הביאו אותנו לפה בשנת החמישים. לא היה מים, לא היה חשמל, לא היה צריף לא היה אוהל. אתה רוצה מקום? תנקה לך מקום בשבילך. אז אנחנו באנו אנחנו רואים את החברים בתוך אוהלים. אין אוהלים בשבילנו, אנחנו צריכים לחכות עד שיהיה אוהלים. ישבנו בחוץ תחת הזיתים עד שהביאו אוהלים אחרי יום יומיים. שבועיים בתוך הקוצים, אתה רואה רק קוצים וזיתים ואבנים.

שום תחבורה לא היה פה, חוץ מהטנדר הזה והעגלה של הכפר הזאת וזהו. אני הייתי לוקח בעגלה 12-10 איש עד הכניסה ושמה הייתי מוריד אותם. היה האוטובוס עולה משם.

אחרי שנה נכנסתי למכולת לעבוד. בבוקר הייתי הולך להביא דברי חלב וירקות, ואחרי הצהרים חוזר לחכות ללחם עד שעה שתים עשרה בלילה או עד אחת. הייתי עולה להביא ארבע מאות כיכר לחם ממאפיה בטבריה. היה שמה חירבה כזאת ערבית, שמו אותה מאפיה. לא רק אני, היו באים קיבוצים, מושבים, כולם היו מחכים בתור, אז גם אני הייתי מחכה בתור. סבלנו טוב.

אחר כך היינו עובדים בארבל, בחיטים, בקיבוץ לביא, היינו עולים ברגל הלוך חזור דרך נבי שועב. עבדנו איזה שנה וחצי היינו עושים להם כביש מאבנים כמו של האנגלים. היינו שמה עושים צחוק, נתנו לנו תעסוקה כזותי. אחר כך קרן קיימת נתנו לנו לסקל את האבנים פה.

אנחנו באנו לארץ לפי מה שכתוב ארץ זבת חלב ודבש שאלוהים נתן אותה לעם היהודי, אבל אנחנו לא יודעים שיהיה כל כך קשה בשיווק ובעבודות. אז היינו עובדים יום ולילה בשביל להשיג פרנסה. לא היה קל. היינו עובדים ב'מילים' אז, המשביר לא היה נותן כסף, היה נותן בונים, נייר, בגלל שאת הכסף לא תפריח אותו לבחוץ. אתה רוצה לנסוע? תלך למכולת תגיד לו אני רוצה לנסוע, אני רוצה תחזיר לי את הניר הזה תביא לי כסף. הוא מחליף לך. אני לא יכול לנסוע למקום אחר, הם לא מכירים את הניר הזה. היה לך ניר כזה כתוב עליו עשרים גרוש, חצי לירה או לירה, ניירות כאלה קטנים היו קוראים לזה בונים, אז אתה רוצה לנסוע אז אתה פורט אצלו. אז אנחנו מידי פעם בפעם היינו הולכים מרמים אותו בשביל לקבל את הכסף בחזרה ואת הניר קח בשבילך, כי אתה רוצה לצאת אתה לא יכול ללכת עם הניר הזה, אף אחד לא מכיר אותו. בקיבוצים במושבים רק מכירים זה, אבל גם במושבים במקום אחר לא יקחו אותו.

היה פה זיתים כל האדמות שלנו פה. פעם אחת החלטנו לבד בלי כל הסוכנות שהיא תחליט עלינו, קנינו נפט, שפכנו בכל עץ ושרפנו את כולם בערב אחד. היית רואה כפר זיתים מדורה פה. זה היה אולי בשנת 52-3.

למה? אנחנו רוצים אדמה אנחנו לא רוצים זיתים. מה אנחנו יודעים מזיתים? אנחנו יודעים זיתים מהפסוק ארץ זית שמן ודבש, לא הזיתים האלה. אנחנו רוצים אדמה אנחנו רוצים לעבד אנחנו רוצים חקלאות לא רוצים זיתים, זיתים מה אני אעשה בזה? אז באו הסוכנות וראו כל הזיתים שרופים. אמרו מה עשיתם?

-אדוני, אני היתה לי אדמה בלי זיתים, אני רוצה אדמה נקיה.

אבל היה מלא אבנים, סלעים, מה שאנחנו יכולנו לסחוב עם מזחלה כזאתי עם הפרד, היינו סוחבים, ממלאים אותה אבנים וזורקים. עבדנו מאוד קשה.

