יסודות בחקר הסיפור העממי

ד"ר יואל פרץ

אסכולות וגישות בחקר הספרות העממית

האסכולה הסטרוקטורליסטית

שעור מס' 7: הגישה הפורמאליסטית

חובה:

ה' יזון, "האסכולה הפורמאליסטית במחקר הספרות העממית", הספרות, ג' (1971), עמ' 53-58.

רשות:

V. Propp, Morphology of the Folktale, Chicago, 1968.

דפי עזר לשיעור: הפונקציות של פרופ, מתוך: ה' יזון, "האסכולה הפורמאליסטית במחקר הספרות העממית", הספרות ג', 1971, עמ' 56.

טקסטים: "בן העשיר ונסיכת ארץ הציפורים"

סיכום משנתו של ולדימיר פרופּ על מבנה המעשייה

האסכולה הסטרוקטורליסטית, כמוה כאסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית, יוצאת מנקודת השקפה של דמיון אוניברסלי הקיים בין תרבויות ומחפשת אף היא מכנה מאוניברסלי משותף. היא מתמקדת לא במקורות הסיפורים וגלגוליהם, כי אם בטקסטים עצמם ובמשמעות הסטרוקטורלית (המשמעות המבנית) שלהם ומכאן שמה: האסכולה הסטרוקטורליסטית. חשוב להדגיש בנקודה זו שהאסכולה הסטרוקטורליסטית אינה מיוחדת דווקא לנושא הסיפור העממי, היא נובעת מתוך מחקרים בתחומים מגוונים כמו אנתרופולוגיה, ספרות ולשון ולא רק מחקרי פולקלור.

האסכולה הסטרוקטורליסטית בוחנת את מבנה הטקסטים העממיים מכמה נקודות מבט. ולדימיר פרופ שבו נדון להלן, בחן את מבנה המעשייה מנקודת מבט דיאכרונית (תלוית זמן). חוקרים אחרים, כמו לוי שטראוס בחנו את מבנה המיתוס מנקודת מבט סינכרונית (בלתי תלויה בסדר הכרונולוגי).

הדה יזון דנה במאמרה באסכולה הפורמאליסטית ("צורנית") במחקר הספרות העממית שלדימיר פרופ המלומד הרוסי הוא אחד מנציגיה. פרופ פרסם את מחקריו ברוסית כבר בשנת 1928, אך רק ב-1958 יצא לאור תרגום אנגלי של ספרו "המורפולוגיה של המעשייה" ורק עשר שנים אחר כך פורסם תרגום נקי משגיאות של עבודתו. את עבודתו ביסס פרופ על בדיקה של כמאה מעשיות רוסיות בניסיון לחשוף תבנית מופשטת המשותפת לכולן. חוקרים מאוחרים הרחיבו את עבודתו ויישמו אותה על מעשיות בכל רחבי אירופה ולמעשה בכל מרחב התרבות ההודו-אירופאי.

יזון עושה הבחנה בין כמה מישורים ספרותיים ביצירה הספרותית:

1. מלל – החומר הלשוני של היצירה. השפה שבה היא מעוצבת.

2. מרקם – האופן שבו מאורגן המלל ביצירה על פי כללים פואטיים ובהם גם כללים מבניים.

3. עלילה ומבנה עלילתי – זהו הרובד שבו עסקו הפורמאליסטים וביניהם גם פרופ.

4. ביצוע היצירה – האופן שבו מוצג הטקסט על ידי המספר למאזיניו. ברובד זה עוסקת במיוחד האסכולה ההקשרית שעוד נתייחס אליה בהמשך הקורס.

המישור העלילתי בנוי בעיקרו מפעולות הגיבורים. רגשות ותיאורים ממעטים להופיע במעשייה העממית. בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת עד תקופתו של פרופ, תפיסה שראתה במעשייה צורה מדורדרת של מיתוס, או נוסחה סיפורית קדומה שהתנוונה במהלך העברתה מדור לדור, טען פרופ כי כל סיפור המסופר על ידי מספר סיפורים מוכשר מהווה יצירת אומנות בזכות עצמה והוא בנוי על פי כללים של מבנה אומנותי. פרופ מנסה בספרו להתחקות אחרי כללים מבניים אלה.

פרופ מבחין בין שני סוגי מרכיבים במעשייה: מרכיבים משתנים ומרכיבים קבועים.

בכל מעשייה יש נפשות פועלות המבצעות פעולות שונות. אלו הם המרכיבים המשתנים.

ניתוח הנפשות הפועלות והפעולות שהן מבצעות במגוון רחב של מעשיות חושף לדעת פרופ, את המרכיבים הקבועים. מרכיבים אלה הם למעשה הפשטות הנובעות מתהליך אנליטי (ניתוחי) שמופעל על המעשייה. להפשטות של הנפשות הפועלות קורא פרופ תפקידים סיפוריים. להפשטות של הפעולות של אותן נפשות קורא פרופ פונקציות (תפקודים).

פרופ מונה שבעה תפקידים סיפוריים: גיבור ראשי, מזיק, מעניק, סוכן פלאי, גיבור שקר, בת מלך ואביה, משלח. להלן תאור מפורט של התפקידים הסיפוריים:

1. גיבור ראשי. יוצא לחיפושים / מגיב על דרישות המעניק / נושא את בת המלך לאשה.

2. מזיק (יריבו של הגיבור). גורם נזק כלשהו (גונב, חוטף מישהו, לרוב את בת המלך) / נאבק עם הגיבור / רודף אחרי הגיבור כדי להורגו.

3. מעניק. מעמיד את הגיבור בניסיון / נותן לו עזרה פלאית.

4. סוכן פלאי. עוזר לגיבור במאבקו עם המזיק במעשים שונים / מעבירו למקום חיפושיו / מבצע במקום הגיבור משימות הדורשות כוח על טבעי / מציל אותו מרדיפות המזיק / מייפה את הגיבור.

5. גיבור שקר. טוען כי הוא ביצע משימות שלמעשה הגיבור ביצע אותן (בעזרת סוכנו הפלאי) ודורש את ידה של בת המלך בתמורה.

6. בת המלך ואביה. (קשה לתחום בין פעולותיהם) מטילים על הגיבור משימות שאין בכוחו של אדם רגיל למלא אותן (לרוב המלך הוא שמטיל את המשימות על המחזר) / מכירים בניצחון הגיבור בניגוד לטענותיו של גיבור השקר ומענישים את זה האחרון / בת המלך נישאת לגיבור.

7. משלח. שולח את הגיבור לחיפושים.

פרופ מונה שלושים ואחת פונקציות סיפוריות:

1. אחד מבני המשפחה עוזב את הבית – בין אם מדובר בהורים הנוסעים למרחקים או מתים ובין אם מדובר בילדים היוצאים לעולם הרחב.

