|
אוצר מדרשים משפט שלמה ויהי היום ותרד אשה עניה אחת לרחוץ את עוּלה [=עוללה] על יד הנהר, ותרחצהו
ותלבישהו ותושיבהו להשתעשע, ואחרי כן ירדה אל המים לרחוץ את בשרה גם היא. ויהי היא רוחצת, וְשֵׁדָה אחת בדמות אחת הנשים כערך האשה הרוחצת,
באה ותרא את הילד בריא ושמן ותתאווה תאווה לאוכלו.
אתם הלא ידעתם כי השדים אוכלי אדם הם, כל אוכל לא תתעב נפשם למלא בטנם, את הכל יאכלו כל הבא בידם, ופעמים רבות יפתחו את קברות המתים
למלא נפשם בבשר אדם. וכאשר תאבה השידה הזאת לילד הזה התכחשה ותקרא לאמו:
"האח אחותי האם לא תתניני לחבק את ילדך בזרועותי?" ותואל
האם לתתה לעשות כדבריה, ותמהר השדה ותשא את הילד ותברח עמו. ותמהר גם האם ותקפוץ מתוך הנהר
ותרדוף אחריה בצעקה ויללה, ובקול המולה גדולה קרבו ובאו עד לפני האולם אשר שם
הנביא. בימים ההם היה בודה (=בודהא) על הארץ, אחר היוולדו בגלגולו
להיות נביא גדול, ויהי דרכו להתהלך באולם אנה ואנה לשמוע דברי ריבות אשר יקריבו
אליו בעלי ריב וישפוט ביניהם, ותקרבנה אליו שתי הנשים אשר להן ריב הילד למשפט, ויקשב וישמע מה שתיהן דוברות. זאת אומרת בתום לבבה כי היא
אם הילד וזאת אומרת כי היא אם הילד. ויעש
הנביא קו על הארץ ויעמידן אשה לקראת רעותה, את השידה
מעבר מזה ואת אם הילד מעבר מזה, ויאמר לה: "החזיקי בילד ואחזי
ברגליו." ואל השידה אמר: "ואת אחזי בידיו, ועתה משוכנה שתיכן בכוחכן, אשה אשה, כאשר תוכל את הילד
אליה, והיה אשר תמשך את הילד מן הקו והלאה אליה ראשונה היא אמו ולה ינתן." השידה שמעה ותשמח בלבה, בדעתה כי לא כוחה כוח בת אדם,
ותתייצב הכן למשוך את הילד בחמת כוחה, ואולם האם ביודעה כי גדול יהיה כאב הילד
בהמשכו נכמרו רחמיה עליו ותבך ותאמר: "לא לא, תקח לה את הילד! לא אוכל
לראות בענותו." אז ענה הנביא ואמר לעומדים לפניו: "זאת אשר רחמה על
הילד היא אמו, תנו לה את הילד!" ויהללו כולם בקול גדול את חכמת נביאם ויתהללו בו, והוא שם
פניו בשידה ויאמר לה: "ראי דרכך בזויה וחוטאת, ידעתי כי שידה את, כי עיניך
אדומות כזרע סנוורים ואין נוגה להן (אות הוא להכיר ברוחות רעות) לכי לך, רק
הטיבי דרכך למען לא תלכדי ביד פשעך ובאה עליך רעה גדולה." כה הראה הנביא את חכמתו.
להלן הציטוט על דברי רב מפרק א של שיר השירים רבה. "[...] וישב
שלמה על כסא ה', אלא מה כסאו של הקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו אף כסאו של
שלמה שולט מסוף העולם ועד סופו, מה כסא ה' דן בלא עדים והתראה אף כסא שלמה דן
בלא עדים והתראה, ואי זה הוא זה דינין של זונות? הדא הוא דכתיב (מלכים א', ג):
"אז תבאנה שתים נשים". מי היו? רב אמר: "רוחות היו" ורבנן אמרין: "יבמות היו." ר' סימון בשם ר' יהושע בן
לוי אמר: "זונות ממש היו, והוציא דינן בלא עדים והתראה" [שיר
השירים רבה (וילנא) פרשה א] על
המקור הלועזי מדובר בספרו של Thomas.Steele, שנשא תפקיד חשוב בממשל הבריטי בסרילנקה
במחצית המאה התשע-עשרה ועסק בשעות הפנאי בתרגום פואטי לאנגלית של יצירות
מקומיות. ספרו נקרא: Steele
Thomas, An Eastern Love Story, Kusa Jatakaya: Budhistic Legend,
London Trubner & Co., 1871 [Translated from the
Sinahlese Poem of Alagiyavnna
Mohottala] הסיפור אינו חלק מהיצירה אלא אחד מקבוצת סיפורים מקומיים שתורגמו על
ידו בפרוזה והובאו בנספח לספרו (עמוד 249-248). הנה הנוסח האנגלי של הסיפור: The Pandit and the
She-Fiend There are beings in great numbers called
fiends. They are of both sexes. The he-fiend is called
Yaka, the she-fiend Yakinni.
They often appear on the earth. They may, if they like, benefit by Buddha's
teaching, and attain Nirvana. You may know Yakas,
if you meet them, by the redness of their eyes, which do not twinkle as do the eyes of men. Once upon a time
a poor woman went to a tank to bathe her child. She bathed and dressed the
child, set him on the bund to play, and then went into the water herself to
bathe. While there, a Yakinni, to all appearance a
woman of the same class as the one bathing, came up and felt a great desire
to carry off the child and eat him up, as he was plump. You must know that
fiends are cannibals. Indeed, they have no scruples, and
will eat almost any-thing. They often open graves to feast on the
dead. Feeling this strong desire, the Yakinni cried
to the woman bathing, "O my niece! may I take
care of the baby a little while?" The mother consented. The Yakinni at once seized the child and ran away with him.
