חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

חזרה לעץ הרימון

בת המלך שבגדה באביה

המלך שהפור דייו אל אכתאף שהיה צמא לכיבושים, החליט להסתער עם חייל גדול ורב על ממלכתו של המלך סטרון. המלך סטרון היה מלך גדול ומפואר וארמונו נמצא בעיר חומה סוגרת ומסוגרת. חייליו הגיבורים ושומרי ראשו הנאמנים התהלכו על חומותיה ושמרו על עירו מבפנים, וצפו מעל המגדל שבראש החומה על המתרחש בחוץ.

חייליו של שהפור ניסו לפרוץ את החומה וללכוד את העיר. אך אף על פי שלחמו בעוז ובגבורה, לא הצליחו לכבוש אותה. המלך שהפור היה על סף הייאוש, והנה באה לו ישועה ממקום אחר.

ויהי היום והמלך שהפור בכבודו ובעצמו, החליט ללכת ולהתבונן בחומה סביב סביב, ולתכנן כיצד לכבוש אותה. רצה הגורל ובאותו יום עצמו חשקה נפשה של בת המלך סטרון לעלות למגדל ולהשקיף משם על המתרחש בחוץ.

עיניה הסקרניות צדו את דמותו של המלך שהפור המתהלך סביב לחומה ומחפש דרך היאך למוטט אותה ולכבוש את העיר.

כאשר ראתה בת המלך את המלך שהפור, התאהבה בו ממבט ראשון. יצריה גברו עליה עד כדי כך שלא יכלה להתאפק אף לרגע ובחיפזון רב כתבה פתק וזרקה אותו למטה מעל המגדל לפני שהפור.

המלך שהפור התכופף ונטל לדיו את הפתק, ובפתק היה כתוב כך: "אדוני המלך שהפור, רם המעלה, אומנם אתה מלך גדול ומפואר ומהודר, אבל דע לך כי לשווא אתה לוחם כאן ולא תצליח לכבוש את המקום בשום אופן, ולא תמצא את סוד פתיחת שעריה של החומה, אלא אם כן תתחייב לפני כי תשאני לאשה ותביא אותי בברית הנישואין כדת וכדין. אם תעשה זאת אגלה לך את הסוד ואהיה מוכנה להדריך אותך באופן שתכבוש את החומה בקלי קלות."

שהפור אשר שמח למקרא הפתק, נשא עיניו למעלה וראה את בתו של יריבו ובשמחה רבה נתן לה את הסכמתו.

באותו לילה, הפתיעו המלך שהפור וחייליו את המלך סטורן. חייליו של סטורן לחמו אומנם בעוז ובגבורה נגד חייליו של שהפור והפילו מהם חללים רבים, אך מצד שני קבוצת החיילים אשר הפתיעה את המלך סטרון, ערפה את ראשו והוקיעה אותו על רומח והציגה את הראש הכרות בפני נאמניו של המלך סטרון.

והם, בראותם את ראש מלכם על הרומח שבידי אויביו, נחלשו והפסיקו להילחם ונכנעו למלך שהפור.

אחרי כיבוש החומה והריגת המלך וכניעת חייליו, קיים המלך שהפור, את הבטחתו לבת המלך, הביא אותה בברית הנישואין ונשא אותה לאשה כדת וכדין.

זמן מה חיו השניים יחדיו בעונג רב ובשמחה. אבל שמחתה של בת המלך לא האריכה ימים.

לילה אחד לא הצליחה אשתו היפיפייה והעדינה והמלבבת של המלך להירדם. היא התהפכה על משכבה כל הזמן מצד אל צד.

הדבר מאוד הדאיג את המלך והוא קם לעזרתה כדי לחפש ולמצוא את הסיבה לחוסר מנוחתה של אשתו העדינה והמפונקת.

המשרתים חיפשו וחיפשו ומצאו מתחת למצעים שערה אחת של פוך אשר דקרה ללא רחם את גבה העדין של המלכה והפריעה לה לישון.

המלך שהפור התפלא על עדינותה של אשתו היפה ושאל אותה: "אנא, אהובתי, אמרי לי: כיצד טיפלו בך הוריך, עד כי גדלת כה עדינה ומפונקת?"

המלכה השיבה לו בחיוך: "הורי לא חסכו ממני דבר – 'מחלב עופות ועד נשמת אדם' כמו שאומר הפתגם. גדלתי על מאכלי מעדנים – מוח טלה ודבש מלכות וכל הטוב שבעולם. שכבתי על מיטת זהב ומצעי היו עשויים משי וקטיפה. שפחות ומשרתות בדקו יום יום בנאמנות ובקפדנות רבה את מצעי ושמיכותי כדי לוודא שאין בהם דבר העלול להפריע את שנתי."

בשמוע המלך את תשובת אשתו, היסס לרגע, ואז התעורר חרונו והוא צעק: "הו בוגדת תאוותנית וחסרת מצפון! היאך בגדת בהורים כה מסורים שטיפלו בך וגידלו אותך ברוב אהבה ורוך, ופינקו אותך עד בלי די? את שבגדת בהם ולא חמלת עליהם ובשל תאוותך הסגרת אותם בידי ללא רחמנות – כיצד אוכל אני לבטוח בך ולהאמין לך שלא תבגדי בי? ומי יודע מה תרצי לעולל לי! ובכן, את שלא חמלת על הורייך המסורים – אף אני לא אחמול עליך ואוציאך להורג!"

המלך הורה על כן לתלייניו לקשור את שערותיה הארוכות לזנבו של סוס צעיר ופראי ולהדהיר את הסוס במדבר קוצים ודרדרים עד שתצא נשמתה. וכך היה.

יפתח אברהמי מזיכרונו. אסע"י 16325