חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

המלך בהראם גור ושפחתו היפיפייה

בטרם אפתח בסיפור המעשה, עלי להבהיר כיצד זכה המלך בהראם בכינויו "בהראם גור" ומה פירושה של המלה גור בשפה הפרסית.

למלה גור יש שני מובנים בפרסית: (1) קבר (2) פֶּרֶא או ערוד (חמור בר אסיאני הדומה במקצת לסוס – "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ" (איוב פרק לט פסוק ה).

על המלך בהראם גור מסופר כי היה צייד זריז וקלע מהיר, ובמיוחד הצטיין בציד פראים. הוא נהג ללכוד גדיים צעירים ולצרוב בבשרם את חותמו עם ברזל מלובן ואז לשחרר אותם לנפשם וזאת כדי שאיש, כולל המלך עצמו, לא יצוד אותם עד שיתבגרו.

בסופו של דבר גם אבדו חייו במהלך ציד פראים: באחד הימים רכב המלך על סוס זריז ומהיר ורדף אחרי פרא אחד. הפרא נכנס לתוך מערה והסוס בעקבותיו ושם נעלמו שניהם ויותר לא נראו, וכך הייתה לו המערה לקבר. זו הסיבה לכך שהמלך בהראם זכה לכינוי גור: אהב לצאת לצְיד "גור" (פרא) ונבלע בתוך "גור" (קבר, מערה).

המשורר הפרסי המפורסם, עומר כיאם אמר עליו באחד משיריו:

"בהראם עד מה אהב לצוד ערוד וַגוּר,

אך ניצוד הוא ביד מוות ונבלע בְּגוּר!"

זה מקורו של הכינוי בהראם גור, ועתה אספר לכם את המעשה עצמו.

יום מן הימים חשקה נפשו של המלך בהראם לצאת לצייד. הוא רכב כהרגלו על סוסו המהיר והזריז ואליו נלוו אחד מיועציו הקרובים ושפחה יפיפייה בשם פטנה.

השלושה יצאו למדבר הרחב לצייד פראים. והנה ברגע שדהר המלך על סוסו ושוחח בהתלהבות רבה עם שפחתו היפה, עבר בקרבתם עדר של פראים.

המלך כיוון את קשתו אל הפרא שעמד בראש העדר. מנהיג העדר נפל חלל מידו של בהראם והעדר התפזר לכל צד.

אבל דבר זה לא מנע כלל את בהראם מלרדוף וללכוד פראים אחדים ולכפות אותם אחד לשני כהרגלו.

בעקבות מעשהו זה ציפה המלך כי שפחתו תשבח אותו או תעניק לו מחמאה, אבל היא לא הגיבה כלל, כאילו לא אירע דבר.

בהראם פנה לשפחתו ואמר לה: "הו יפת העין, מה תאמרי על המעשה הנועז הזה?"

השפחה משכה בכתפה ותו לא.

פנה אליה המלך שוב: "עיניך היפות לא רואות כנראה את המתרחש סביבך. הרשי לי להסב את תשומת לבך לפרא הניצב לא הרחק מכאן ומגרד את אוזנו עם טלפו. הביטי היטב ואמרי לי: איזה אבר מאבריו אשים לי למטרה והיכן רוצה את שאקלע בו?"

השפחה חייכה חיוך לגלגני ואמרה: "הצמד את אוזנו וטלפו יחדיו."

המלך לא היסס. ברגע שגרד הפרא את אוזנו, כיוון המלך את קשתו וירה. החץ חתך את האוויר במעופו, פגע בדיוק הן באוזן והן ברגל המורמת של הפרא והצמיד אותם יחדיו.

בהראם פנה לשפחתו בשמחה ובגאווה ושאל אותה: "מה יש לך לומר, יפתי?"

והיא, באדישות והתחנחנות חייכה וענתה לו בפתגמים:

"כאר ניקו נרדן, אז פיר כרדן אפת

האימון בכל מלאכה,

הוא סוד ההצלחה.

המלך בקליעה מתאמן ללא ליאות

על כן בביצועה השיג יכולת ושלמות.

כל מקצוע שאדם ללא הרף מתרגל

עד מהרה הופך הוא לו למנהג ולהרגל.

אם בטלפו פגעת ולאוזנו אותו חיברתו

חיבור של רגל אל האוזן בפגיעה כה ישירה

רק מאימון ארוך נובע, לא ממעשה גבורה!

