|
אוצר מדרשים בן סבר מעשה בבן סבר שהיה רודף לעשות צדקה כל ימיו. פעם אחת נודע
לו שיש יתום במדינה אחת קרובה אליו שרוצה לישא אשה ולא היה בידו לא כסף ולא זהב
במה להכניסה לחופה, מה עשה בן סבר? נטל כל מה שמצא בביתו והלך ונתן לאותו יתום. ויהי בחזרתו לביתו פגע בנהר שהיה ארכו ארבע פרסאות והיה
שם תנין שהיה מזיק לכל עובר ושב, כיון שהגיע בן סבר לאותו תנין עשה עצמו כמין
גשר ועבר עליו בן סבר ולא הזיקו, כיון שעבר מן הנהר פגע באדם אחד שהיה מכוער
ביותר, אמר לו: "אתה בן סבר?" אמר לו: "הן." אמר לו: "מאין באת?" והוא הסיח לו כל מה שאירע לו. אמר לו האיש ההוא: "פנקסך עמי שהגיע זמנך ליפטר מן
העולם." באותה שעה נשתנו פניו לירקון ונשא עיניו כלפי מעלה ואמר:
"רבונו של עולם מי שהתעסק בתורה ובגמילות חסדים ימות בשנים מועטות? זו תורה
וזו שכרה? וגזרת עלי שאמות חוץ מדירתי כבהמה ולא יתעסקו בי אנשי ביתי." באותה שעה יצאה בת קול ואמרה לו: "הרי לך זמן עד
שתלך למות על מטתך." כיון שעבר ממלאך המוות פגע בעיר אחת ובני אדם יוצאין משם. אמר להם בן סבר: "יש כאן חכם או מלומד אחד ואקבל
פניו?" אמרו לו: "יש כאן חכם גדול ושמו שפיפון בן
ליש." הלך אצלו בן סבר. כיון שראה אותו שפיפון שמח בו והביאו
אליו וראה שפניו מוריקות, אמר לו שפיפון: "מה לך בן סבר? שמא לפת אתה צריך
או כלום אתה צריך?" אמר לו בן סבר: "לא לפת אני צריך ולא לכלום אני
צריך, הרי כל טוב עמי." אמר לו שפיפון: "אם כן למה פניך מוריקות?" והוא סיפר לו כל מה שאירע לו בדרך. אמר לו שפיפון: "חזק עצמך, מובטח אני שהקב"ה
יציל אותך מן המיתה." כיון שעברו חמשה ימים בא ענן גדול והקיף את כל ביתו של
שפיפון בן ליש. אמרו לו תלמידיו: "אין אתה רואה ענן גדול שמקיף את
ביתך?" אמר להם: "בואו וראו אם לכל העיר הוא מקיף או לבית
זה הוא מקיף." באותה שעה בא מלאך המוות לפני שפיפון ואמר לו: "תן
לי פקדון שיש בידך." אמר לו שפיפון: "איזה פקדון יש לך אצלי?" אמר לו: "חייך ובן סבר." אמר לו שפיפון: "לך לך למלאכתך אין לך אצלי
כלום." הלך מלאך המוות והשיב הדברים לפני השכינה ואמר לפניו:
"רבונו של עולם! שפיפון אינו מניח אותי ליכנס לביתו שהשביעני בשמך
הגדול." אמר לו הקב"ה: "לך אמור לו: חייך שפיפון אין
אני מבקש אלא חיי בן סבר." הלך לו מלאך המוות ואמר לו: "חייך שפיפון אין אני
מבקש אלא חיי בן סבר." והשיב שפיפון כבראשונה. באותה שעה יצאה בת קול ואמרה: "מה אעשה לשני הצדיקים
אלו שאני גוזר גזרה ואי אפשר לקיימה, שנאמר: 'ותגזר אומר ויקם לך', וכתיב: 'צדיק
מושל יראת אלהים', ומי מושל בי שאני גוזר גזרה וצריך לבטלה? – צדיק, ובשבילו אני
מבטלה." אמר לו: "לכו והוסיפו שבעים שנה לכל אחד מהם על
שנותם."
להלן הציטוט התלמודי. תלמוד בבלי מסכת מעילה דף יז עמודים א-ב מתני'. דם השרץ והבשר – מצטרפין זה עם זה. כלל אמר רבי יהושע: כל
שטומאתו ושיעורו שוין – מצטרפין, טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא
טומאתו [ולא] שיעורו – אין מצטרפין. גמ'. אמר רב חנין אמר רב זעירא, וכן אמר רבי יוסי בר ר"ח:
(ויקרא י"א) הטמאין – מלמד שהן מצטרפין, ואפילו שרץ ושרץ, שרץ ודם, בין משם
אחד בין משני שמות! אמר רב יוסף: לא קשיא, כאן – בכולו, כאן במקצתו, ומנא תימרא
– מדתניא, נשפך על הרצפה והיה מקומה קטפרס, איהל על מקצתו – טהור, איהל על כולו
– טמא. מאי מקצתו? אילימא מקצת דם – והא אמר רבי חנינא אמר רבי: רביעית דם שהגיס
בה – טהורה! אלא לאו שמע מינה, כאן – בכולו, כאן – במקצתו, ש"מ. שאל רבי
מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי בעיר [רומי]: מנין לדם שרצים שהוא טמא? אמר
להם: דאמר קרא (ויקרא י"א) וזה לכם הטמא. אמרו לו תלמידיו: חכים ליה בן
יוחאי! אמר להם: תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי. שפעם אחת גזרה
המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות. הלך רבי
ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי, והלך וישב עמהם, אמר להם: מי שיש לו אויב יעני
או יעשיר? אמרו לו: עני, אמר להם: אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת – כדי שיענו, אמרו:
טבית אמר, ליבטל, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו
לו: יכחיש, אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים – ויכחישו, אמרו: טבית אמר,
ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט, אם כן –
לא יבעלו נדות, אמרו: טבית אמר, ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי – החזירום. אמרו:
מי ילך ויבטל הגזרות – ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי ילך –
ר"א בר ר' יוסי. אמר להם רבי יוסי: ואילו היה אבא חלפתא קיים, יכולין אתם
לומר לו תן בנך להריגה? אמר להם ר' שמעון: אילו היה יוחאי אבא קיים, יכולין אתם
לומר לו תן בנך להריגה? אמר להו רבי יוסי: אנא אזלין דלמא עניש ליה ר' שמעון דקא
מסתפינא. קביל עליה דלא ליענשיה, אפילו הכי ענשיה. כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה
זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו ר' אלעזר בר רבי יוסי ואמר: (ויקרא
י"א) וזה לכם הטמא. אמר ליה ר' שמעון: מעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם
אתה, אל יחזור הבן אצל אביו! יצא לקראתו בן תמליון: רצונכם אבוא עמכם? בכה ר'
שמעון ואמר: מה שפחה של בית אבא – נזדמן לה מלאך שלש פעמים. ואני לא פעם אחת;
יבא הנס מכל מקום. קדים הוא, על בברתיה דקיסר, כי מטא התם, אמר: בן תמליון צא!
בן תמליון צא! וכיון דקרו ליה – נפק אזל. אמר להון: שאילו כל מה דאית לכון
למישאל! ועיילינהו לגנזיה, לשקול כל דבעו. אשכחו ההוא איגרא, שקלוה וקרעוה,
והיינו דאמר רבי אלעזר בר רבי יוסי: אני ראיתיה בעיר [רומי], והוו עליה כמה טיפי
דמים. |