2. אוסרים על הגיבור דבר מה או (ב) מצווים עליו לעשות דבר מה.

3. הגיבור מפר את האיסור או (ב) הגיבור ממלא אחר הצו.

פונקציות 2 ו-3 מהוות צמד ומופיעות תמיד יחד באותו סיפור.

4. המזיק מנסה לבלוש אחר קורבנותיו.

5. המזיק מקבל מידע על קורבנותיו.

פונקציות 4 ו-5 מהוות צמד.

6. המזיק מנסה לרמות את קורבנו כדי להשתלט עליו, על בני משפחתו, או על רכושו.

7. הקורבן נופל בפח ומאפשר למזיק לבצע את זממו.

פונקציות 6 ו-7 מהוות צמד.

8. פונקציה 8 יוצרת הסתבכות ויש לה שתי צורות:

א. המזיק מבצע את זממו ופוגע בבן משפחתו של הגיבור, או שודד דבר יקר (פלאי) ממנו.

ב. לבן משפחתו של הגיבור חסר משהו ויש לחפש ולהביא אותו (כלה, רפואה פלאית, או חפץ פלאי).

9. המשלח מודיע לגיבור על פגיעתו של המזיק או על החסרון ומשלח אותו לתקן את המעוות.

10. הגיבור מחליט לצאת לחיפושים.

11. הגיבור עוזב את הבית.

12. הגיבור פוגש את המעניק וזה מעמידו בניסיון (מטיל עליו משימה כלשהי).

13. הגיבור עומד בניסיון (ממלא את המשימה על הצד היותר טוב).

14. המעניק נותן לגיבור גמול על מעשיו: סוכן פלאי (תכונה פלאית, חפץ פלאי, עוזר פלאי)

קבוצת הפונקציות 12 עד 14 מהווה יחידה אחת.

15. כוח פלאי (הסוכן) מעביר את הגיבור למקום חיפושיו.

16. הגיבור והמזיק נפגשים במערכה.

17. מסמנים את הגיבור (בת המלך מסמנת אותו בזמן הקרב, או שהגיבור לוקח סימן מגוף המזיק ההרוג).

18. הגיבור מנצח את יריבו.

19. החסרון (תפקוד 8א) מתוקן (על ידי עצם הניצחון על המזיק או על ידי פעולות נוספות).

פונקציות 8 ו-19 מהוות צמד.

20. הגיבור חוזר מן המקום שבו פגש במזיק.

21. המזיק או קרוביו רודפים אחרי הגיבור.

22. הגיבור ניצל מן הרדיפה על ידי עוזרו.

פונקציות 21 ו-22 מהוות צמד.

23. הגיבור מגיע לביתו (או למקום מגוריה של כלתו לעתיד) מבלי שיכירוהו.

24. גיבור שקר טוען שהוא זה שעשה את המעשים שעשה הגיבור האמיתי ודורש את ידה של בת המלך.

25. המלך או בתו מטילים על הגיבור משימה.

26. הגיבור (בעזרת עוזרו) מבצע את המשימה.

27. מזהים את הגיבור (כלתו מזה אותו לפי הסימון –ראה תפקוד 17).

פונקציות 7 ו-27, 23 ו-27 מהוות צמדים.

28. גיבור השקר נתפס בקלקלתו.

29. העוזר מייפה את הגיבור.

30. המלך ובתו מענישים את גיבור השקר.

פונקציות 24, 28 ו-30 מהוות קבוצה.

31. הגיבור נושא את בת המלך לאשה ומומלך על כס אביה.

הערות על התפקידים הסיפוריים והפונקציות הסיפוריות

בדרך כלל לכל נפש פועלת בסיפור יש תפקידם סיפוריים מוגדרים, אך לעתים ממלאת נפש פועלת אחת תפקידים של נפש אחרת, לדוגמא בת מלך שתפקידה הסיפורי הוא להיות יעד של הגיבור, יכולה גם למלא תפקיד של סוכן פלאי המסייע לגיבור.

לא כל פעולה המתרחשת בסיפור היא בגדר פונקציה על פי הגדרתו של פרופ. רק פעולה המקדמת את העלילה נחשבת לפונקציה. לעתים אותה פעולה ממלאת כמה פונקציות בעת ובעונה אחת. לדוגמא במעשיית שלגיה, כאשר שלגייה משוחחת עם האם החורגת המחופשת היא עושה פעולה שממלאת שתי פונקציות על פי הגדרתו של פרופ: פונקציה 3 (הגיבור מפר איסור) ופונקציה 7 (הקורבן נופל בפח).

אמרנו כבר שפרופ תופס את מבנה המעשייה בצורה דיאכרונית (תלויית זמן). הפונקציות השונות באות בסדר קבוע ומספרי הפונקציות מסמנים את סדר הופעתן במעשייה. עם זאת קורה שבמעשייה מסוימת משנות פונקציות מסוימות את מקומן. קורה לפעמים שהגיבור ממלא את המשימה (פונקציה 26) לפני שהמשימה הוטלה עליו (פונקציה 25). לפעמים מופיע המעניק (פונקציות 12 עד 14) עוד לפני שהמזיק פעל את פעולתו (פונקציה 8).

מהלכי העלילה

לא בכל המעשיות מופיעות כל הפונקציות. פרופ מונה כמה פונקציות שהן חיוניות למהלך העלילה. העלילה חייבת להכיל את פונקציה 8 (פונקצית הפגיעה או החסרון) את פונקציה 18 (ניצחון על היריב) ופונקציה 19 (תיקון החסרון) ואת כל פונקציות הביניים המובילות מפונקציה 8 לפונקציה 18. כל היתר אפשר שלא תופענה במעשיות מסוימות. מהלך לגיטימי אחר הוא שרשרת פונקציות שתחילתן בחיפוש כלה (פונקציה 8) וסופן בנישואין (פונקציה 31) ואז על השרשרת לכלול את פונקציות 25 ו-26 (הטלת משימה ומילוייה).

הסיפור השלם מורכב במקרים רבים מצרוף של כמה מהלכים שלעתים באים בזה אחר זה, לעתים במקביל ולעתים משובצים בתוך מהלך בסיסי המהווה את המסגרת הכוללת של העלילה. בצורה זו נוצרת התבנית מורכבת יותר של הסיפור השלם.

אחת מחסרונות התפיסה של פרופ היא היותה לינארית (=קווית), ובמלים אחרות חד מימדית: שורה של פונקציות הבאות בזו אחר זו. פרופ לא משתמש בתפקיד הסיפורי כבסיס לממד נוסף של ארגון.

