יסודות בחקר הסיפור העממי

ד"ר יואל פרץ

שעור מס' 6: האויקוטיפ

חובה:

ל' הונקו, "ארבע צורות של הסתגלות למסורת", מחקרי ירושלים לפולקלור יהודי, ג', (תשמ"ג), עמ' 139-156.

רשות:

ת' אלכסנדר, "האגדה הספרדית-יהודית על רבנו קלונימוס בירושלים – לחקר דרכי ההסתגלות של הספור העממי", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ה'-ו', (תשמ"ד), עמ' 85-123.

ג' חזן רוקם, חקר תהליכי התמורה בספור העממי, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ג', תשמ"ג, עמ' 127-139.

דפי עזר לשיעור: Jason H, types of Oral Tales in Israel, Jerusalem, Israel Ethnographic Society, 1975, p18.

ד' נוי, "עלילות דם בסיפורי העדות", מחניים קי', תשכ"ז, עמ' לד – לה.

טקסטים:

"בת שלמה במגדל", "אגדת שלושה וארבעה", "מעשה בבן מלך", "רפונזל"

ל' הונקו, "ארבע צורות של הסתגלות למסורת" – סיכום והערות

לאורי הונקו הוא פולקלוריסט פיני. מאמרו שפורסם בשנת 1981 בכתב העת "Studia Fenica" עוסק בתמורות שחלות בסיפור העממי בעת שהוא עובר ממרחב תרבות אחד למשנהו.

הונקו עושה הבחנה בין ארבע צורות של הסתגלות:

1. הסתגלות סביבתית-מורפולוגית

2. הסתגלות מסורתית-מורפולוגית

3. הסתגלות תפקודית

4. אויקוטיפ ואויקוטיפיפיקאציה

1. הסתגלות סביבתית-מורפולוגית

כאשר סיפור נודד מאזור גיאוגרפי אחד למשנהו נוטים מספרי הסיפורים להחליף מרכיבים צורניים (מורפולוגים) הקשורים בטבע, שאינם מוכרים לשומעים, במרכיבים מוכרים לשומעים מסביבתם הקרובה. אם למשל בסיפור כלשהו מופיעות דמויות של אריה ותן, הרי שבסביבה שאין בה לא אריות ולא תנים יתכן וגיבורי הסיפור יוחלפו על ידי דוב ושועל, אף על פי שהסיפור עצמו לא ישתנה. דוגמא נוספת היא אגדה הקשורה למקום – אגדה אתיולוגית שמסבירה מדוע מקום מסוים נקרא בשם זה או אחר או מתארת איזה שהוא אירוע שקשור בעץ או בסלע מסוים. המספר ישנה במקרה זה את המקום או המונומנט הבלתי מוכרים במקום או במונומנט המוכרים לקהל השומעים מסביבתם הקרובה.

שינויים כאלה אופייניים אם כך לאגדות. במעשייות שמעצם טבען הן מתרחשות בעל מקום ועל זמן, סביר להניח שנמצא פחות שינויים מסוג זה.

אחת השאלות שמציב הונקו היא האם גם בימינו כאשר אנשים מכירים יותר גם סביבות רחוקות, עדין מתרחש אותו תהליך של שינוי.

לטענתו של הונקו שינויים מורפולוגיים של החלפת שמות מקומות או מונומנטים מן הסיפור המקורי במקומות או מונומנטים הידועים לשומעים משבשים את האמינות ההיסטורית של הסיפור בכך שהם מייחסים אירועים שקרו במקום אחד למקום אחר. לדעתו חשוב לחברה לשמר את המסר של האגדה יותר מאשר את אמינותה ההיסטורית. אם המסר של אגדה מסוימת הוא להלל ולשבח את מלחמתם וגבורתם של אנשי ישוב מסוים כנגד אויב שהתקיף אותם, הרי שלמסר הזה – ניצחון המעטים על הרבים – יש יותר חשיבות מאשר לכך שהקרב ארע בכלל במקום אחר.

מדוע נקשרות אגדות שמקורן לא במקום עצמו דווקא למקומות מסוימים בסביבה הקרובה של המאזינים ולא למקומות אחרים?