תשובתה של השפחה לא מצאה חן בעיני המלך בהראם. הוא נעלב מאוד והתרגז עליה. לבו נמלא בתשוקת נקם והוא חשב לשפוך את דמה בו במקום, דומה היה שהחץ אשר פגע בפרא פצע גם את לבו.

הוא חשב כיצד להתנקם בה, אבל שמר על קור רוחו והתאפק כי אין זה מכבודו של המלך לפגוע לרעה לאשה. ומאידך גיסא רגש הנקמה לא נתן לו מנוח. הוא חשב לעצמו:

שפחה זו יש בה מעלות טובות לרוב:

כילידת גן עדן היא – זיווה נאה כיין טוב.

מטופח גופה כגן – רענן הוא ורטוב.

שמנמנה היא כאלְיָת כבשה דשנה,

אך הקוץ שבאליה פוגע בחינהּ.

ענוגה היא כמו עליו של ורד,

אך טבעה – יש בו ניצוץ של מרד.

מתוקה כדבש ניגר, כמותו היא טהורה,

אך ארסה כואב הוא כעקיצת דבורה.

קולה ערב, צלול כקול זמיר

ושירה מרעיד את האוויר.

שמה הוא פטנה, בפרסית: המרדנית

וכשמה כן היא – פוצעת כחנית!

ובכן לפני שיגרמו לי נזק או אסון כלשהם מערמומיותה, עלי להקדים תרופה למכה ולחסל אותה, כי כל היתרונות לא שווים בנזק המלך. על כן חיפש המלך דרך להיפטר ממנה.

בשירותו של המלך עבד קצין שהמלך נתן בו אמון. הוא ידע שאותו קצין דורש את טובתו וגם ידע לשמור סודו, אדם מהיר תפיסה שיודע לקבל החלטות נכונות. אדם טוב לב, אך יודע גם כיצד לנהוג באכזריות במקרה הצורך.

על כן זימן אליו את הקצין ושפך את לבו לפניו. הוא גילה לו מה כבד העלבון שספג משפחתו היפיפייה, וביקש מן הקצין שיחסל את השפחה בהקדם האפשרי ובלי שאיש ידע על כך, וזאת בכדי למנוע נזקים ואסונות שהיא עלולה להביא עליו.

הקצין לקח את השפחה לביתו וזמם ליטול את נפשה ולמלא את רצונו של המלך.

אולם השפחה חשה בכוונותיו. היא נפלה לרגלי הקצין והתחילה לבכות ולהתחנן אליו וכך אמרה לו: "הרי אתה מוכר וידוע כאיש חכם ונבון. אנא, הזהר מלשפוך את דמי חינם, כי ידועה לך האמרה האומרת: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. ועתה, אם אינך שונא את עצמך כדאי שלא תשפוך את דמי לחינם. הן ידוע לך כי המלך אוהב אותי ללא גבול וקשה לו לחיות בלעדי ותוך ימים ספורים הוא עשוי להירגע מן הרוגז והכעס הרגעיים שלו, כפי ששנינו יודעים, והוא יתחרט על מעשיו. אך לאחר מותי לא תהיה שום תועלת בחרטה שלו. אדרבה, הוא עלול להזיק גם לך. אני יודעת היטב שהוא לא יוכל לשאת לאורך זמן את פרידתי ממנו, וזאת בשל העובדה כי הן בזמן משתה בתוך הבית והן בזמן הצייד במדבר, אני היא בת חסותו ושומרת סודו. ובכן, מאחר ואני כבר נמצאת ברשותך ותחת חסותך, הרשה לי לתת לך עצה: שקול היטב אם כדאי לך לקבלה או לדחותה. ההחלטה כולה בידיך. עצתי היא שתמתין כמה ימים ואחר כך תיגש למלך ותבקר אותו ותראה מה תגובתו ואיך מצב רוחו. אם הוא יהיה במצב רוח טוב, שמח בחלקו וגם ישאל אותך איך ביצעת את פקודתו, תוכל לבוא ולהרוג אותי בלי שום היסוס. אבל אם הוא יהיה עצוב ועצבני – זהו סימן לכך שהוא עדיין אוהב אותי ומתחרט על הריגתי והוא עלול ביום מן הימים להתנקם בך. אם יבוא רגע כזה הישארותי בחיים היא זו שתמנע ממך בעיות, ונוסף על כך ידיך גם תשארנה נקיות משפיכת דמי בחינם. על כן אני, שהיום אין שום ערך לחיי, מבטיחה לך שיבוא יום ואהיה לך לעזר ואגמול לך טובה כפולה ומכופלת על חסדך."