במהלך השיעור ננסה לבדוק מעשייה ממשית הנמצאת בין הסיפורים שניתנו לכם לקריאה ("בן העשיר ונסיכת ארץ הציפורים") ולחשוף את התפקידים הסיפוריים שממלאים גיבוריה, את הפונקציות הבאות לידי ביטוי בפעולותיהם ואת התבנית הכוללת המורכבת ממהלכי העלילה.

אני מבקש שתכינו את הסיפור בבית ותנסו לעשות עבודת הכנה מוקדמת של ניתוח הסיפור על פי פרופ.

כמו כן אני מצרף כאן מעשייה נוספת שגם אותה ננסה לבדוק באותו אופן.

הרועה והנסיכה (בתו של המלך זַרְזָנְד)

היה פעם איכר עני. מדי יום ביומו היה הולך מדלת לדלת לבקש עבודה ומציע עצמו כשכיר יום, בעוד שאשתו נשארה בבית וארגה ממחטות ומגבות פשתן קטנות. וכך בעבודה משותפת עלה בידם לקבץ די כסף להחיות בדוחק את עצמם ואת בנם היחיד ששמו היה זוּרָבּ.

באחד הימים, בעובדו בשדה, נפל אביו של זורב תחת עגלה. גולגולתו נסדקה ורבות מעצמותיו נשברו. במשך חודש ימים היה שכיב מרע - יותר מת מאשר חי, ואז הלך לעולמו.

זורב היה בן ארבע בלבד כאשר קרה הדבר. אמו השלימה את הכנסתה הזעומה ממכירת ממחטות ומגבות בעבודות ניקוי אורוות של שכן זה או אחר, או בחביצת החלב שלהם, וכך עלה בידה להרוויח די לחם, חמאה ויוגורט כדי להמשיך ולהחזיק בבנה.

חלפו שנים אחדות ומגיפה פקדה את הכפר. עשרים וחמישה או שלושים מן התושבים המועטים שהיו בכפר חלו ומתו, כיוון שלא היו בכפר לא רופאים ולא תרופות. אמו של זורב הייתה אחת מקורבנות המגיפה, וכך נותר הוא יתום משני הוריו. אחד השכנים, איכר מצליח, שהיו ברשותו עדרים רבים של צאן ובקר, לקח את הנער תחת חסותו. הוא עשה זאת הן משום שחס על הנער היתום והן משום שבא לידי הכרה שאף שהנער בן תשע בלבד, יוכל הוא בבוא היום אם רק יזון כהלכה, לרעות את עדרי הצאן והבקר שלו. אמו של הנער היתום התגוררה בבקתה קטנה ועלובה וכיוון שעתה לא היה לאיש צורך בה, הרס השכן את הבקתה וצרף את חלקת האדמה שלה לגנו שלו.

לשכן שאימץ אותו היו ארבעה או חמישה עגלים צעירים וכל בוקר היה על זוּרוֹ (כך קיצרו את שמו לאחר מותה של אמו) להוליך אותם לשדה המרעה ולהחזיר אותם עם ערב. הובהר לו שעליו להשגיח עליהם כל היום ולא לגרוע מהם עין.

כאשר הגיע זורו לגיל שתים-עשרה הופקדו בידיו גם הטלאים. זורו היתום היה נמוך קומה מבני גילו, 'זרת וחצי - יותר חיפושית מאשר אדם', כמו שנהגו לומר בכפר שלנו, אבל חי שמים! היה לו כבר הכוח של אביו, או של כל אדם מבוגר אחר. בכל פעם שהתקיימה תחרות האבקות חופשית בין ילדי הכפר, היה זורו מפיל ארצה ומנצח את כל הנערים שהיו מבוגרים ממנו בארבע או בחמש שנים.

יום אחד אירע שזאב התגנב בחשאי אל קבוצת הטלאים בשדה המרעה של זורו. זורו ישב לסעוד את לבו בפת הצהרים בלי שחשד במאומה. לפתע התנפל הזאב על אחד הטלאים ונשא אותו עמו, אך כאשר גילה כי דרכו חסומה על ידי רועים אחרים וכלביהם, הפך פניו ומצא עצמו ניצב פנים אל פנים מול זורו היתום. בטרם הספיק לשנות כיוון עט עליו זורו כמו ברק. הוא הכריע את הזאב לארץ ואחז בגרונו וכהרף עין היה הזאב מוטל חנוק וחסר כוח על הארץ. כאשר ראו זאת הרועים פרצו כולם בקריאות השתוממות. "מה זה?" שאל אחד, "האם נקרא לך מעתה זורו מכניע הזאבים?"

"האם אתה דוב שבכוחך למחוץ ככה זאב?" אמר אחר.

"לא, הוא אָסְלַן, אריה!" צעקו אחרים, ומאותו יום ואילך נודע זורו בשם אסלן היתום.

אסלן הגיע לגיל עשרים ואחד ואדוניו מינה אותו לרועה הצאן שלו. אסלן היה חסר מורא לחלוטין. בערבי הקיץ כאשר סיים העדר לרעות כנהוג בתקופה זו של השנה באזורים האלה, על מורדות הגבעות הירוקות, היה הרועה מוליך אותו במורד הגבעה אל מחסה במערה בתוך עמק שהיה מרוחק כשלוש ורסטאות מן הכפר. הוא היה מוליך אותו לדיר טבעי זה ומציב את כלביו מחוץ לשער, בעוד שהוא עצמו היה שוכב על סף המערה, גבו שעון כנגד המזוזה ורגליו לחוצות אל המזוזה השניה וכך, עם ככר הלחם וחמת המים התלויים על הקיר מעל לראשו היה שוקע בשינה ומנמנם בשלווה.

יום אחד חשד אסלן היתום שמשהו לא כשורה. הוא יכול היה להישבע שמישהו נטל חלק מלחמו ושתה ממימיו במשך הלילה. הוא הגה בכך רבות.

'אבל לא', אמר לעצמו, 'אני בודאי טועה. הכלבים שוכבים בחוץ והכבשים אינן יכולות להגיע לתרמיל שלי. מי אם כך יכול לעשות דבר כזה?'

חלפו ימים אחדים ואשת אדוניו נתנה לו ככר עגולה של בָּגְהַג' (מעין פיתה) עם ארבע ביצים, מנת מזון לאותו יום. זורו לא שינה ממנהגו. הוא הכניס את הלחם וארבע הביצים לתרמיל שלו ותלה אותו מעל לראשו. בבוקר כאשר נעור משנתו גילה כי מחצית מן הלחם ושתים מן הביצים נעלמו.

'בין אם יש כאן מישהו שיכול היה לעשות זאת ובין אם לאו', אמר, 'מישהו או משהו בא לכאן הלילה ונטל לעצמו מחצית מן הצידה שלי!'

