|
המוכתר והקהילה היה פעם אדם שבמשך
שנים רבות שירת בנאמנות את קהילתו כמוכתר הכפר. אך השנים
שוחקות ועם השנים נשחק מעמדו וסר חינו של המוכתר בעיני בני הקהילה. הם חשבו
להחליף אותו באדם צעיר הנאמן עליהם יותר, אך לא העיזו להגיד לו בגלוי שהגיע זמנו
לפרוש. היה ביניהם
אדם ערמומי שהציע להם שיעשו מסיבה גדולה ויודיעו למוכתר הזקן שבעקבות שירותיו
הנאמנים לכפר ולרגל פרישתו הקרובה, הקהילה עורכת לכבודו מסיבת פרידה מפוארת ביום
זה וזה, ועליו להכין נאום פרידה שבו יסכם את פעילותו. וכך עשו.
הזמן המיועד הגיע ופרנסי הכפר ערכו מסיבה גדולה. כל אנשי הכפר באו למסיבה,
הרעיפו עליו שבחים ודברי הערכה על שירותיו והביעו את צערם על פרידתו הקרובה מן
התפקיד. לבסוף גם ביקשו ממנו שיכבד אותם בכמה מלים. ובכן, קם
המוכתר על רגליו ובחיוך רחב אמר להם: "רבותי הנכבדים, אומנם הכנתי נאום
פרידה ארוך ונוגע ללב, אולם כאשר שמעתי את דבריכם הכנים וחשתי את רחשי לבבכם ואת
צערכם ועד כמה קשה לכם להיפרד מעלי, החלטתי ברגע האחרון שלא לצער אתכם בקריאת
נאום הפרידה, אלא אדרבה, להמשיך ולשרת אתכם עד יום מותי!" והקהל הריע
לכבודו בקריאת הידד. יפתח אברהמי מזיכרונו. אסע"י 15831 |