חוכמת גבר ועורמת אשה רב-הסוחרים
תלה בתוך בית-המסחר שלו שלט בזו הלשון: 'עורמה של אשה,
חוכמה של גבר'. עברה שם אשה ערמומית אחת, קראה את
השלט והתרגזה נורא וחרה לה מאוד. וקיבלה על עצמה להראות את כוח עורמתה לרב
הסוחרים, על מנת שידע כי שני אלה, גם עורמה וגם חוכמה, שניהם שייכים לאשה, וגבר ביד אשה הוא כחומר
ביד היוצר. יום אחד
התאפרה והתגנדרה והתבשמה כל כך יפה, שאף גבר לא יכול לעמוד מול קסמיה. היא נכנסה
לבית-המסחר והתחילה לשבח את הסוחר כשהיא נעזרת בכל תכונותיה, ושאלה אותו על מצבו
המשפחתי. כשנודע לה שהוא רווק, אמרה לו: "סוחר בעל עמדה כמוך באמת ראוי
לבחורה יפת תואר מן המעמד הכי גבוה, אולי אף בת של אחד החאג'ים הידועים
והמפורסמים." שאל אותה הסוחר: "האם את מכירה
אדם כזה?" ענתה האשה:
"בוודאי ובוודאי. בין כל האנשים האמידים, אני מכירה חאג'
אחד, אשר לו בת יפת-תואר, שאין שנייה לה בעולם. אולם משום מה, בכל פעם שמישהו
הולך לבקש את ידה, החאג' ממאן להשיא אותה בטענה שהבת
שלו מכוערת וגם עיוורת וצולעת, ולא ראויה שישיאוה לאיש, וחבל לדבר עליה. ועד עתה
החזיר החאג' ריקם את פניהם של מבקשי בתו, ואיש לא
יודע מה הסיבה. שכן, לא נמצא בה שום מום ושום פגע. ואולי איש כמוך, בעל חוכמה,
כפי שכתוב בשלט שלך, תוכל להתגבר על הבעיה, ולהתחתן עם בתו היחידה של החאג' ותיהנה מהחיים שלך. הסוחר התלהב
מאוד מסיפורי הבדים של האשה, והתחיל לברר בדבר טיבו
של החאג' וגדולתו. נודע לו כי באמת מדובר באיש אמיד,
ולו בת יחידה אשר הגיעה לפרקה, אולם הוא ממאן להשיא אותה. כיוון שכך
שלח הסוחר שליחים לדבר על לב החאג' ולבקש את בתו.
אולם כבוד החאג' כהרגלו אמר לשליחים, כי לצערו הרב
בתו היא בעלת מומים רבים, ולא ראויה להינשא לאיש. אולם השליחים לא ויתרו בקלות
והתחייבו בשם הסוחר כי הוא מוכן לקבל את בתו עם כל המומים והחסרונות שבה, כי
כוונתו של הסוחר היא להתקשר ולהתחתן עם משפחה הראויה לשמה, כמו כבוד החאג', ולא עם סתם אדם מהשוק, וכי הוא לא הולך שבי אחרי
קסמיה של אשה. העיקר הוא שהיא בת אמידים כמו החאג'. וכך קרה שהחאג' הסכים להשיא לו את בתו, אך ביקש מהסוחר התחייבות
בכתב שלעולם לא יגרש את בתו בגין המומים שיש בה. הסוחר שהלך
שבי אחרי דברי האשה, חתם על ההתחייבות ומסר אותה לידי
החאג'. תהלוכת
החתונה החלה. עשו חתונה מפוארת והגיע הזמן לקבלת הכלה בבית החתן. האשה רצה לבית הסוחר ואמרה לו: "האם תביא את כלתך
לביתך כמו איש רגיל? עליך להכין אפריון מפואר שבו תובא בכבוד גדול אל
ביתך." הסוחר הסכים.
הכלה הובאה בכבוד גדול לבית הסוחר. הסוחר הלך לקבל את פני הכלה, אולם אז התברר
לו שהכלה עיוורת בעיניה, פיסחת בידיה, וצולעת ברגליה, צורתה מכוערת, והיא בקושי
יכולה לזוז. הסוחר ידע כי
נפל בפח. האשה הלכה לאחל לו מזל טוב, והסוחר פרץ בבכי והתלונן על מר
גורלו. אולם האשה ניחמה אותו ואמרה לו שהיא תוכל
לפתור את הבעיה, בתנאי שיוריד את השלט מתוך חנותו וישלח לה דמי טרחה כהוגן.
הסוחר לא התנגד וקיבל את תנאיה. ואז אמרה לו האשה:
"לעת עתה עליך לשתוק ולא לומר דבר. אחרי שלושה ימים תודיע לחאג' שקרובי משפחתך מעוניינים לפקוד את ביתו ולבקר אותו
לשם אמירת מזל טוב. לאחר שלושה
ימים אסף הסוחר על פי עצתה של האשה את כל עניי העיר
ואת כל המחזרים על הפתחים והרכיב אותם על חמורים. הם לקחו בידיהם כלי זמר
רועשים, התחילו לתופף ולזמר והלכו לכיוון בית החאג'. החאג' אשר קישט את ארמונו במטרה לקבל את פניהם של אנשים
אמידים ובעלי עמדה וסוחרים גדולים ואשר חיכה לבואם של אורחים מכובדים, שמע את
קול כלי הזמר ויצא לראות מי הם המזמרים. הוא ראה שכל החלכאים של העיר פונים אל
ביתו וחשב לגרש אותם שמא יגיעו האורחים ויראו את האנשים הפשוטים האלה ויפגע
כבודו. פתאום הרגיש
בנוכחות חתנו העומד בראש החלכאים ואשר הוא זה אשר הזמין אותם. החאג' ביקש לגרש אותם, אולם חתנו אמר: "אלה הם קרובי
משפחתי, ואיש אינו רשאי להגיד לי מי יהיו קרובי." החאג', שראה שיש לו עסק עם אנשים פשוטים מדלת העם, התחנן
לפני חתנו שיחזיר את בתו לביתו: "אני אפצה אותך על הנזק שנגרם לך בגלל
החתונה, רק גרש את האנשים האלו מביתי, ולא יפגעו כבודי ומעמדי."
הסוחר הסכים וכן היה; החאג' פיצה את החתן,
והחתן פיצה את האשה. והאשה
הוכיחה כי הנשים הן הן בעלות העורמה, המרמה, והחוכמה,
והגברים הם אפס לעומתן. יפתח אברהמי מזיכרונו. אסע"י
15825 |