הונקו סבור שיש לכך ארבעה גורמים:

1. ניצול הטבע – כאשר האדם עושה שימוש מסיבי בטבע – שואב כמויות גדולות של מים, כורת עצים רבים וכדומה – יש סיכוי סביר שהאמונה העממית תספר על כוחות דמוניים שונים השולטים באותם משאבים: שר המים, שד היער וכדומה. כאשר מועבר סיפור שיש בו התייחסות לשר מים למשל הוא ימוקם בגרסתו החדשה באותו נהר, אגם או בריכה שמהם שואבים התושבים המקומיים את מימיהם ולא בסתם מקווה מים מקרי.

2. דומיננטיות של הסביבה – בכל סביבה יש עצמים בולטים ומושכים את העין יותר מעצמים אחרים: סלע בולט בממדיו, עץ עתיק שניצב לבדו וכדומה. הנטייה של המספר כאשר הוא מעתיק סיפור מסביבה זרה תהיה לקשור אותו דווקא לאותם עצמים בולטים ולא לאחרים.

3. המסגרת המקומית-היסטורית של ההתרחשויות – אם בסביבה הקרובה לשומעים ארע אירוע היסטורי כלשהו במקום מוגדר, עשוי הדבר לגרום למספר המביא סיפור היסטורי מסביבה זרה, לייחס אותו דווקא למקום המסוים הזה ולא לאחרים.

4. שמות מקומות – גם שמות יוצאי דופן שקיימים בסביבתם הקרובה של השומעים יכולה לדרבן את המספר לקשור את הסיפור שהוא מביא דווקא לשמות אלה ולא לאחרים.

2. הסתגלות מסורתית-מורפולוגית

עד עכשיו עסקנו בהסתגלות של מסורת לעולם גיאוגרפי, לסביבה הטבעית. אך קיימת גם סביבה שניתן לכנות אותה "סביבה מסורתית". זוהי הסביבה החברתית הנבנית על תבניות כלכליות ותפקודיות. ניתן לדבר על הסתגלות צורנית למסורת ולא רק לסביבה.

הסתגלות כזאת תגרום להחלפת יצורים על טבעיים בסיפור ביצורים על טבעיים אחרים המוכרים יותר במסורת המקומית, או להחלפה של מוטיבים לא מוכרים במוטיבים מוכרים או לשינוי המסורת המיובאת לכיוון מותאם יותר לצורת התקשורת האופיינית לז'אנר החדש. כאשר קיימות במסורת המקומית דמות או מנהג שהפכו לדומיננטיים באותה מסורת, כל מסורת מיובאת מבחוץ תתאים עצמה לאותו "גורם שליט במסורת" ותשתלב בה. לעתים ההעדפה של דמות מסורתית מסוימת היא פועל יוצא של העדפה אישית של מספר הסיפור החותר כנגד הזרם החברתי המקובל .

שאלה בפני עצמה היא איך בכלל נוצר "גורם שליט במסורת". הונקו מביע השערה שיש כאן תהליך דיאכרוני, תהליך תלוי זמן. עד לשלב מסוים מוטיבים ודמויות מתפשטות מאזור אחד למשנהו. הם מושפעים ומשפיעים על מסורות מקומיות במקומות שהם מגיעים אליהם, אך ברגע מסוים מתגבש במקום מסוים מסורת סטריאוטיפית ששוב אינה משתנה בקלות ואינה קולטת בקלות מוטיבים חיצוניים. כדוגמא הוא מביא את דמותו של הגיבור וינימויגן בשירת הקאלוואלה הפינית. בשלב מוקדם של יצירת האפוס קיבל גיבור זה תפקידים רבים שהיו שייכים למסורות על גיבורים אחרים, אך מאוחר יותר התגבשה דמותו סביב למספר תפקידים מסורתיים ושוב לא קלטה דמותו תפקידים נוספים.

סיפורים הנודדים מסביבה אחת לאחרת עוברים גם הסתגלות בכיוון של הנורמות החברתיות הקיימות במקום שאליו מתגלגל הסיפור. אם הן נוגדות את רוח הסיפור, משנה המספר את הסיפור ומתאים אותו לנורמות ולתפיסות המקומיות. הונקו מביא כדוגמא דמות מסורתית של גנב הרווחת במסורות אירופאיות רבות, אך בעוברה ממקום למקום היא מותאמת כל פעם מחדש לכללי המוסר המקומיים. עם זאת אין הונקו מתעלם מממצאיו של בסקום (האסכולה הפונקציונלית) הטוען כי הסיפור לעתים מייצג דווקא סטייה התרסתית מהנורמה המקובלת, או משמש כשסתום לפריקת מתחים חברתיים שלא ניתן לבטאם בדרך אחרת. אך הונקו סבור שמרבית הסיפורים מתאימים עצמם לנורמות המקובלות בחברה שהם מסופרים בה.