עבדנו עם פרדות אמריקאיות ויפניות שכל אחד חביבי ענק, מה אתה על ידו? זה מפחיד אותך, יש כאלה סבלו טוב מאוד מאלה. הביאו אותם הם לא מלומדים ולא כלום, אתה צריך ללמד אותם. אנחנו לא רגילים על זה. בתימן היינו רואים רק חמורים וסוסים, לא היינו רואים פרדות כאלה, זה היה מאוד קשה.

היה הבנאדם חורש עם פרד עם סוסים ומחרשה ערבית כזאת היתה. פעם היה לוקח אותו הפרד סוחב אותו עם המחרשה, ופעם מושך אותו ועוזב אותו ילך ישתגע איפה שהוא רוצה. ככה זה היה .

אני זוכר אנשים שסבלו, סחבו אותם הפרדות אז, מזל מאלוהים, אם הוא יעצור באיזה מקום ישחרר אותו, אם לא - סוחב אותו והולך. לא ידעו להסתדר איתם, היה קשה מאוד. פרד משתגע מה אתה יכול לעשות? שום דבר. תעזוב אותו ילך, זהו. הוא עושה צרות. המחרשה הוא זורק אותה ככה, עד שיגיע איפה שהוא רוצה הוא עוצר לבד וזהו. זה בעיה, זה צרות, זה לא משחק ילדים. הרבה אנשים סבלו מזה והרבה אנשים קיטרו והרבה אנשים קיללו את עצמם: מה אני צריך את החקלאות? מה אני צריך למות פה פה יהרוג אותי הפרד הזה?

חלק מהאנשים שישבו פה עזבו. כל אחד אומר אני לא בשביל מושב, פה החיים קשים, אני לא אסקל אבנים אני לא אהרוג את עצמי אני הולך. אבל אנחנו סבלנו.

שליש מהאנשים לא התעסקו בחקלאות בכלל. השטח שקיבלו החכירו אותו למישהו אחר או נתן אותו מתנה, תקח לך את האדמה מלא אבנים מלא זה. הוא לא רוצה. אומר מה אני חמור? מה אני אהרוג את עצמי? מה אני מרויח פה? יותר טוב ללכת לעבוד. אולי שליש מהאנשים הלכו לעבוד בחוץ, אמר יותר טוב ללכת לעבוד לקבל לירה וחצי, שתי לירות, מאשר לבוא פה לעבוד כל היום ואני לא מקבל שום דבר.

אז בזמן ההוא, בשנת ה55, לא היו טרקטורים כמו היום. הכי טרקטור שהוא סוחב לך את המריצה כזאתי, מזחלת היו קוראים לזה, גדולה, תסקל את האבנים תמלא אותה ותלך תוריד אותה גם כן. אתה יושב כל היום בשמש להעמיס ולהוריד להעמיס ולהוריד, זה היה מאוד קשה. אנחנו סבלנו. אני זוכר שהתחננתי למנהל קרן קיימת. היה פה אדמה שלנו היה שיפועים הרבה, זה אבנים גדולים, סלעים. אמרתי לו: אדוני, אי אפשר לעבד ככה.

-אמר: אדוני, אתה לא יודע איזה סחף יהיה, ירד לך מפה, ויסחוב אותך עם הבית שלך.

-אמרתי לו: אדוני, תעזוב את הסיפור הזה, אנחנו רוצים שתהיה אדמה ישר, נעבד. תקח את הבולדוזר שלך תדחוף אבן על אבן.

הוא לא הסכים. אני עשיתי את זה עם הפרד לבד. התעקשתי אחרי שחתמתי על המגרש, אמרתי לו: אדוני, אני לא עובד עם אבנים, אני לא יכול לעבד עם אבנים, שום אדם לא יכנס לך לעבד עם האבנים. הוא רואה לפניו אבנים הוא כבר בורח ממרחק! והוצאנו את האבנים וניקינו.

אחר כך באו נתנו לך עוד כמה ימים, יעני תסקל את האדמה עוד פעם. פעם תקבל כסף, פעם שלום לך, אני לא הבטחתי לך אני לא יודע מי אתה. היה כל מיני… עבדו עלינו טוב. בסדר גמור עבדו. אבל אנחנו אמרנו אנחנו לא נגיע מהמקום.