במהלך היום הבא היה אסלן לא שקט ועקב אחר השמש הזוחלת בשמים כשהוא מחכה בקוצר רוח לרדת החשיכה, כך שיוכל להוליך את עדרו אל הדיר ולגלות מי הוא זה שכה להוט לבוא בלילה ולחמוס ממנו מחצית מצידתו.

לבסוף ירד הערב. אסלן היתום קיבץ את צאנו והוליך אותו במורד הגבעה הירוקה אל המערה שבעמק. שם משך מעל ראשו את קוּלָבּ הלבד, גלימת הרועים שלו והעמיד פנים כישן בעוד הוא פוקח עין ומביט מתחת לגלימה. לפתע עלה בדעתו כי אותו גנב אלמוני עלול להיות שד חורש רעות!

,יהיה אשר יהיה', אמר לעצמו, 'אני אדקלם את התפילה שלימדה אותי אמי והשד יזחל חזרה לגיהינום!'

זמן רב חלף ושום דבר לא אירע. לא נשמעה ולו גם אוושה רכה או לחישה. השקט העמוק נמשך ונמשך ושלא לרצונו כבדו עפעפיו של אסלן יותר ויותר. הוא כמעט ונרדם כאשר קלטה אוזנו קול רחש רפה. כל עייפותו פגה באחת!

ואז... מה ראה אסלן? תבורכנה העיניים שחזו מראה כה משובב נפש! נערה יפיפייה כבת שש-עשרה או שבע-עשרה ניצבה שם לפניו - אבל לא! לא סתם נערה! זו הייתה חוּרִיָה, יצור ענוג כאיילה, נסיכה מקסימה, נסיכה היכולה לצוות על השמש בשמים:

'אל תטרחי לזרוח, הו שמש, כי פני הקורנות יאירו את הארץ! בכל מקום שאאיר ישכחו בני אדם לאכול ולשתות ורק יעמדו מוכי תימהון וינעצו את מבטם באורי הפלאי!'

אם זה המקשיב לסיפור הוא אדם צעיר בעצמו מוטב שיעצור את נשימתו ויחזיק עצמו חזק!

כאשר ראה אותה אסלן כמעט ואבדו עשתונותיו. הוא השתוקק לזנק ולחבק את הנערה שם באותו רגע והוא התאמץ בכל כוחו לעצור את עצמו מלעשות זאת.

הנערה נטלה את התרמיל מעל המסמר, לגמה מעט מים, חתכה נתח מובחר מכיכר הלחם שלו ועמדה להעלם מבעד לקיר המערה שממנו בקעה. אך ברגע זה כרך אסלן את זרועו סביב לצווארה!

"לאן את הולכת, נערה חביבה שלי? שאל, "האם את היא כוכב מזלי?"

הנערה הסתובבה אליו ועם מבט עצוב בעיניה התחננה בפניו שירפה ממנה: "תן לי ללכת!", קראה, "לא אביא לך שום מזל! אתה רק תקלע את עצמך לסכנה איומה!"

"עשי בחיי כטוב בעיניך!" הכריז אסלן, "אין דבר עלי אדמות שאפחד ממנו! הישארי אתי והיי לאהובתי!"

מלותיו הרכות פרטו על מיתרי לבה של העלמה.

"שמע לי!", אמרה, "הרחק מכאן מעבר לשבעה הרים שוכן מלך כביר בשם זַרְזָנְד, או 'אימה'. כל המלכים האחרים רועדים רק למשמע שמו. המלך הזה הוא אבי. לפני ארבע או חמש שנים (כבר אבד לי החשבון המדויק) נקבצו שבעה מלכים יחדיו והכריזו עליו מלחמה. אבי אסף את צבאותיו ויצא לקרב עם אויביו בהותירו מאחור את שני אחי להשגיח על עניני המדינה. ודווקא אז בעיצומם של אותם ימי מבוכה גדולה, הגיע השד הענקי טָפָּגּוֹז עם ששה מאחיו. הם תקפו את אחי, לכדו אותי ולקחו אותי עמם.

אחי ניסו לאסוף צבא ולצאת לקרב עם שבעת הַדֶּוִוים. במשך עשרה ימים ניטשה המערכה וביום האחד-עשר הושמדו ארבעה מן השדים, אך גם אחי הבכור נפל בקרב. ביום השלושה-עשר נהרגו שד נוסף ואחי השני. צבאותינו הותשו מאוד ועם מותם של שני אחי ויתרו חיילנו על המאבק ונפוצו איש איש לביתו.

הענק טָפָּגּוֹז אשר היה הבכור בין השדים נשא אותי אתו והביאני לארצו. כאשר הגענו לטירת השדים, כפי שהם מכנים אותה, אמר לי טָפָּגּוֹז:

'נערה, את עכשיו ללא אדון ואלוף. מה לא אתן כדי להיות לבעלך! אם תצייתי לי בהיגיון, אנצור אותך כבבת עיני!'.

לא רציתי בְּדֶוו לי לבעל וסירבתי לקבלו כארוסי. ארבעים יום הפציר בי הענק. הוא נפל לרגלי וניסה לשנות את דעתי בהיאנחו אנחה אחרי אנחה, אך אני רק אמרתי לו: 'איני רוצה אותך!' ולא זזתי מעמדתי. ביום הארבעים טָפָּגּוֹז השתגע לגמרי. פיו העלה קצף והעין היחידה שבפסגת ראשו יצאה מחורה והתנפחה כמו אבטיח. הוא נפל על הארץ והלם עליה באגרופיו כשהוא קורא ללא הרף בשמי: 'סִימִיזָר, סִימִיזָר יקרה שלי! (השם סִימִיזָר הוא פרסי ומשמעו 'בעלת לחיים בצבע הכסף')'

כאשר ראתה אמו של המפלץ, זקנה מבחילה, את הסבל שגרמתי לבנה, היא נעצה בי מבט זועם ואפל והשתוקקה לקרוע אותי לגזרים, אך חששה יותר מדי מפניו מכדי שתעז לעולל לי דבר מה.

הַדֵּוו נותר בטירופו במשך שלושה ימים ואז חזר במידת מה לשפיותו ושוב חידש את תחנוניו והפצרותיו למשך ארבעים יום נוספים ושוב עברה עליו התקפת טירוף. אחרי שלושה ימים שבו אליו חושיו והוא קרא לאמו ואמר: 'הוציאי את גור האדם הזה מתחום ראייתי, אך דאגי שלא יאונה לה כל רע!' האם הזקנה של הענק הייתה מכשפה בקיאה בכל רזי הכישוף. אינני יודעת מה היא עשתה בדיוק, אך כהרף עין מצאתי את עצמי כלואה בתוך המערה הזו. הזקנה נטלה לידה מטה ירוק, הכתה שלוש פעמים על פני הסלע וקראה: 'סלע קלוט אל תוכך בת מלך זו ושמור עליה עד אשר תספרנה הסנוניות לגואלה איך לשחרר אותה. אז ורק אז, כאשר יכה עליך שלוש פעמים, הפתח ומסור אותה לידי אדוניה ואישהּ. ועד שיבוא היום הזה הפתח פעם ביום בשעת חצות והנח לה לחלץ את אבריה.'