The mother sprang out of the tank and ran after the fiend, screaming and
lamenting. While this hubbub went on, they approached the Pandit's
hall. Now, in those days, Buddha was on
the earth in his birth as a great Pandit, and he was in the habit of walking in his hall, and
hearing and deciding cases brought before him. The two disputants with the
child appeared before him. He heard all that each had to say;
each vehemently declared the child to be her own. Then the Pandit drew a line on the floor, placed the mother on one
side and the Yakinni on the other, and said to the
former, "Hold the child by the legs," and to the latter, "Hold
him by the arms; then each of you pull as hard as you can; and the first that
pulls the child over the line shall be adjudged the mother." The Yakinni
was rejoiced at this; for her strength was more than
human, and she prepared to pull furiously. But the mother seeing that if she
pulled the child at all, he must suffer great pain, fell a-weeping, and said,
"No, no! let her take the child! I cannot bear
to see him hurt!" Then said the Pandit to the bystanders, "She who has compassion
on her child is the mother. Give the child to her." And
all the bystanders rent the air with acclamations at the wisdom of the
teacher, who, turning to the Yakinni, said,
"As for thee, O vile and culpable one! I knew thou wast
a Yakinni; for thine eyes are red as the olinda
seed, and do not twinkle! Go, but amend thy ways, lest a heavy after-fortune
await thee." Thus did the Panuit
exhibit his wisdom. בהערותיו ליצירה שתרגם (הערה 316 עמוד 218) מציין סטיל את הדמיון
לאגדת משפט שלמה ומוסיף כמה הסברים על מהות היקיני: 316. Fiend: in the original, yaka. The yakas arc not (Manual of
Buddhism, p. 44) to be classed with devils, though
this is their popular designation. The Sinhalese have a great dread of their
power; and in times of distress, the devil-dancer (yakadura)
is frequently called in to overcome the malignity of the fiends by his chants and dances and charms. When a patient is
dangerously ill, and ordinary remedies are of no avail, the dancers are sent
for; and in the sick-room, often crowded to suffocation, they perform from
dusk to dawn their heathenish, ceremonies, consisting mostly of violent
posturing, gestures, singing, and the slaying of all animal, generally a
cock, by way of propitiation or sacrifice. These ceremonies receive no
sanction from Buddhism, though almost universally practised.
They are probably a remnant of the most ancient worship ever practised in the island. Yakas
are not spirits condemned to torment, nor is their abode in the various
hells. Some live on earth and in the waters, and others even form part of the
guard round Swarga. Thcy
marry. They delight in dances and other amusements. They are of enormous
strength; and some possess great splendour and
dignity. There is a story
found in one of the most popular legends in the Book of the Five Hundred and
Fifty Births, the Umanava or Ummagga
Jatake (a prose work which, it may be remarked, is
one of the books prescribed by the Board of Examiners in Ceylon), relative to
a yakinni or she-fiend, that may be interesting to
English readers from its striking resemblance to a passage in Scripture (1
Kings iii. 16-28). The passage, slightly condensed, is given below. It is to be premised
that the Pandit is the Bodisat
in the transmigration wherein he became Chief Councillor
of King Vedeha of Miyulu.
The story runs thus: A woman came with her child to the Pandit's pond to bathe, and leaving him on the bank, went
down into the water. As soon as she had done so, a she-fiend (yakinni), in the guise of a woman, seeing the child, and
wishing to devour it, came up and said, "Friend, is this pretty babe
yours? May I nurse it?" The mother replied "Well!" upon which
the yakinni, taking the child and nursing him a
little while, ran off with him. The mother pursued, screaming for her son and
expostulating, while the yakinni boldly cried: "Where didst thou own a child? It is
mine!" Whilst the quarrel went on, they came near the Pandit's Hall; and the Pandit hearing
the disturbance, asked what was the matter. He, seeing that one of the
disputants was a yakinni, by
reason of the non-twinkling of her eyes and their redness, which was
as the redness of two olinda seeds (Abrus precatorius), said,
"Will you abide by my judgment?" They assented. He then had a line
drawn on the ground, and the child laid upon it; and, telling the yakinni to seize its arms, and the mother its legs, said,
"He shall be adjudged son of her who pulls him off." They pulled
accordingly; and as the child writhed with pain, the mother, sorely grieving,
let him go, and stood apart and wept. Then the Bodisat
asked the bystanders, "Whose hearts are tender to their children? those of mothers, or those of persons who are not
mothers?" They replied, "O Pandit!
Mothers' hearts are tender!" Then said he, "Which think you, is the
mother? She who has the child now, or she who let it go?" Many answered,
"She who let it go is the mother!" The Pandit
then told them how he knew one of the disputants was a yakinni,
rebuked and admonished her, and administered to her the five sil [see note to the twelfth stanza], restored the child
to his mother, and sent her rejoicing away! [See the story told at greater length
among the tales at the end of the volume. The story is
believed not to be traceable to a Hebrew source.] ועוד הערה אחרונה על הקוסה ג'טאקה: The Kusa Jataka was a popular subject for many Sinhala poets, with
Alagiyavanna, an early 17th century poet, also
using the story. His Kusa Jataka-Kavyaya,
written in a mixture of ancient classical style and the popular style that
was then developing, was more popular with the masses and was
even used later in schools. |