גידולים לא היו עד שלא היה רשת מים בשנות הששים. אתה לא יכול לעשות גידול ואין לך רשת מים. בקושי היה לנו מה לשתות.

הועד הראשון היו מהראשונים, אלה שנכנסו מתימן היו בועד. הסבירו להם המוסדות מה זה ועד ומה זה הכל, ואיך לעשות ומה לעשות. אז אמרו להם עושים אסיפה, מחליטים, בוחרים חמישה אנשים וחמישה אנשים האלה עושים רשימה, אחר כך באים לקלפי על השמות האלה. אפילו יכולים לעשות עשרה אנשים, ומתוך עשרה לבחור חמישה. וזה מה שהיה. אתה הולך לאיזה מקום שמה, מביאים זה לבחירות, אתה שם להם את זה בתוך הקרטון הזה וזהו.

בהתחלה היה התארגנויות של חמולות, אבל בסוף כל אלה שהיו עושים את ההתארגנויות האלה עזבו, כל אחד כשראה מה יש להתארגן ומה יש להרויח מכל הסיפור הזה. בהתחלה חשבו שאם אתה ועד אתה כבר כבשת את העולם - זה רק כאבי ראש.

התפקיד שלהם ללכת למוסדות, לדרוש מהמוסדות שיסדרו שיעשו, שיתנו למושב. אבל הם היו הולכים, שואלים אותם בסוכנות, בתנועת המושבים: מה שלומכם? מה נשמע? איך במושב, טוב?

-הם אומרים: הכל טוב.

-אם הכל טוב מה אתה רוצה?

-הוא אמר אנחנו רוצים או כביש או אדמה או משהו.

-בסדר, אנחנו הכל נרשום.

אני הייתי בועד פעם. פעם הלכתי איתם, אמרתי לו: אני רוצה פעם אחת ליסוע לתנועת המושבים לראות מה אתם מדברים שמה. אתם נוסעים כל יום רביעי לתנועת המושבים ויום ראשון בסוכנות בחיפה. אני הולך, היגענו, מליחי הזה כבר: 'ועליכם וברכה'…

-מה שלומכם?

-ואיך אתם?

-בסדר גמור.

טוב, אני יושב בשקט, נראה מה ידברו בשביל המושב, צריך אדמות, לא מסוכל האבנים, תוספת מים...

-הכל בסדר?

-הכל בסדר.

-מה רצונכם?

-לא, רק קצת, אני יודע… לעשות את הכביש, לסדר איזה אדמה, וזה.

-הכל בסדר, בסדר. נרשום.

רושמים, שלום. הולכים הביתה. אמרתי: בשביל זה אתם הולכים? חבל ללכת שמה תנועת המושבים.

הם הנהיגו את הציבור לפי התנאים שהיה אז של המוסדות. הם לא ידעו מה לבקש מה לדרוש כמו שצריך, אז היו אומרים להם כן כן, זהו. שלום.

היה צרכן אחד היה רומני טוב מאוד, היה בנאדם טוב, ישר. עבד עם הכפר באמת טוב מאוד. והם נתנו לו את האחריות שיטפל בירקות. היינו עושים מלפלפון, עגבניות… בהתחלה היה טוב. זיתים, כל מה שאתה משווק, הבאת - רשום לך. הכסף בא - קח את הכסף שלך. הכסף בא אליו והוא נותן לחקלאי. אחר כך התחילו לא ככה, צריך הכל לעבור דרך הועד. הועד יוריד ממך את החובות ויתן לך מה שנשאר.

אנשים עזבו את הכל כי הפסידו. הגידולים הצליחו, אנשים פה עבדו עשו ירקות עשו עגבניות עשו מלפלפונים עשו אבטיחים, אבל לא היה למי למכור. תנובה לא לוקחת. אומר לך: השוק מלא, איפה אתה רוצה? תלך, אם תסתדר עם מישהו אחר... אז אנשים התיאשו.

אבל בהתחלה היה משרד החקלאות מתחייב שאתה תשווק הכל והכל יעבור, אבל עד שהכל היה מוכן: אדוני תראה, השוק מוצף, אם אתה יכול להסתדר למכור את זה למישהו אחר, או שתסתדר לבד. הוא כבר לא כמו בהתחלה משדל אותך לעשות ירקות. אחרי שהכל מוכן, אחר כך הוא אומר לך תשמע: יש לך חוזה - בסדר. אין לך חוזה - מה אני אעשה לך? אני חשבתי שאפשר לקלוט את זה אבל אם אי אפשר מה אני יכול לעשות?

