|
שלום בית בידי האשה היו פעם שני
אחים שעיסוקם בקצבות; אחד מהאחים היה הולך לכפרים חקלאיים וקונה צאן ובקר, והשני
יושב בחנות, שוחט את הבקר או את הצאן ומוכר את בשרם. וכך היו להם חיים טובים. כל
ערב היו שתי המשפחות יושבות בצוותא ובני המשפחות היו אוכלים ושותים ביחד, ולא
היה ביניהם אף סכסוך או ויכוח. נשותיהם של
שני האחים היו מטפלות בהוריהם הזקנים בסבר פנים יפות ושומרות עליהם כעל בבת
עיניהן. אולם היו להם
גם שכנות שקינאו בהם וניסו לסכסך בין האחים, כי לא יכלו לשאת את הצלחתם. אך
הרכילות שלהם לא השפיע במאומה על המשפחה. האחים היו גאים בהצלחתם ומתפארים
בהישגיהם. פעם אחת ישבו
שתי המשפחות יחדיו ודיברו על איש אחד אשר רצה לסכסך ביניהם והם לא שמו לב אליו
ולא הושפעו מדבריו. נשותיהם של
האחים אמרו: "זה שאתם, יש לכם חיים טובים ואף קנאה לא יכולה לפגוע בכם –
הכל הודות לנו, הנשים!" אבל האחים לא
הסכימו לדבריהן. יום אחד
בהסכמת הורי בעליהן, החליטו שתי הנשים לנסות את הבעל של אחת מהן ושלחו את בניהן
לחנות של הבעל וביקשו כליות של צאן. במקרה באותו
יום שחטו רק כבש אחד וברשותו של הקצב היה בחנות רק זוג הכליות של הכבש היחיד
הזה. הקצב נשק
לבנו ולבן אחיו ונתן לכל אחד מהם כליה, והם חזרו הביתה ומסרו אותן לאימותיהם. הנשים אמרו:
זה הזמן לנסות את בעליהן. הן הסכימו ביניהן כי בערב, כאשר יחזרו האחים הביתה, כל
אחת מהן תכין ארוחה בנפרד והם לא יאכלו בצוותא. הן הודיעו זאת גם להורי בעליהן. ואכן, האחים
חזרו הביתה וראו שפני נשותיהן חמוצות ולא כמימים ימימה. כל אחד שאל
את אשתו: "מדוע לא בישלתן ארוחה משותפת?" הנשים אמרו:
"כי כל אחד יש לו בית משלו. מדוע צריכים אנו לטרוח האחת בשביל
השנייה?" הבעלים שאלו:
"מה קרה? מה הבעיה?" אחת מהן
סיפרה: "היום שלחתי את בני לחנות והאח שלך נתן את הכליה הגדולה לבן שלו ואת
הכליה הקטנה לבן שלנו." בעלה התרגז
נורא והתחיל לקלל את אחיו על העוול הגדול שעשה אחיו לבנו, וברוגז נורא קפץ
ממקומו ולקח מקל חזק ביד וחשב ללכת ולהכות את אחיו. ואשתו,
בראותה את הבעת פניו של בעלה ואת חרון אפו, ידעה שאם ברגע כזה יפגוש את אחיו,
הוא עלול להרוג אותו. חייכה חיוך לעגני ואמרה לו: "הרי אתם אחים טובים. מה
קרה לך שבשביל כליה שלא היה קיימת רצית להרוג את אחיך?" והיא הרגיעה אותו
בדברי נועם.
האחים הבינו שזה היה תכסיס של נשותיהן ומאז לא רבו ביניהם לעולם וחיו חיי
חדווה ושמחה עד סוף חייהם. יפתח אברהמי מזיכרונו.
אסע"י 15842 |