הקצין שקל את דבריה ואחרי שעה קלה אמר לה: "יהי כדבריך, ובתנאי שלא תצאי מהבית ואיש לא ירגיש בנוכחותך עד בוא היום."

היא הבטיחה לו בשבועה שתשרת אותו בנאמנות כאחת מן השפחות שלו.

לאחר שבוע קרא המלך לקצין והתעניין בגורלה של השפחה.

הקצין ענה לו בגמגום: "היא נזרקה לקן צפעונים ולא תאריך ימים!"

בשמוע המלך את הדבר, השתנתה הבעת פניו, דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את פניו. לפתע ביקש מהקצין שיעזוב אותו לבדו.

הקצין עזב את המלך והלך לביתו ועכשיו כבר היה בטוח שדברי השפחה אכן נכונים והמלך מתחרט על החלטתו. הוא ניגש לשפחה והתוודה לפניה כי הצדק היה אתה.

בבעלותו של הקצין היה כפר מוזנח בקצה המדבר, רחוק מעיני סקרנים למיניהם. לעתים רחוקות פקד מישהו את המקום. זרים לא היו מגיעים לשם אלא במקרה. גם הקצין עצמו לא היה מבקר שם יותר מפעם או פעמיים בשנה. הוא ראה על כן לנכון לקחת את השפחה למקום נידח זה ולחכות ולראות מה ילד יום.

כאשר הגיעה השפחה לכפר, מצא המקום חן בעיניה והיא תכננה בראשה תוכנית. אחרי שבוע ישבה השפחה עם הקצין ושוחחה אתו. היא הסירה את הענק שלגרונה, ענק שהעניק לה המלך בזמנו. הענק היה עשוי מזהב פז ומשובץ בפנינים ויהלומים יקרי ערך. היא מסרה את הענק לידי הקצין וביקשה ממנו למכור חלק מהפנינים ובכסף שיקבל לבנות מסביב לשטח הבית חומה. במרכז השטח המוקף חומה ביקשה שיבנה מגדל גבוה ומסביב המגדל ייטע גן ירק וערוגות פרחים, ומסביב לחומה יזרע דשאים וישתול פרחים וידאג לטפל במקום ולטפחו.

לאחר זמן מה הפך הכפר לגן עדן עלי אדמות. השפחה שכרה נגר שיבנה גרם מדרגות בן שישים מדרגות שיגיע עד קצה המגדל. היא רכשה גם פרה עם עגל בן יומו. את העגל נשאה על כתפיה עד לראש המגדל, שבו הייתה רחבה בגודל של חדר וסביבה מעקה. שם השקתה את העגל בחלב אמו ואז הורידה אותו חזרה למרגלות המגדל. על מעשה זה חזרה מדי יום ביומו עד שהעגל הפך לפר גדול כמעט כמו פיל.

היפיפייה העדינה לא התלוננה אף פעם על כובד משקלו של הפר והעלייה בגרם המדרגות לא קשתה עליה מכיוון שעשתה זאת יום יום וכך התרגלה למשקל ההולך וגדל.

יום אחד, כאשר ישבה עם הקצין בחדר המגורים שלה הגובל במגדל ושוחחה אתו על דא ועל הא, הסירה השפחה את צמידיה, מסרה אותם לקצין ואמרה לו: "קח צמידים אלה ומכור אותם וקנה תמורתם כל מאכל טוב הראוי לשולחן מלכים וקנה גם נרות צבעוניים ופרחים בשלל צבעים ובשמים וקטורת ויין ומשקאות אחרים. רכוש כלים נאים ומרהיבי עין והכן מסיבה כיד המלך. גרום לכך שהמלך יצא לצייד וכוון את דרכו כך שיגיע לכפר הזה. כשיגיע לקרבת הכפר, הזמן אותו אל מפנים לחומה. המלך בודאי יסכים להצעתך, כי עם כל מגרעותיו, יש לו לב טוב והוא אוהב לשבת עם פשוטי העם וליהנות במחיצתם."

הקצין לא גרע דבר מכל אשר אמרה לו היפיפייה ועשה הכל כפי שהשפחה ביקשה ממנו, ואחרי כן הלך לבקר את המלך.