זהו אם כך, רועה, הסיפור שבפי." סיימה הנסיכה את דבריה, "עזוב אותי עכשיו והנח לי לשוב לכוך האפל והעגום בתוך הסלע הקר. אם אתה אוהב אותי באמת כפי שאתה אומר, לך ומצא את הסנוניות היודעות כיצד ניתן לשחררני מכלאי."

האיש הצעיר הרפה מן הנסיכה ועמד שם שקוע במחשבות. למחרת בבוקר עם עלות השחר - מי יתן ויזרחו גם עליכם טובו וחדוותו! - קיבץ אסלן את צאנו ונהג אותו ישר לדלת אדוניו. כאשר ראה האדון את כל צאנו שב מן השדות זמן רב בטרם יבשו נאות מרעה הקיץ היה מופתע מאוד. אסלן ביקש ממנו לשלם לו את משכורתו בהכריזו כי שוב אין ברצונו להיות רועה צאן. אדוניו התאמץ מאוד להניא אותו מהחלטתו, אך ללא הועיל: אסלן נטל את שכרו ויצא לדרך.

משיצא מתחום הכפר נעצר בפרשת דרכים. הדרך התפצלה לשלושה כיוונים שונים והוא תהה ולא ידע באיזה מהם יבחר. הוא ניצב שם ושקע במחשבות. הוא נזכר בתפילתה של אמו ומלמל תחילה את תפילת האדון ואחר כך התפלל בלי קול: "אלוהי אבי ואמי היקרים," אמר, "אני אעצום את עיני ואשליך את מקלי באוויר. אני מבקש ומתחנן מלפניך, גרום לו שייפול על הנתיב הנכון!"

ובאומרו זאת זרק את מקלו באוויר. כאשר פקח את עיניו ראה שהמקל מוטל באמצעי שבין השבילים. הוא פנה לעברו והחל לפסוע עליו. הוא הלך והלך, אם מעט ואם הרבה - רק האל יודע.

בדיוק עם שקיעת החמה הגיע לכפר. לא היה זה כפר ארמני, אך לא היה לו מקום אחר שיוכל לשהות בו ולא מישהו שיוכל לפנות אליו; להיכן עוד יוכל אם כך ללכת? איך שהוא נראה לו שהוא עשוי למצוא שם את הסנוניות שלהן הידע להורות לו כיצד ישחרר את סִימִיזָר מכלא הסלע שלה.

אסלן פסע מבית לבית בהתבוננו היטב אם יש קן סנוניות תחת גגותיהם. הוא חלף על פני בתים רבים ולא גילה כל קן. לפתע, מכל מקום, הגיע לבקתה קטנה ובשאתו את עיניו ראה סנונית מגיחה מפתח מעל הדלת ואז שבה ומעופפת לתוכו חזרה.

"יא אללה!" אמר (באזורים אלה שהאיסלאם שולט בהם משתמשים גם נוצרים בביטוי), "אולי כאן מצוי מזלי? אם אלך ואדפוק על דלתו של בית זה אולי יניחו לי להעביר בו את הלילה עד אשר אראה איזה שביל יפתח לי אלוהים."

למזלו הייתה דלת הבית פתוחה. אסלן נכנס פנימה, הסתכל סביבו וראה אשה זקנה מדליקה נר.

"ברכות, סבתא!" אמר "אני מאחל לך כל טוב."

"ברכות גם לך. כל הטוב הוא מאלוהים!" השיבה הזקנה. "אני לשירותך."

"סבתא," אמר אסלן, "אני זר באזורים אלה ואין לי חבר או מודע כאן. האם תוכלי אולי לתת לי מחסה ללילה?"

"הכנסת אורחים היא הקרבת קורבן לאלוהים." אמרה הזקנה, "הכנס."

הזקנה הגישה לאיש הצעיר לחם וכל מה שהיה תחת ידה וכשהגיעה שעת השינה, הכינה עבורו משכב ופרשה לשכב בעצמה.

"אדוני אלוהים" אמר לעצמו "האם אלו הן הסנוניות אשר תוכלנה ללמד אותי איך להציל את סִימִיזָר, או שיהיה עלי לעבור עוד דרך ארוכה עד שאמצא אותן?"

ובעוד הוא מהרהר בדבר ותוהה עליו, נעצמו עיניו והוא שקע בשינה.

עם אור ראשון של שחר קם אסלן משנתו והלך להתבונן בקן הסנוניות. הן היו טרודות במלאכתן וצייצו בעליזות.

"אלוהים הטוב" התפלל האיש הצעיר, "כלום לא תוכל להעניק לי את הכוח להבין את שפת הציפורים?"

עודנו מתפלל והנה השמיעה אחת הסנוניות קול ציוץ ולפתע נדמה היה לאסלן שהוא מבין משהו מן הנאמר. הוא כרה את אוזנו והקשיב.

"רעייתי" אמר הזכר.

"מה העניין?" אמרה הנקבה.

"האם את מכירה את הצעיר הזה? נדמה לי שראיתי אותו אי שם בעבר. אה! נזכרתי! כאשר היינו עפים אל המערה לאסוף תולעים וכל מיני דברים הוא נהג לזרוק לנו פתיתי לחם!"

"אתה צודק" אמרה הסנונית, "זהו אסלן היתום. הוא בא לכאן לשאול בעצתנו איך להציל את סִימִיזָר אשר מוחזקת בשבי הָדֵּוְו."

"מזל שהגיע עכשיו לפני שאנו נודדים אל ארצות החום!"

"כל מה שעל אסלן לעשות" אמרה הסנונית, "הוא לנשק שלוש פעמים את ידה של בעלת הבית כאשר הוא נפרד ממנה לשלום ולומר לה שלוש פעמים: 'תודה רבה, סבתא טובה!' ואז תאמר לו הזקנה מה עליו לעשות כדי להציל את הנסיכה."

כאשר שמע זאת אסלן לא ידע נפשו מרוב שמחה. בדיוק כאשר עלתה השמש מעל קו האופק ובישרה למאמינים את שעת התפילה, הזדרז אסלן להתלבש ולאחר שנוכח לדעת כי גם הזקנה לבושה, פנה אליה ואמר:

"סבתא, עלי להזדרז ולצאת לדרכי. הושיטי לי את ידך כדי שאוכל להיפרד ממך לשלום וללכת." הוא נשק שלוש פעמים לידה של הזקנה ושלוש פעמים אמר לה: "תודה רבה, סבתא טובה."