כשבנאדם מביא את הסחורה היה מקבל פתק שהוא מסר סחורה פה. עד שאתה בא לקבל כסף: 'אדוני - לא יודעים. מי לקח ממך?' הם לא יודעים מי לקח ממך בכלל. פעם שיווקתי דרך תנובה ולא קיבלתי את הכסף. תפסתי אותם כמה פעמים, אמרתי: 'אתם לא יהודים אתם בצורה כזו', אז החלטתי לא לעשות שום דבר ציבורי. תעשה משהו פרטי, תמכור אותם בשוק בטבריה וללכת הביתה להביא לילדים לאכול.

אחרי שהבן שלי השתחרר מהצבא, באה הסוכנות אמרה: תשמע, אתה בעל משפחה בוא תעשה סיפנים, פרחים לשיווק לחו"ל.

-אמרתי לו: שמע, אני אין ביכולתי לעשות כלום. ביכולתי רק לתת לילדים לאכול, אם אתם רוצים לעזור לי - בבקשה.

-אמרו: אנחנו נעזור לך, אנחנו ניתן לך את הפרחים ונבטח אותך, ואתה תשווק הכל דרכינו.

-אמרתי לו: יאללה, הולך.

עשינו את הכל והצלחנו באותה שנה. בקיצור, כל הכסף הזה שהרווחנו הסוכנות לקחה את כל הכסף שלה. מה נשאר לנו? - הזרעים. אנחנו לא קיבלנו כלום. אמרו שאנחנו היינו חייבים להם על הזרעים ועל החומרים שהביאו לנו, אז הם לקחו את הכסף שלהם. ואמרו נשאר לנו הזבל הזה מה שנשאר עוד סוג ב' ג', והפקעות, הזרעים, זה אתה יכול לזרוע שלוש שנים. אמרו תיקח את זה לקירור בכפר חטים והשנה הבאה תזרע באותו מקום.

עשינו את זה, ושמחתי. אמרתי טוב שלא הפסדתי, טוב שלקחו את הכסף שלהם. בסדר, זה שלנו.

שנה שניה עשיתי אותו הדבר, אותו חלקה, אותו טיפול אותו הכל. עד שהגיע, התחילו לצאת הורדים האלה הפרחים, היה גשם ראשון, היה אז ברד, ונפגעו כמה בודדים. התקשרנו לביטוח. בא לפה שמאי אחד.

-אמרתי לו: תראה אדוני, אני לא יכול לשווק! אני יכול לשלוח דבר כזה לייצוא?!

-אמר לי: אתה לא נפגע שום דבר.

-אמרתי לו: למה? הנה תראה הברד נתן לו מכה - הלך, גמר. מי יקח לך פרח כזה חתוך?

-אמר לי: זה מה שיש אדוני.

-אמרתי: שלחו אותך רק בשביל זה תגיד לי זה שום דבר? בשביל שאני שחור? אמר לי זה מה שיש - אמרתי לו: שלום לך. לך! סתלק מפה!

הלך. אני לא עשיתי שום דבר. הפרחים האלה נתתי להם גדלו עם העשבים עם הלכלוך עם הכל. אמרתי לילד: בוא, לך תלמוד נהג אוטובוס, אני משלם. סע לחיפה. נסע לחיפה, נרשם, קיבלו אותו, תוך חודש יש רישיון ביד. אמרתי לו: שלום לך. תעבוד פה באגד, עבד פה באגד.

שלחתי להם מכתב התקשרתי אליו - לא רוצה לבוא. הם אנשים טובים, עד שלקחו את הכסף שלהם כבר לא מכירים אותך. אם הייתי חייב לו הוא היה רץ. זה לא טוב, מה לי ולכל העסק הזה? לעבוד בלילות וליסוע, ולקרר את זה, ולדאוג לזה שהכל יהיה בסדר, בסוף הוא...

התעצבנתי, לקחתי גפרור הדלקתי את כל השטח. אמרתי עכשיו אני לא רוצה לא פקעות ולא ורדים ולא סייפנים ולא בטיח. אסור לשמוע לסוכנות, אסור לעשות שום דבר. מה שהם מבטיחים לא מקיימים. הנה לקחו הכסף שלהם בשנה שעברה, עכשיו לא רוצים כלום.