המלך בהראם ישב לבדו בארמונו, עצוב ומדוכא ומחשבות רבות חולפות בראשו.

הקצין השתחווה לפניו ושאל אותו על שלומו, ובכדי להפיג את דיכאונו, הציע לו לצאת לצייד.

והמלך לא התנגד ויצא לצייד. הקצין הדריך אותו וכיוון אותו כמובן אל הכפר שבקצה המדבר, מדבר שעדרים רבים של פראים וחיות בר אחרות פקדו אותו ורעו בו.

כאשר ראה המלך מקום ירוק ויפה ומטופל שכזה בקצה המדבר, התפלא ושאל את הקצין של מי הכפר ומי הוא בעליו.

הקצין כרע ברך לפני המלך ואמר: "המלך לעולם יחיה! זהו הכפר אשר אביך העניק לי בזמנו. אם על המלך טוב והוא מוכן לכבד את עבדו הקטן, ולפאר בנוכחותו את ביתי ולנוח קמעא ולהתרענן, יכנס נא אל מפנים לחומה, כי עפר רגלך יביא לי ברכה, הדבורים יוסיפו על דבשם והפרות ירבו את חלבן והמטעים יניבו כפליים את פריים."

המלך ששמע את פשטות דיבורו של הקצין ויושרו, לא דחה את הזמנתו ואמר לו: "אתה רשאי ללכת אל הבית ולהכין את כל הדרוש, וכשאחזור מהצייד אפקוד את ביתך."

הקצין כרע שוב ברך לפניו ובירך אותו לשלום. הוא מסר לשפחה את הבשורה שהייתה לה כתשורה, ויחדיו הכינו את כל הדרוש לאירוח.

כאשר חזר המלך משדה הצייד, ונכנס לשטח הארמון, ראה כי משער החומה עד חדר המגורים פרושים על הדרך לכל אורכה שטיחים אדומים עשירים בדוגמאות.

הקצין בא וקידם אותו בברכות המסורתיות, קיבל את פניו בחמימות והכניס אותו לחדר האורחים אשר חלונותיו נשקפו אל המגדל. על השולחן ציפו לו מיטב מאכלי העולם.

הקצין כיבד את המלך במאכלים טעימים נעימים לעין וערבים לחך.

המלך התענג על טעמם של המאכלים והודה בפני בעל הבית כי מזה זמן רב לא אכל מאכלים כה טעימים.

גם יין הוגש למלך ולאחר שגמע כמה גביעי יין והשפעת היין נתנה את אותותיה בפניו, הסתכל המלך מבעד לחלון על המגדל הגבוה וגרם המדרגות התלול המוביל אליו.

הוא פנה למארחו ושאל אותו: "אומנם המקום בנוי בצורה נאה ובטוב טעם, ותוכנית הבנייה מאוד מאוד מוצאת חן בעיני וראויה היא לשבח, אולם לא ברור לי מה טיבו של המגדל הגבוה הזה אשר כדי להעפיל אליו יש צורך בגרם מדרגות כה תלול? כיצד מסוגל אתה בגילך לעלות ולטפס בשישים מדרגות הסולם עד הגיעך אל ראשו?"

הקצין הרכין ראשו ואמר: "מלכי הנכבד ורם מעלה, אכן צדקת. אני אינני מסוגל לעלות במעלה המדרגות ולו גם עשר מדרגות, אולם המגדל והסולם לא שייכים לי, אלא לנערה מופלאה המתגוררת כאן.

יפת תואר היא כסהר המלא באמצעַ יֶּרַח

ועדינה היא למראה כמו עלי כותר של פרח.

ומבורכת היא כולה בעוז ובגבורה.

המגדל, גם גרם מדרגות זה, שייכים הם לה.

וברשותה יש פר בן בקר שמן וחזק כְּפִיל, אשר היא נושאת אותו על שכמה ומעפילה בכל שישים המדרגות ללא שום תקלה, ושם, על ראש המגדל, היא מאכילה את הפר בעשבים ודגנים. היא אוהבת את הפר כאילו היה אחיה. איש על פני האדמה, אינו מעיז להתקרב אל הפר ולגעת בו חוץ ממנה. פלא הוא איך נערה עדינה כמותה מצליחה להעפיל במעלה שישים המדרגות כשהיא נושאת על צווארה את הפר השמן והכבד פי כמה מממנה עצמה!"