הזקנה נשקה לצעיר על מצחו. "הידד זורב היקר", קראה, "אתה באמת אריה, אסלן בין בני אדם. אלוהים ימלא את כל משאלות לבך. אל פחד!"

והזקנה מסרה לאסלן ארבעה עשר אלסרים, שני אגוזי מלך, בקבוק קטן של מים וחופן קמח עטוף בפיסת בד.

"אני יודעת באיזו דרך עליך ללכת." אמרה לו, "טירת השדים נמצאת במרחק של שבעה ימי מסע מכאן. הכנס את ארבעה-עשר אגוזי האלסר לכיסך ואכול אחד מהם בכל יום. לאחר שתתרחק מעט מן הכפר, התיישב בתעלה שלצד הדרך ופצח את שני האגוזים. או אז יהיה בידך כל הדרוש למסעך. כאשר תגיע לארמון הַדֵּוִוים, כלומר לטירת השדים, תיווכח לדעת שלמעשה זוהי באר שעומקה שבע קומות. תראה שם את אמו של הַדֵּוְו ישובה על פי הבאר ושומרת. קח את בקבוק המים שנתתי לך, מלא את פיך במים והתגנב אליה. כאשר תגיע אליה תירק את המים בפניה. דבר זה יגרום לה לאבד את הכרתה. רד אל תוך הבאר ושם תמצא את הענק טָפָּגּוֹז ישן שינה שממנה יעור רק לאחר שלושה ימים. בתחתית הבאר תראה את המטה הירוק בתוך בריכת מים. קח אותו וטפס חזרה החוצה כשהמטה בידך. אשר לשימוש שתעשה בקמח אם יהיה בכך צורך - יהיה שם מישהו שיגיד לך. אני מאחלת לך דרך צלחה!"

אין מלים שתוכלנה לתאר את אושרו של אסלן! הוא התרחק כברת דרך קצרה מכפרה של הזקנה עד אשר הגיע לתעלה בצד הדרך. שם נטל אחד מן האלסרים, פיצח אותו ואכל אותו. נדמה היה לו שהוא אכל כבש שלם! ביומיים שחלפו, מרוב דאגה, אכל מעט מאוד, אך עתה פג רעבונו לחלוטין. הוא נטל אחד מן האגוזים ופיצח אותו. נחשו מה גילה אז! סוס יפה מראה, חזק דיו לשאת נַפַּח על גבו! סוס אמרתי? זה היה יצור עשוי אש ואוויר בעל כנפיים בלתי נראות לבן תמותה! אוכף כסף היה על גבו. הוא הציב עצמו בתבונה לפני האיש הצעיר וחיכה. כאשר ראה אסלן את הסוס עברה שמחתו כל גבול, בקושי ידע מה הוא עושה.

הוא נטל את האגוז השני ופיצח אותו ומצא בתוכו כידון שחודו עשוי פלדה משובחת, חרב היכולה לחתוך ברזל מחושל, מגן - טוב, אני קורא לזה מגן, אבל בגודל כזה שאדם יכול להשתכן בתוכו, ולבסוף: חליפת בגדים, אבל איזה בגדים! איזה בגדים! עולים על כל דמיון!

אסלן התיישב על האוכף להוט לעוף אל קצווי תבל תוך שעה אחת, אך אסור היה לו לסטות מהוראותיה של הזקנה. הוא רכב שבעה ימים ולבסוף הגיע לטירת השדים.

אסלן הקפיד למלא אחרי הוראותיה של הזקנה כלשונן. הוא הרדים את אמו של הענק עם המים, ירד אל תוך הבאר, נטל את המטה הירוק מתוך המים והצפין אותו תחת גלימתו, ואז עלה על גבו של טִיפִּי - טִיפִּי, שפירושו (בתורכית) סופת-שלג היה שמו של הסוס שלו - ודהר אתו כשהוא צועק: "מערת סִימִיזָר, היכן את? אני בדרכי אליך!"

אסלן המשיך במסעו שלושה ימים נוספים. ביום הרביעי לפנות ערב שמע קול שקשוק עמום מאחוריו. בהפנותו את סוסו לאחור ראה ענן אבק עצום מתקדם לעברו על פני הדרך. היו אלה הענק ואמו המתאמצים להשיגו!

במצוות האל דיבר אליו טיפי לפתע בקול אנושי: "זרוק את הקמח לאוויר!" צעק.

אסלן זרק את הקמח לאוויר והרוח פיזרה אותו על סביבותיו, ומיד, כהרף עין, ניצב יער גדול בינו לבין הענק ואמו; יער שעציו כה סבוכים שאפילו ציפור לא יכלה לעוף בין ענפיהם. אסלן המשיך בדרכו בעוד הַדֵּוִוים הולכים ומסתבכים ביער.

וכך בשלווה ובנחת עשה אסלן את דרכו במשך שני ימים נוספים. עוד יום אחד בלבד והוא יגיע למערתה של סִימִיזָר. לבו החיש את פעימותיו וכולו להט באש הכמיהה לראות את אהובתו. אך לפתע שוב קלטו אוזניו קול נקישות רפה מאחוריו. הוא פנה לאחור ושוב ראה את הענק ואמו רודפים אחריו בשצף קצף. שוב פתח הסוס את פיו ודיבר: "אל תחשוש." אמר, "הבה נעצור ונלחם!"

אסלן עשה את ההכנות הדרושות ואז ניצב איתן וחיכה לטָפָּגּוֹז שישיגהו. הענק התקרב אליו והטיל לעברו את קרדומו בכוח כזה שלוּ היה פוגע בו היה מסיר את ראשו מעל כתפיו ומוחץ אותו כנגד הסלעים ומן הסתם לא מותיר ממנו אלא בדל אוזן.

אך אסלן סר הצדה ותנופתה של המכה גרם לו לענק שייפול קדימה ויחליק מסוסו. אסלן הגיח מאחוריו ובאבחה אחת של חרבו כרת אחד מראשיו של הענק. הענק התכוון להסתער עליו שוב, אך הסוס התרומם על רגליו האחוריות ובעט בו בחוזקה בפרסותיו עד כי איבד הענק את שיווי משקלו. אסלן חג סביבו ושיסף את ראשו השני של הענק בחרבו. הראש נפל קדימה והתגלגל חסר תועלת על חזהו. עתה נותר לענק רק ראשו האמצעי.

