכול לקחת
ממני כקנס." שאל אותו:
"מה אתה עושה בחיי יום יום וממה אתה מפרנס את משפחתך?" אמר לו:
"אני סנדלר. אני מסתובב בחוצות ומתקן את נעלי האנשים. מה שהרווחתי ביום אני
מוציא בלילה על פרנסת משפחתי, אם מעט ואם הרבה." המלך שיבח
אותו על מעשיו ושמח בשמחתו. בעל הבית אמר
לו: "אתה אורח רצוי אצלי. כל פעם שאתה רוצה אתה רשאי לפקוד אותי ולהתארח
בביתי." המלך הודה לו
על נדיבות לבו. למחרת חזר
המלך לכיסא מלכותו והוציא צו האוסר על מתקני נעליים להסתובב בחוצות בלי רישיון
ובלי ששילמו מסים, ומי שיעבור על החוק ייענש בכל חומרת הדין. אחרי שבוע
שוב פקד המלך את ביתו של הסנדלר בלילה, וראה שדולק אור בביתו ובחצרו, והוא יושב
ואוכל ושותה ומבסוט מהחיים שלו. שאל אותו מה
נשמע אצלו ומה הוא עושה עם הגזירה של המלך. ענה לו
הסנדלר: "תודה לאל! היום מצבי יותר טוב, כי ברגע שהמלך הממזר הוציא צו נגד
הסנדלרים, נטשתי גם אני את עסקי הסנדלרות והלכתי לשאוב מים לאנשים שהיו זקוקים
למים והרווחתי יותר. הנה עיניך הרואות שסעודת הערב יותר טובה מאשר בשבוע
שעבר." המלך הסכים
איתו ושיבח אותו על מעשיו. למחרת יצא צו
נגד שואבי מים אשר עוסקים בשאיבת מים ללא רישיון ואינם משלמים מס לאוצר המלך. אחרי שבוע,
שוב בא המלך ופגש את חברו שואב המים ואמר לו: "אני תקווה שלא החלפת את
המקצוע עקב גזירות המלך, ושהגזירות לא פגעו בך." אמר לו
המארח: "אורח יקר, מה יכול לעשות לי המלך? תודה לאל, יש לי ידיים ויש לי
רגליים וגם בריאות לא חסר. המלך יכול להוציא גזירות כמה שהוא רוצה. בודאי אין
הוא יכול להתגבר על העשירים ועל כן הוא מחפש את העניים והאביונים המסכנים, אבל
אותי הוא לא יוכל למצוא, כי אחרי הגזירה על שואבי המים, הלכתי וחטבתי עצים
ביערות ומכרתי אותם לאנשים ובעזרת השם דווקא הרווחתי יותר, ועכשיו אני מרשה
לעצמי לכבד את אורחי במיטב המאכלים שאשתי מבשלת, ומיום ליום הם נעשים טעימים
יותר." ישבו השניים
לאכול ולשתות ולשמוח. שאל אותו
המלך: "מה יהיה אם המלך יוציא מחר צווים גם נגד חוטבי עצים? גזירה כזאת
עלולה להיות יותר קשה ויקפידו עליה יותר, כי היערות שייכים למלך." אמר לו:
"ידידי, אללה כָּרִים! (אלוקים גדול). כל זמן שיש בריאות אין מה לדאוג.
נמצא דרך אחרת להתפרנס, וכרגע אין מה לדאוג." למחרת כאשר
יצא בעל הבית ליער וחבליו על שכמו, תפסו אותו השוטרים וביקשו ממנו רישיון עבודה.
אמר להם:
"איזה רישיון?" ענו:
"רישיון לחטיבת עצים!" כל התחנונים
שלו היו ללא הועיל. השוטרים הסכימו להניח לו רק בתנאי שיבטיח להם להביא לבית
השוטרים מתנה – מטען של גזרי עצים. אולם הפעם לא
הלך בעל הבית לעבוד בעבודת כפיים. עם מעט הפרוטות שהיו לו, הלך לשוק וקנה בגדי
שוטרים, לבש אותם והתחיל להסתובב בעיר ולעשות סדר. אם מצא שני אנשים שיש ריב
ביניהם, היה עוצר אותם ותובע אותם לבוא לבית הדין. האנשים היו מציעים לו מתנות
ודברי שי, ובעלי הדין גם הם שילמו לו בנדיבות כדי שלא יגיעו לבית הדין. העסק הלך
והתרחב, והוא מצא בו רווח טוב ומנוחה. שבוע אחר כך
כשפקד אותו המלך בלבוש מחזר על הפתחים, ראה אותו שש ושמח יותר מאשר בכל זמן אחר.
