חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

 

חזרה לעץ הרימון

             

 

המלך שחזר בתשובה

     היה פעם מלך רשע אשר לא היה גבול לרשעתו. הוא היה חמדן, גזלן וחמסן, וכל התכונות הרעות שיש בעולם דבקו בו.

     נתיניו היו סובלים ממנו, כי גרם להם הרבה עוול והרבה חמס; הוא לא התייחס כיאות לאיכרים ועובדי אדמה, וגזל מהם את יבולם ואת פרי עמלם, אשר קנו בזיעת אפם. לא היה איש שהיה נתון לשלטונו ולא סבל ממנו. ומובן גם שבגלל תכונות רעות אלה איש לא האמין בו ולא אהב אותו.

     יום אחד בבוקר יצא המלך לצייד כמנהגו ובערב חזר עם רגש חרטה והתחיל לשנות את מהלך חייו. למחרת היום פרסם המלך כרוזים בכל רחבי המדינה שבהם ביקש סליחה ומחילה מכל עמו, הביע חרטה גמורה על כל מעשיו הרעים אשר עשה עד אותו היום, ואמר די למעשיו הרעים.

     אבל מי יכול היה לתת אימון בדבריו? אדרבה, המשילו עליו משלים כגון: "הזאב רק במותו יחזור בתשובה!", או: "עקיצת עקרב לא באה מרצון להתנקם, כי מטבעו נוטה עקרב להתעקם." ועוד הרבה משלים ופתגמים מסוג זה.

     אלא שלכל דבר יש קץ ולכל דבר יש עת: עת לעשוק את העם ועת להיטיב עמו. במשך הזמן השתנו לאט לאט מעשיו של המלך לטובה. העושק והחמס התמעטו ובאו במקומם מעשי צדק ויושר. לאיש לא היה כל תלונה שהיא והכל היו עליזים ושמחים. ובכל זאת נשאר בקרב העם ספק קל אשר הטריד את מנוחת לבם של אנשים. תמיד היו חושבים על המלך ושואלים את עצמם מה קרה למלך, אשר באופן פתאומי, שינה את פרצופו ואת מהלך חייו, שמא מצפה להם איזו הפתעה בעתיד? על כן ביקשו לדעת את סיבת השינוי שחל במלך.

     כך נמשך הדבר עד אשר יום אחד קם איכר חכם, לקח סל מלא פירות ביכורים, טובים ורעננים, והלך אתם אל המלך. הוא כרע ברך והשתחווה לפני המלך והגיש לו את פירות הביכורים.

     המלך אכן קיבל את הפירות מידי האיכר בשמחה רבה, הודה לו וכיבד אותו כבוד רב. במקום הפירות החזיר המלך לאיכר חופן מטבעות זהב אשר שווים היו פי מאה משווים של הפירות.

     האיכר סרב לקחת את המטבעות, אך המלך הפציר בו ולא וויתר.

     האיכר כרע ברך שוב לפני המלך ואמר לו: "הוי מלכי הנכבד, גופי ונשמתי הם ברשותך: זה הראש שלי וזו החרב שלך. יש לי שאלה אליך. או שתהרוג אותי כאן במקום, או שתענה על שאלתי!"

     המלך ענה בענווה: "שאל שאלתך, ואענה."

     האיכר השתחווה ואמר: "מלכי הנכבד, לא לטובתי אני שואל את שאלתי, אלא לטובת העם כולו. יחיה המלך לעולמים! שאלתי היא שאלתם של כל אחד ואחד מעמיתי אשר רוצים לדעת מה קרה לכבוד המלך וגרם לך שבאופן פתאומי שינית את מהלך חייך ומעשיך? אני מבקש סליחה על חוצפתי המיותרת, אבל הרי לפני זמן לא רב, היית גוזל מעבדיך בכוח את עמל כפיהם אשר השיגו בזיעת אפם, והורס את עבודתם, והיום אתה משלם לי, לעבדך הקטן, פי מאה על מתנה לא ראויה שהגיש לך עבדך, ברצון רב ומקרב לב?" 

     המלך התחיל לספר בעצב רב ובבכי וברגש של חרטה את סיבת השינוי בהתנהגותו, וכך סיפר:

     "יום אחד ובצירוף מקרים, כאשר יצאתי לצייד, ראיתי במו עיני את המקרים הבאים שהתרחשו: ראיתי כלב שרדף אחרי שועל ופצע אותו. השועל המסכן נכנס למאורתו בקושי רב, והכלב חזר הביתה כשהוא רץ ונובח בחוזקה. הכלב פגש בסוס ורוכבו. הסוס התחיל להשתולל והרוכב הכה את הסוס וכעס על הכלב. הוא ירד מן הסוס וירה ברגלו של הכלב ושבר את עצם השוק שלו.

     הכלב שוב התחיל לנבוח בקולי קולות ונס על נפשו בריצה. הסוס השתולל עוד יותר והתחיל לברוח. הרוכב רץ אחרי סוסו, והסוס בעט בו, שבר לרוכב את רגלו וברח במהירות בחוזקה, עד אשר פגעה רגלו באבן והוא התהפך, ונפל לתוך בור אחד ונשברה רגלו. כך יצא שכל אחד קיבל את גמול מעשיו.

     ואני, שראיתי מעשים אלה, דומה היה עלי שהתעוררתי לפתע מתרדמה אשר שקעתי בה מזה שנים רבות. הבנתי כי עלי לנטוש את מעשי הרעים ולבחור במעשים טובים, לפני שגם רגלי שלי תפגע באבן ואתדרדר לבור. באותו רגע נדרתי נדר והתחייבתי לפני עצמי ולפני אלוקי שלא אעשה יותר עוול לאיש עד סוף חיי, ואדרבה – אתחיל להיטיב עם העם. מעשי הטובים התחילו בכך שעזרתי לרוכב שנשבר רגלו לחבוש את פצעיו, ולקחתי אותו הביתה, ולעולם לא אשכח את הפתגם ששמעתי ממנו:

'לא תמצא שפע וברכה בארץ ובמדינה

אשר נתיניה סובלים ממלכם ובלבם אין בינה'."

 

יפתח אברהמי מפי יוסף לאויאן יוצא פרס. אסע"י 16320