ברוב חרונו הרים הענק סלע כביר והטיל אותו, ווּשׁ! ישר על ראשו של הנער. אך אסלן הדף אותו במגנו החזק והסלע התנפץ לרסיסים שהתפזרו סביב סביב. אסלן הניף את מגנו אל על, אחז בכידונו בשתי ידיו והטיל עצמו על הענק. בכל כוחו תקע את הכידון לתוך עינו היחידה של הענק במרכז מצחו והפלד החד חלף דרך מוחו ובקע מעורפו. הענק התנדנד ונפל ארצה ללא רוח חיים.

אך עתה הסתערה לעברו אמו של הענק! אסלן הדהיר את סוסו חזרה אל הדרך המובילה למערה וראה לפתע אגם עצום משתרע לפניו, אגם שלבטח לא היה קיים שם קודם לכן וגם ארבעה בושלים של חיטה אם יפוזרו עליו לא יצליחו לכסותו. הסוס האלוהי מלא ההשראה דיבר שוב:

"זהו הרוק של אמו של הענק המתכוונת לחסום כל דרך נסיגה מבנה. ראה, היא הפכה עצמה לברווז השוחה על פני האגם. מהר ותלוש שלוש שערות מרעמתי והשלך אותן על פני האגם!"

הרועה מיהר לתלוש שלוש שערות מרעמתו של הסוס והשליך אותן לאגם. מיד הפכו השערות לגשר ואסלן דהר עליו וחצה את האגם בבטחה.

וכך הגיע אסלן בריא ושלם אל המערה שסִימִיזָר הייתה שבויה בה. הוא ירד מסוסו, רץ אל קיר הסלע של המערה, הכה עליו שלוש פעמים במטה הירוק וקרא שלוש פעמים רצופות:

"הבקע הקיר, פנה דרך.

לעבור הנח לבת של מלך! "

הקיר התבקע ונשבר לרסיסים וסִימִיזָר צעדה קדימה והתנפלה לבין זרועותיו של אסלן. אך אושרה הרב היה גדול מנשוא והיא התעלפה וצנחה לארץ. אסלן הגמיע אותה מים מן הצפחת שלו ומשך קלות באוזניה ולאט לאט שבה הנערה להכרתה.

שני ימים ושעה אחת נחו השנים במערה והרועה סיפר את כל אשר עבר עליו מאז פגישתם האחרונה. הם עשו את כל ההכנות הדרושות למסע אל בירת הממלכה, אל אביה של סִימִיזָר ואז אמר אסלן:

"סִימִיזָר יקירתי, לא אני הוא גואלך האמיתי; יהיה זה דבר נקלה לשכוח מי הוא באמת. סבתא הזקנה היא זו שהצילה אותך באמת. לאן שלא נלך מכאן, חייבת היא לבוא אתנו."

סִימִיזָר קיבלה בשמחה את הצעתו. אסלן הביא את סוסו, הושיב את סִימִיזָר על האוכף לפניו ובקוראו בקול: "סבתא, היכן את! אנו בדרכנו אליך!", הדהיר את סוסו ויצא לדרך. עם רדת החשיכה הגיעו לביתה של הזקנה. היא שמחה על הצלתה של סִימִיזָר ובמיוחד הייתה מאושרת לשמוע על כך שבכוונתם לקחתה עמם ולדאוג לה כאילו הייתה אמם שלהם.

למחרת היום ארזה הזקנה את המטלטלים המעטים שברשותה והם יצאו לדרך. הזקנה לא הניחה לאסלן להושיב אותה ואת סִימִיזָר על אוכף הסוס וללכת רגלי בעצמו.

"אתה תשב על הסוס", אמרה, ובהוציאה כרכרה קטנה מחזה נשפה עליה והתיישבה בתוכה וכרכרת הקסם התגלגלה בעליזות סמוך לסוס.

הנוסעים שלנו המשיכו עוד ועוד במסעם. אם דרך ארוכה עברו ואם קצרה דרכם, זאת לא נדע - רק אלוהים הוא היודע מהו ארוך ומהו קצר. לבסוף הגיעו לגבול ממלכתו של המלך זַרְזָנְד. והנה בדיוק שם על פסגתו של הר גבוה ניצבה טירה שמורה על ידי צבא חזק בפיקודו של אלוף, הנכון למנוע מכל אויב לחצות את הגבול.

האלוף ניצב עתה על משמרתו בראש המגדל. בהבחינו בשלושת הנוסעים המתקרבים לגבול ועומדים להציב רגלם על אדמת הארץ, מיהר לשלוח עשרה מאנשיו למנוע מבעדם את הדבר. אסלן רצה להלחם בהם ולחצות את הגבול בכוח, אך סִימִיזָר ביקשה להטות אותו מכוונתו.

"ראשית", אמרה, "אנשים אלה נמנים על צבאו של אבי, ושנית ישנם ששה הרים נוספים מאחורי ההר הזה שיהיה עלינו לעבור. אם נבקיע לנו דרך על פני כל אחד מהם, יתכן ותפצע פצעי מוות באחד הקרבות ומה תהיה עבורי משמעות החיים בלעדיך?"

הזקנה אף היא לא אהבה את הרעיון שיהיה עליהם להבקיע דרך בקרב ושידלה את עשרת החיילים לשוב אל מצביאם.

"אנו נסתלק מכאן ונמנע מלהציב רגל בארצכם כל זמן שלא תרשו לנו לעשות כן." אמרה.

כאשר הסתלקו משם החיילים, התירה הזקנה את הצעיף שלראשה ופרשה אותו על האדמה.

"הישארו לשבת על סוסך ותנו לסוס לעמוד על הצעיף והוא ישא אתכם באוויר עד לבירתו של המלך. אני אשב עליו בתוך כרכרתי וכך נגיע ליעדנו מבלי שלמעשה נעמיד את כף רגלנו על אדמת הארץ."

"לא, אמא!" אמר הסוס, "את וגבירתי תשבו על גבי הצעיף ואסלן ישאר באוכפי. אלוהים העניק לי כנפיים לעופף ואני אשא אותו באוויר אל בירת הממלכה!"

ובאומרו זאת פרש כנפיו וכל הארבעה עופפו יחדיו ונחתו בפרוורי בירתו של המלך זַרְזָנְד.

אסלן ביקש לגשת ישר אל הארמון המלכותי לבשר למלך שבתו סִימִיזָר שם, אך הנערה לא הניחה לו לעשות זאת. "בניו של הוזיר הגדול קיוו שאטה חסד לאחד מהם." אם ידעו שאתה הוא זה שהצילני והשיב אותי לכאן, יהרגו אותך."

"אתה, שב כאן ונוח קמעא", אמרה הסבה הזקנה. "אני אלך ואעשה את כל הדרוש."