אולם האורח לא היה שותף לשמחתו. הוא סיפר למארחו כי שמע מאנשים בסביבה שהמלך
רוצה לגזור גזירה חדשה ולהוציא צו נגד אנשים המחזרים על הפתחים. כששמע זאת
המארח אמר לו: "בגלל זה אתה מודאג? מחר, אל תלך יותר לבקש נדבות, אלא תבוא
אתי." הוא מסר לו
גם כמה פרוטות כדי שיקנה מלבוש דומה למלבושו שלו ויעזור לו בעבודתו. אמר לו המלך:
"הרי אין לי מידע על עבודת שוטרים. איך אני יכול לעשות דבר כזה?" אמר לו:
"ואני עצמי, האם לי יש מידע כל שהוא? האם מישהו שואל אותך מי אתה? במקום
שאין בו סדר ושוטר מבקש מחוטב עצים שוחד, שם מתקיים הכלל: כָּל דְּאַלִּים גָּבַר!" (כל החזק גובר). למחרת נעצר
השוטר המדומה על כך שעבר עבירה חמורה והוא הובא לדין בעוון התחזות לשוטר. הנאשם
הודה בעבירה ולהגנתו אמר: "מאחר וקרו לי המקרים האלה והאלה, עשיתי מה
שעשיתי." השופטים,
בהמלצת המלך, החליטו לשחרר אותו מעונש כל שהוא, ואדרבה לשקם אותו ולתת לו מקור
פרנסה למחייתו. הם העניקו לו תפקיד של תליין וגם נתנו לו חרב לצורך זה ושחררו
אותו לביתו. הוא חשב
לעצמו: "היום לא עבדתי ואין לי פרוטה בכיס. מה עלי לעשות?" בעוד הוא
שקוע במחשבות ובתכנון הבאת פרנסה לביתו באותו ערב, עבר האיש על יד נגריה אחת.
פתאום צץ בראשו רעיון. הוא נכנס לנגריה והכין מחתיכת עץ חיקוי של החרב שבידו.
הוא גם צבע את החיקוי באותו צבע של החרב והכניס אותה לנדן שלו. ואילו את החרב
המקורית אשר הייתה משובצת בפנינים, הלך ומכר במחיר טוב. בכסף שקיבל תמורתה קנה
מצרכים לבית אשר יכלו להספיק לו אף לחודש ימים, ואז הלך לביתו שש ושמח. האורח שלו
פקד אותו גם הפעם וחשב להשתתף בצערו אולם בעל הבית אמר לו: "אל תצטער.
אמרתי לך: אללה כרים! (אלוקים גדול)."
המלך שאל
אותו: "ומה הלאה? מה תעשה עכשיו? אומנם אני הבאתי לך משהו שיספיק למחייתנו
הערב, אך מה תעשה מחר?" והוא הוציא מתרמילו כמה דינרים ונתן לו. אולם בעל
הבית סרב לקבל אותם וסיפר לו על מכירת החרב ועל קניית המצרכים שיספיקו אפילו
לחודש ימים. למחרת הוזמן
האיש על ידי המלך בתור תליין, להוציא להורג אדם, אשר נגזר עליו גזר דין מוות. האיש הלך
בצער רב למקום ההוצאה להורג. הוא שלף את חרבו מנדנה, הרים את ראשו לשמים ואמר:
"ריבונו של עולם, גלוי וידוע לך שמעולם לא הרגתי נפש, ועכשיו בפקודת המלך
עלי להרוג את האיש זה, אשר האשימו אותו במעשה שהוא לא מודה בו. ועתה, אם הוא אשם
– דמו בראשו והוא ימות, ואם הוא איננו אשם – עשה שהחרב שלי תיהפך לבול עץ!" הוא הוריד את
החרב על צווארו של הנאשם, אולם הפלא ופלא! החרב באמת הפכה לבול עץ ולא הסירה את
ראשו של הנאשם. השמועה הגיעה
למלך. והמלך שידע את כל תכסיסיו, גילה את זהותו לתליין ונתן לו משרה בחצר המלכות,
וגם הביא סדר לעמו ולארצו. יפתח אברהמי מזיכרונו. אסע"י 15834 |