כאשר סיים הקצין את דבריו על אודות הנערה, נשך המלך את אצבעו בשיניו ואמר: "אינני יכול להאמין בדבר, אלא אם כן אראה אותה במו עיני עושה זאת!" הוא ביקש ממארחו שיוכיח לו את אמיתות דבריו.

המארח ירד בלי היסוס אל החצר והודיע לנושאת הפר כי תהיה מוכנה לפעולה. נושאת הפר אשר ידעה היטב את תפקידה, הכינה את עצמה כראוי – היא התקשטה והתאפרה בכל תכשירי האיפור וכיסתה ברעלה את פניה היפות, ואז הכניסה את ראשה תחת בטן הפר, הרימה אותו ועלתה במדרגות בלי שום סימן של עייפות.

המלך, שראה את הנערה ואת הפר אשר על צווארה, השתומם מאוד ולא האמין למראה עיניו, וכל כמה שרצה לשכנע את עצמו ולהאמין בדבר, לא הצליח.

הנערה הורידה את הפר מעל שכמה והאכילה אותו את מנתו הקבועה, ושוב הרכיבה אותו על כתפיה וירדה חזרה למטה כשהיא רומזת בתנועת זרוע כי ביצוע המעשה הוא תוצאת העוז והגבורה של זרועותיה, ואין איש בעולם המסוגל להתחרות איתה.

המלך אמר: "אומנם זה מעשה נועז וראוי לשבח, אבל מקורו לא בגבורה ובכוח הזרוע, אלא בכך שאימנת את עצמך ואילפת את הפר משחר ילדותו."

הנערה, השתחוותה לפני המלך ובחיוך מתוק, אמרה: "כבוד המלך, אני מודה לך על המחמאה, ואין לי ספק שמחמאה זו נובעת מנדיבות לבו הרבה של המלך, אבל מדוע אתה סבור שלאלף שור משחר ילדותו ולקחת אותו על הצוואר ולעלות במעלה שישים מדרגות, זה דבר שמקורו באימונים מתמידים, אבל יריית חץ וקליעה בפרא באופן שתצמיד את טלפו לאוזנו איננה תוצאה של אימונים מתמידים? הייתכן שאצל פשוטי העם נחשב דבר זה לאימונים בעוד שלמלכים נחשב הוא דבר גבורה? הן פרט ללימוד והתאמנות מתאימים, אפשרות אחרת – אַיִן."

המלך, שהיה קלע מומחה ומפורסם, הכיר בה כבקלעית מומחית יותר ממנו, כי יריית החץ מלשונה של השפחה פגעה ישר בתוך לבו והוא נפל ברשתה. הוא רץ על כן לקראתה והסיר את הרעלה מעל פניה, אימץ אותה אל לבו והחל לבכות מרוב שמחה כמו ילד קטן. הוא ביקש ממנה מחילה על הצער הרב שגרם לה, ולקח אותה לחדרו. שם הושיב אותה על ידו והביע לפניה שוב רגשות של צער וחרטה ואמר לה: "האש אשר שלחתי בגורנך, היא האש אשר הבעירה אותי וליחכה את חיי. אכן שמך הוא פטנה – מתמרדת והנה סוף סוף התמרדת כנגדי!"

אחר כך ישבה פטנה על ידו ואמרה למלך: "כבודו הוא אשר גרם לי אסון והרג אותי בהרחיקך אותי מעליך. הנה החיית אותי שוב בקרבך אותי. ואשר לחוצפה שלי ביום שקלעת למטרה והצמדת יחדיו את טלפו ואוזנו של הפרא – נהגתי כך כי לא מצאתי את עצמי ראויה לשבח את כבוד המלך, כי מי אני שאחמיא למלך, ונוסף על כך רציתי להרחיק את עין הרע ממלכי, כי כל דבר אשר מוציאים לאור עלול להביא נזק בגלל עין רעה."

דבריה כל כך מצאו חן בעיני המלך, עד ששב וחיבק אותה שוב ונשק לה אלף פעמים. הוא קרא גם לקצין והעניק לו מתנות, ולקח את היפיפייה לארמונו והתחתן אתה ברוב פאר והדר והשניים חיו שנים רבים באושר ובשמחה.

יפתח אברהמי מפי יעקב מולאי, יוצא פרס אסע"י 16322