סִימִיזָר נתנה לזקנה תמונת דיוקן קטנה של אמה משובצת במסגרת זהב. "אם לא יאמינו לדבריך", אמרה, "הראי להם את התמונה הזו ושירי להם את שירה האהוב של אמי שנהגתי לשיר באוזניה ואלו הן מלותיו: 'אבי הוא האדיר בגברים ואמי המתוקה שבכל הנשים'. אם לא יניחו לך להיכנס כל מה שיהיה עליך לעשות הוא להשמיע את השיר הזה מתחת לחלונה של אמי."

הזקנה יצאה לדרכה והתיישבה על אבן המחזרים שמחוץ לארמון (זוהי האבן הניצבת סמוך לפתחם של בתים ארמניים, ואלה הבאים לבקש את ידה של בת המתגוררת בהם ולשאת אותה לאשה, יושבים עליה). משרת מיהר לבוא אליה מן הארמון.

"מה רצונך, אשה זקנה?" שאל.

"באתי לבקש את ידה של בת המלך עבור בני."

"אך המלך, כבר אין לו בת יותר!"

"כן, יש לו!" אמרה הזקנה, "קח אותי אל המלך או אל המלכה."

המלך קיבל דיווח על המתרחש.

"מי יודע למה כוונתה?" נאנח, "זוהי בודאי זקנה כלשהי שהצער העביר אותה על דעתה."

הזקנה ראתה שאין בכוונתם להניח לה להיכנס לארמון. היא הרימה על כן את קולה והחלה לשיר את השיר שלימדה אותה הנסיכה:

"אבי הוא האדיר בגברים,

אמי היא המתוקה שבכל הנשים."

השיר ריחף בחלל האוויר. המלכה שמעה אותו והופתעה ומיד שלחה שליח להביא את הזקנה לפניה.

"מדוע התיישבת על אבן המחזרים?" שאלה.

"באתי לבקש את ידה של בתך עבור בני." אמרה הזקנה.

"אין לי עוד בת יותר." נאנחה המלכה, "אבל את השיר הזה ששרת נהגה לשיר הבת המסכנה שהייתה לי והוא היה השיר האהוב עלי. מאין את מכירה אותו?"

"בתך לימדה אותי בעצמה, בתך סִימִיזָר, והיא גם נתנה לי את התמונה הזו להראות לך." אמרה הזקנה. והיא סיפרה למלכה את כל אשר אירע.

המלכה, בשומעה את הבשורות הטובות, התעלפה מרוב שמחה. נערותיה נאספו סביבה. המלך מיהר לבוא אף הוא ועד מהרה השיבו אותה להכרתה. כאשר שמעו מפי המלכה כי הנסיכה סִימִיזָר בחיים וכי היא בריאה ושלמה, יצאה החצר כולה בצי של עגלות וכרכרות להביא את אסלן וסִימִיזָר אל הארמון.

המלך זַרְזָנְד ומלכתו היו מלאי שמחה לראות את בתם האובדת והם ערכו נשף גדול לחגוג את חתונתה הקרובה של הנסיכה סִימִיזָר עם אסלן היתום.

בעוד ההכנות בעיצומן באו הסייסים מן האורווה המלכותית ודיברו עם אסלן: "מזה יומיים שיתוש עף מעל האורווה ואינו נותן לסוסים מנוח." אמרו.

אסלן רצה ללכת ולראות במה מדובר, אך הזקנה לא הניחה לו לעשות זאת.

"אני אלך." אמרה.

הזקנה נטלה שני מקלות קטורת מאכסדרת הכנסייה, הלכה אתם לאורווה והציתה אותם. היתוש נעלם מיד.

לזקנה ניתן חדר משובח ומשרת מיוחד לה, והכל נהגו בה בכבוד רב.

באותו לילה כאשר היו הכל ישנים, התגנבה הזקנה בשקט ויצאה מחדרה. היא פתחה בשקט את הדלת לחדר משכבו של אסלן, התיישבה תחתיה, פסיעות אחדות מן הדלת, וחיכתה. בידה החזיקה מוט ברזל שבקצהו האחד שלוש שיניים ובקצה השני ידית קצרה (מעין מזלג או קלשון). מיד כשחלפה שעת חצות שמעה קול רשרוש רפה. זה היה הדבר שציפתה לו. נחש שחור גדול מכוסה קשקשים זחל על פינת הרצפה לעבר מטותיהם של אסלן וסִימִיזָר. הזקנה מיהרה להכות אותו בנשק הברזל שבידה ודקרה אותו בקצה ראשו בדיוק במקום שעינו של טָפָּגּוֹז הייתה צריכה להיות. היצור הנתעב השמיע זעקה מחרידה, התפתל בכאב ואז צנח חסר חיים על האדמה.

אסלן וסִימִיזָר הוחרדו משנתם על ידי זעקת הנחש והסבה הזקנה סיפרה להם מה קרה. הנחש היה לאמיתו של דבר אמו של הענק והיא גם זו שחגה סביב האורווה בלבוש יתוש בהמתינה להזדמנות להתקיפם, אלא שהוברחה משם ועכשיו חיפשה דרך בתחפושת של נחש להמיט אסון על הזוג הצעיר.

המלך והמלכה שמחו מאוד. רווח להם בעת ששמעו איך ניצלו אסלן וסִימִיזָר מנכישתו הארסית של הנחש. הם בזבזו כסף רב ושלחו מאות הזמנות לטקס הכלולות. שבעה ימים ושבעה לילות תמימים נמשכו חגיגות החתונה. אסלן נשא לאשה את סִימִיזָר אהובתו. כיוון שהמלך עצמו היה כבר בא בימים הוא ויתר על כיסאו למען הרועה והכתיר אותו בשם 'המלך אסלן היתום'.

וכמו שהגשימו אסלן וסִימִיזָר את שאיפת לבבם מי יתן ותגשימו אף אתם את שלכם!"

הערות

מקור הסיפור הוא אוסף סיפורי העם והמשלים הארמניים (Armenian Folktales and Fables) שתורגם על ידי Charles Downing. וראה אור כחלק מסדרת הפרסומים של אוניברסיטת אוקספורד בנושא מיתוסים ואגדות (Oxford Myths and Legends).

מרבית סיפורי הקובץ נאספו על ידי חוקרי פולקלור מפי מידענים בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית והם משקפים בשפתם ובסגנונם את מספרי הסיפורים הארמניים במיטבם.

הסיפור שהובא לעיל על בתו של המלך זַרְזָנְד הוא מהצעירים שבאוסף - גילו מגיע "רק" לששים שנה. הוא הוקלט בשנת 1940 מפיו של מספר בשם הַמְבַּרְדְּזוּם טֵר-וַרְדַּנְיָאן מנפת שִׁירָק שבמזרח תורכיה ופורסם במקור בספר Armenian Popular Tales שהוצא לאור באֵרֵוָון שבתורכיה על ידי T. Navasardiantz בעשרה כרכים בין השנים 1967-1951.