גם לאישיות של המספר יש השפעה בכיוון זה. המספר אינו מעביר פסיבי של סיפורים אלא מעצב אותם מחדש לפי ערכיו, מקומו בחברה והשקפת עולמו האישית. קיים קשר אמיץ בין הז'אנר הסיפורי לעיצוב המוטיבים השונים בסיפור. לכל ז'אנר יש על פי הונקו, צורות אופייניות ונושאים אופייניים. המספר בקולטו סיפור מז'אנר אחד מעביר אותו לז'אנר אחר ואז גם מתאים אותו למבנה המקובל באותו ז'אנר.

3. הסתגלות תפקודית

שתי ההסתגלויות שעסקנו בהן עד כה הן הסתגלויות קבועות ובדרך כלל בלתי הפיכות. הן אופייניות לתקופה של מעברים מהירים ושל שינויים בולטים. לעומת זאת בזמן "רגיעה" שולט בתהליך ההסתגלות סוג אחר של הסתגלות – הסתגלות תפקודית. הסתגלות זו היא מינורית יותר באופייה ולעתים קרובות קצרה בזמן. היא תלויה יותר בהקשר המיידי של המספר וקהלו והאירועים החברתיים העכשוויים. הסיפור מותאם לנסיבות משתנות בגבולות מוגדרים של החברה בהתאם לתפקיד הזמני שהוא אמור למלא ברגע מסוים.

ההסתגלות התפקודית היא כאמור תלויית הקשר וקשה להפרידה מן התוכן הבסיסי הקבוע. בנקודה זו מטשטשת ההפרדה בין תכנים מסורתיים קבועים לשינויים.

4 . אויקוטיפ ואויקוטיפיפיקציה

האסכולות המחקריות עד פרסום מאמרו של הונקו הדגישו את המשותף והאוניברסלי ונטו להתעלם מן השינויים המקומיים הייחודיים של מסורות מקומיות. האם ניתן על ידי סינטזה של שלוש צורות ההסתגלות שנמנו בתחילת המאמר להגדיר ייחוד של קהילה או של מסורת מקומית? התשובה שמציע הונקו היא מושג האויקוטיפ. מושג זה נלקח מתחום הבוטניקה. פון סידרוב השתמש בו עוד בשנת 1934 בהקשר של סיפורים. אויקוטיפיפיקציה היא תהליך הסתגלות במובן של "עריכה מקומית" של מוטיב בינלאומי הקשורה לתכונות תרבות מקומיות. תהליך זה נתפס כתהליך חריג מנקודת מבטה של האסכולה הגיאוגרפית-היסטורית. חוקרים חדשים מנסים לבחון תהליך זה מנקודת מבט הקשרית. שוב אין הם מנסים את קווי הדמיון בין תרבויות אלא דווקא מדגישים את השונה והמבדיל ומנסים לראות מה משותף לשינויים שעוברים הסיפורים במעבר מתרבות לתרבות הו מבחינת תכונות סגנוניות ועיצוב לשוני והן מבחינה תוכנית והקשרית. האויקוטיפיפיקציה היא אם כך תופעה מורכבת שקשה להכניס אותה למטת סדום של מונח יחיד האויקוטיפ. היא מבשרת גישה חדשה שמסתכלת על ההסתגלות של סיפור לסביבה חדשה לא כעל תהליך של הישרדות, כעל מטרה בפני עצמה, אלא כעל תוצאה של תהליך חברתי מורכב שבו יש לסיפור תפקיד התלוי במדרג החברתי, בערכים כלכליים, במטרות כלכליות וכדומה. עם זאת אין להיתפס להגדרה פשטנית של הסיפור כמייצג בבואה ישירה של מבנה החברה והכלכלה.

בסיכום המאמר מדגיש הונקו שש תכונות אופיניות לאויקוטיפים:

1. חדירה לתחומים רבים והשפעה הולכת ומחלחלת לתוכם.

2. מידה רבה של שכיחות ויציבות.

3. יצירתיות והתרבות.

4. יכולת הסתגלות טובה לסביבה.

5. עמידה בפני יסודות זרים וחריגים.

6. הם מסגלים לעצמם אופי ייחודי.