בא סוף השנה, בא איש הסוכנות אמר לי: אדוני, איפה הפקעות שלך?

-אמרתי: הפקעות בחיטים, בקירור.

-כן?

-אמרתי לו: למה מה קרה?

-הוא אמר: עלו הפקעות.

-אמרתי: טוב שעלו. זה מחיר טוב? או...

-אומר: לא, זה מחיר טוב.

-אמרתי לו: תלך לחיטים.

הלך לחיטים. אמרו: איזה פקעות? אין פה אפילו פקע. כפר זיתים לא הביאו אפילו אחד.

-אמר: מה, הוא אמר לי פה…

-אדוני, אין! הקירור - אין!

-מה הוא אמר לי…?

-אומר: אני לא יודע.

גמרנו. עד לפה. אם הסוכנות צוחקת מאנשים - תלך, שלום לך. שנה שעברה היה טוב. השנה שלחת לי שמאי אמר הכל השטח טוב, אבל הוא נפגע מהברד ואתה אומר טוב בשביל שהביטוח לא ישלם?

-אמר: איפה הפקעות?

-אמרתי לו: שם בשטח. נגמר החיים שלהם. העלתי אותם באש.

-אמר לי: מה זה? שרפת אותם?

-אמרתי לו: יותר טוב. 'שרף ממונו בידו'. זה טוב מאוד. למה אני אתעצבן איתך, למה אני אריב איתך? ככה אנחנו חברים.

אחר כך הם הביאו לנו לול. הביאו לכל אחד חמישים עופות. אני לא קיבלתי לול, אמרתי לו: אדוני, אני לא רוצה לול הזה. התרנגולות האלה אני יכול לקנות לבד. אל תתן לי.

-אמר לי: מה...

-אמרתי: לא רוצה לול! עזוב אותי מהלול, אני אקנה. ימותו - זה שלי, לא תחייב אותי בעופות, תגיד לי לול…

לא לקחתי ממנו. הלכתי והייתי מביא איזה מאה, מאה חמישים אפרוחים, הייתי מגדל אותם וזהו. לאחרים הוא אומר זה תקציב, זה עזרה בשבילך יעני, שיהיה לך, אחר כך הביצים הוא אומר לך תשווק דרכי. אבל לפעמים לא היה ביצים לא היה שום דבר, אנשים היו שוחטים אותם, אוכלים אותם - זהו. כי בשנים ההם הבשר לא היה הרבה כמו היום.

אחר כך הביאו לנו שלוש כבשות, אנחנו קנינו עוד אחת. בנו דירים בשביל הכבשים. אני הגעתי ל35 ראש אבל לא היה לי מזה פרנסה, אתה צריך לראות אותה אתה צריך לטפל בה, אתה צריך זה אתה צריך זה. בימים ההם היתה הכבשה בששים לירות. אז הם למדו כמו שאברהם אבינו: 'מי שרוצה להתעשר שיתעסק בבהמה דקה'.(תלמוד בבלי מסכת חולין דף פד, עמוד ב אז חשבנו שהכל יבוא ביחד, לא ידענו שזה נפרד וזה נפרד לא שייך זה לזה. אז אמרנו טוב. אני נתתי לאשתי עד שהיא ירדה לטבריה, בא סוחר אחד מכרתי לו את כולם וזהו.

-איפה הכבשים?

-אמרתי לה: הכבשים ביבניאל.

הלכתי אחר כך קניתי עגל ועגלה, התחלתי לגדל לבד עד שעשו את הרפתות. עד שראו שיש כבר מתחילים, אז אמרו האנשים האלה... אמרתי לו: אדוני, אנחנו לא היינו בתימן חיות. היה פרות, היה אדמה, אנחנו יודעים מה זה חקלאות, אנחנו יודעים גם איך להתנהג עם אנשים, אנחנו לא היינו ברברים.

