|
הכפר
שבו שונאים יהודים היה כפר אחד
שליהודים אסור היה לגור בו. כפר זה שכן על פרשת דרכים. יהודים שרצו להגיע מכפר
לכפר כדי למכור את מרכולתם נאלצו לעבור בכפר הזה וכדי שאנשי הכפר לא יציקו להם,
היו משתדלים לעבור בו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב. יום אחד עבר
שם יהודי שלא הכיר את הסביבה. היהודי רכב על חמורו והחמור נשא עמו גם את הסחורה
– בדים למכירה. פגש אותו
איכר והכיר בו שהוא יהודי ואמר לו: "אני מחפש יהודי שיבוא וירפא את אשת
המוכתר אשר זה שלושה ימים כורעת ללדת ולא יכולה ללדת." אמר לו
היהודי: "אבל אני לא רופא." "אבל
אתה יהודי," אמר הכפרי, "וכל יהודי הוא מלומד ויכול לרפא כל מחלה בין
אם במתן תרופה ובין אם על ידי קמע." אמר היהודי:
"לצערי לא למדתי כתיבת קמעות ואינני יודע דבר על עסקי רפואה. אני בסך הכל
סוחר בדים." השיב לו
הכפרי: "יהודי, כנראה אתה זר כאן ואינך מכיר לא את המוכתר ולא את אנשי
הכפר. בדרך כלל אסור ליהודי לעבור בכפר הזה, אבל היום המוכתר זקוק ליהודי, ואם
אתה לא תבוא, אוי ואבוי לחיים שלך!" היהודי ראה
שאין לו ברירה, מה גם שהיה עייף וזקוק למנוחה, על כן הסכים ללכת עם הכפרי לבית
המוכתר. המוכתר, שאת
ביתו פקדו רופאי אליל למיניהם אשר לא הצליחו לרפא את אשתו, שמח לראות הפעם
יהודי. הוא קידם אותו בברכה והעניק לו כבוד הניתן לאנשים גדולים. שאל היהודי
את הנשים מה הבעיה, והן סיפרו לו כי מזה שלושה ימים יושבת אשת המוכתר על
האובניים מבלי לזוז כלל והיא סובלת מכאובים. היהודי הבין
את הבעיה. מאחר והביאו אותו בכדי לתת קמע, לקח פיסת נייר וכתב עליה מה שכתב. הוא
אמר שיש לכרוך את הנייר במטפחת ולקשור את המטפחת על ירכה של היולדת ואז להוריד
ולהעלות אותה שבע מדרגות. עשו בני הבית
כעצתו ועוד בטרם גמרה לעלות בכל המדרגות, יצא הוולד לאור העולם והביא שמחה
למוכתר ולאנשי הכפר. מאז כיבדו את היהודים ולא הציקו להם, וליהודי שלנו נתנו
מתנה גדולה, והוא הפך אצלם לאורח נכבד ולבן בית. עברה שנה
ולאשתו של אחד מהאיכרים קרה מקרה דומה. ככל שחיפשו יהודי לא מצאו, עד שהלכו לכפר
רחוק והביאו משם רוכל יהודי וביקשו ממנו שייתן קמע לאשה היולדת. והוא, שלא
ידע מה הם רוצים ממנו, אמר: "אני לא למדתי מה זה קמע." סיפרו לו על
המקרה מלפני שנה והלכו והביאו את הקמע מבית המוכתר כדי שיעתיק אותו ורק ישנה
בתוכו את שם היולדת. היהודי פתח
את הנייר והתחיל לקרוא. חיוך עלה על פניו והוא התפקע מצחוק. שאלו אותו את
הסיבה לצחוק, והוא השיב להם: "בזמן שקראתי את הקמע, ראיתי את השדים במו
עיני. רצוי שאתם כולכם תצאו מהבית." הם יצאו, אבל
מה היה כתוב בקמע? היה כתוב בו כך: 'אני במקום חם ונאה, וחמורי נהנה מאבוס מלא. אם רצונך ללדת, צאי במחול, ואם אין רצונך ללדת, רדי לשאול. כעבור שנה
חזר הסיפור על עצמו, אבל בצורה אחרת. היות והיהודי כבר היה בן בית בבית המוכתר,
היו מזמינים אותו לטפל בכל מחלה קטנה כאילו היה רופא משפחה. פעם אחת
כשהתינוק סבל מכאב אוזניים, הזמינו אותו, והוא הכין תרופה מפרחי פרג הבר, מרח את
המשחה על אוזנו והתינוק נרגע. נוסף על כך גם כתב קמע על קלף ונתן להם כדי שיתלו
אותו על צווארו. יהודי אחר
אשר רצה להעתיק את הקמע בשביל לרפא ילד אחר באותו הכפר, מצא שבקמע כתוב: 'עייר בן חמור בלי שיניים שימו אותו בעריסה ונדנדו בידיים. לא אכפת לי אם יבכה ויילל ואם יחדל לבכות – השבח לאל! יפתח אברהמי מזיכרונו. אסע"י 15821 |