|
מורה נכבד, מה יש לך? הילדים, שהיו
לומדים בחדר משעות הבוקר עד רדת החשיכה, עייפו מגערות המורה, שהיה איש דת
(בפרסית אחונד) ולימד אותם כל יום שיעורי דת על פי המקובל והנהוג באותם ימים. יום אחד
התייעצו הילדים ביניהם מה לעשות כדי לנוח לכמה ימים מעול הלימודים ולא לראות את
פרצופו החמוץ של האחונד המלמד. היה ביניהם
ילד אחד פיקח. נתן להם עצה נבונה: למחרת בבוקר, כל ילד שיפגוש את כבוד האחונד,
ידרוש בשלומו וישאל אותו: "כבוד האחונד, שלא יקרה לך אסון או פגע רע, מדוע
פניך צהובים?" כל הילדים
קיבלו את עצתו פה אחד והסכימו ביניהם ונשבעו שלא יגלו את הסוד לאף אחד. ילד אחד שאל
אותם: "מה יעזור כל זה?" ועל כך השיב לו הנער הנבון: "בעזרת
השאלה הזו, נכניס ספקות בלבו של המורה ביחס למצב בריאותו, ובראשו יעלו מחשבות
שווא שאכן הוא חולה, והוא יחלה באמת." וכך גם עשו.
למחרת בבוקר, הילד הראשון שפגש את המלמד היה הילד אשר יעץ את העצה. בחמימות רבה
ברך את האחונד לשלום ושאל אותו: "כבוד האחונד, למה פניך רעים? שמא, חס
ושלום, אתה חולה? שלא יקרה לך אסון או פגע רע!" האחונד ענה:
"אין לי שום דבר. לך, שב במקומך ואל תהיה רופא." אולם ספק קטן
נכנס ללבו. בא ילד שני, נכנס לחדר, הסתכל בפני המלמד ושאל
אותו: "מה קרה לך מורי, אתה לא בקו הבריאות? למה עיניך אדומות?" בא שלישי ובא
הרביעי וכולם נהגו באותו אופן: כל אחד שאל את המורה על מצב בריאותו והתעניין
בשלומו, עד שהמלמד התפלא על עצמו וחשב: בודאי אני חולה. ואחזו בו תימהון ודיכאון
והרגיש חולשה. ראשית כל חשד באשתו שהיא כבר לא דואגת לו: 'איך היא הרשתה לו לצאת
מהבית במצב כזה? מי יודע איזה תוכניות יש לה? אולי היא שונאת אותי ורוצה לברוח
מתחת לידי, או שהיא רוצה להראות את יופייה גם לאחרים ואני כבר לא די טוב בשבילה
והיא לא חושבת עלי יותר?' הוא שקע
במחשבות אלה ופתאום קם ממקומו, פקד על הילדים שילכו בעקבותיו, והלך ישר לביתו. אשתו שאלה
אותו: "מה קרה לך היום? כל כך מוקדם חזרת לבית." אמר לה:
"את עיוורת? את לא רואה את מצב הבריאות שלי? אני קודח מחום, ולך לא אכפת!
את חושבת רק איך להתגנדר ולהתאפר ולאכול בבית ולהשמין!" אמרה לו
האשה: "בעלי היקר, כבוד האחונד, אין לך שום דבר. מדוע אתה סתם
מתלונן?" המלמד התעצבן
נורא וגער באשתו: "לא מהיום אני מכיר אותך! תמיד שנאת אותי וחיפשת הזדמנות,
ואם היום התלמידים לא היו מעירים לי שאני חולה, אני לא יודע מה היה קורה
לי!" האשה הביאה
לו ראי שיראה את עצמו בראי וייווכח לדעת שאין לו שום דבר, אולם האחונד זרק לה את
הראי על ראשה ואמר לה: "הביאי מהר את בגדי השינה שלי, והציעי לי את המיטה
כדי שאלך ואשכב, כי ראשי כבד עלי." האשה ראתה כי
אם תדבר עוד מלה, כבוד האחונד יאשים אותה בעוד דברים בטלים וישמיץ אותה בדברי
הבל, ובלית ברירה הציעה לו את מיטתו. האחונד הלך ושכב על מיטת חוליו, כיסה את
עצמו בשמיכות כבדות והתחיל לצעוק ולבכות על חומרת מחלתו. ומה עם
הילדים? הילדים ישבו בבית סביב למיטת חוליו של המורה והכינו את שיעוריהם ומדי
פעם גם קיללו את הילד היועץ שהכניס אותם לבוץ ורצו למרוד בו, כי עד עתה למדו
בחדר מרווח, אולם עכשיו הם יושבים בחדר צר ונוסף לכל האחונד גם נמצא אתם והם
בקושי יכולים לנשום. הילד היועץ
אמר להם: "תתחילו לקרוא ולשנן את שיעוריכם בקול רם." הם עשו
כדבריו, ואז אמר להם הילד: "אתם לא מרגישים שהקריאה בקול רם רק מחמירה את
מצבו של האחונד וגורמת לו נזק? הוא עלול עוד לקבל שבץ לב!" המלמד הסכים
לדברי הילד ושלח את הילדים לחופש, והוא עצמו נשאר במיטת חוליו ימים רבים. יוזמתו של ילד קטן, בעל שכל ונבון גרמה נזק לזקן
חכם ובעל ניסיון. יפתח אברהמי מזיכרונו.
אסע"י 15832 |