באו אחר כך לעשות רפתות. עשו שש רפתות בכפר נסיון, אני קיבלתי אחת ואחי קיבל אחת. אז אמרו מי שיקנה עוד שתי פרות, הסוכנות נותנת ארבע ואתה תקנה שתים, שיהיה לך שש. הסוכנות נותנת רק בהתחלה אבל צריך להחזיר להם. הלכתי קניתי מיבנה שתי פרות והם נתנו לי ארבע, היה שש. בנו רפת שמונה מקומות ועשו לך את המתבן בתוך הרפת, אחר כך תגדל אתה לעצמך לאט לאט. אם יש לך עגל - הפרה לא צריכה לחכות, אתה מביא לה את העגל וזהו. אם לא - תביא את המזריע, הוא יקח את הכסף. הם לוקחים לא ממך, הם לוקחים מהחלב, לא צריכים אותך. הכל. הביטוח, הכל, הם לא לוקחים ממך הם לא צריכים אותך בכלל.

. הכסף של החלב מגיע מתנובה, אבל הוא לא בא אליך, הוא בא אצלהם. הם מורידים לך מהחוב, נותנים לך חשבון - שלום. זה מה שנשאר - תקח. לא נשאר - אתה חייב! הם לא מטומטמים, הם אנשים יודעים איך לקחת את הכסף שלהם.

אחר כך הילדים גדלו ואני התחלתי לעבוד גם בחוץ, אז הייתי מרויח מכאן ומכאן וקונה ומגדיל את הרפת.

החיים במושב לא כמו בעיר. ההבדל גדול הרבה. פה אתה יושב לך במושב - שקט. אין לך שום בעיות. אין צרות, אין גנבות, אין יבואו פה מעשני חשיש, אין נרקומנים, אין דברים כאלה. בעיר, אם אתה לא סגרת את הבית ואין לך בריחים מבטון מברזל מפלדה מזה, אתה בא, נשאר לך רק הקירות. זה ההבדל. אני הולך לילדים שלי בעיר כל מיני מקומות, סגור הכל, אתה לא יודע זה יום או זה לילה. למה זה אני לא יודע. זה הכל בא מההפקר של השלטונות והחוקים. אין חוקים.

אנשים החשובים באים רק בזמן הבחירות. בזמן הבחירות יבואו לך ינשקו אותך, וידיד, וצדיק גמור, עד הקלפי. אחרי הקלפי... הרבה בחרו מערך פה. לא היו יודעים איזה מפלגות. אני אישית, לא ידעתי עד שנבחר הליכוד, שהארץ מחולקת.

בעיננו כולם דמות טובה. כל מי שביקר והבטיח ולא קיים. כולם ביקרו. הדתיים, המפד"ל ביקר כל הזמן עם האנשים שלהם. אתה לא רואה את האנשים הגדולים, אתה רואה רק את השליחים שלהם במשרדים שולחים לך. המערך - אתה מוצא מהאנשים הגדולים, זה הם באים פה. ליכוד - הם שולחים רק מהאנשים האלה מהצדדים. אבל כולם שאתה פונה אליהם אחרי הבחירות לא מקיימים שום דבר. היחס שלהם כבר אחר. אבל מה אני יכל לעשות? זה מה שיש.

בשנים האחרונות המוסדות כבר לא מכשירים אדמות כמו שפעם היו מכשירים הסוכנות, קרן קיימת, היום זה כבר לא... אומר לך: גמרנו. אין לי כסף. אני גמרתי. אתה רוצה? תעשה לבד. כמו שבאו אלינו, יש לנו פה שטחים למטה עוד מלא אבנים לא סיקלו אותם. אמר: אדוני, תביא אותו למישהו תגיד לו יסקל לך את השטח. מי יסקל לך את השטח היום? אמנם היום הסיקול הוא לא קשה, היום יש מיכון. אבל מיכון צריך כסף. מי יבוא לעבד לך, יוציא לך את האבנים בחנם? זה הכל בא הפקר מהממשלה עצמה. היא לא... החקלאות במדינה מאוד קשה. משבר בחקלאות. אבל יש אנשים אין לו ברירה, לא למד מקצוע אחר. אם אתה עובד בעבודה הזו ארבעים שנה חמישים שנה ואתה בא היום, אתה אומר: מה אני יכול לעשות, איזה תחליף לעבודה הזו? אני בשבילי יותר קל כאילו זאת. מספיק שאני אחיה. אני לא רוצה להיות עשיר, אבל אפשר להתקיים. אין לך ברירה אחרת. בגלל זה יש כל השנה הכל בשפע, כמו שאמר הקודוש ברוך הוא, ברך את הארץ הזאת: ונתתי את ברכתי לכם בארץ הזאת. הכל יש בשפע, לא חסר כלום.