יסודות בחקר הסיפור העממי

ד"ר יואל פרץ

שעור מס' 5: האסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית

חובה:

A. Aarne & S. Thompson, The Types of the Folktale, F.F.C 161, 1961.

S. Thompson, Motif Index of Folk Literature, Copenhagen Bloomington, 1966, 30-35.

רשות:

ת' אלכסנדר, חנינת אללה: נוסח יהודי-תימני של ספור סינדרלה ומקבילותיו, בתוך ת' אלכסנדר (עורכת) עד עצם היום הזה, תל-אביב, 1993, עמ' 97-127.

טקסטים:

 סיפורי סינדרלה – "לכלוכית" (האחים גרים), The cat cinderella (גמבטיסטה בזילה), "לכלוכית או נעל הזכוכית הקטנה" (גרסת שרל פרו), Cinderella or Little Glass Sliper (שרל פרו-אנגלית).

סיכום קצר על תולדות האסכולה ההיסטרית-גיאוגרפית ועקרונותיה

יסודותיה של האסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית בחקר הסיפור העממי נעוצים עוד בעבודתם של האחים ג'קוב (יעקב) (1785-1863) ווילהלם (1786-1859) גרים. שני האחים היו בלשנים גרמנים ועסקו בין היתר באיסוף של סיפורי עם מפי מידענים. הם אלה שטבעו את ההבחנה הבסיסית בין מעשייה ואגדה שכבר הזכרנו בשיעורים קודמים ובכך הניחו את היסודות לתפיסה הסוגתית (חלוקה לסוגות – ז'אנרים).

האחים גרים עמדו על כך שאותם סיפורים בשינויים מסוימים מופיעים באזורים שונים בגרמניה ובאירופה כולה. הם הבינו שהדמיון אינו מקרי וכי יש קשר בין גרסאות של אותו סיפור גם אם אין הוא מסופר ברצף טריטוריאלי. בתפיסתם הם הושפעו מעבודתם הבלשנית על הקשרים הקיימים בין שפות שונות ועל ההשתלשלות של שפה אחת מרעותה. גילוי הקשר בין השפה ההודית הקדומה, הסנסקריט, לשפות האירופאיות הביא לגל של רעיונות בתחום הפולקלור על מקורם של סיפורים ועל תפוצתם ממקום למקום ובין היתר ייחוס מקור סיפורי העם האירופאיים למקור סיפורי הודי.

בהקדמה לאחת המהדורות המאוחרות של אוסף הסיפורים שפרסמו האחים גרים בשנת 1856 הם מדמים את הסיפור לזרם תת קרקעי הנבלע במקום אחד וצץ ומופיע במקום אחר:

“…Do not the selfsame stories crop up again in places most widely remote from each other, like a spring which forces its way up in spots which lie far apart?”

"...כלום אין אותם סיפורים עצמם צצים ועולים שוב במקומות מרוחקים ביותר אחד ממשנהו, כמו מעיין המפלס את דרכו החוצה בנקודות השוכנות הרחק במקום נפרד?" (עמ' 427 במהדורה הגרמנית משנת 1856, עמ' 575 בתרגום לאנגלית מרגרט הנט מ-1884).

. לפי תפיסתם של האחים גרים צץ הסיפור במקום מסוים ומשם הוא מתחיל להתפשט למקומות נוספים באמצעות אנשים שנעים ממקום למקום, סוחרים נודדים ועוברי אורח בדיוק כשם שצמחים ובעלי חיים שמצויים באזור מסוים עשויים להתפשט ולהגיע לאזורים חדשים.

בדימוי אחר שמביא תומפסון בספרו "The Folktale” שיצא לאור בשנת 1946 מתואר הסיפור המקורי כאבן שנזרקה לברכת מים וגרמה להתפשטות של גלים מעגליים – נוסחאות נוספות של הסיפור – ההולכות ומתרחקות מן המקור:

“The wave-like diffusion of tales from an original center and similar wave like movements from where new redactions set up other centers – such is the fundamental assumption for the study of oral tales by the methods of Aarne and Anderson.” (p.440).

ובתרגום עברי: "ההפצה דמוית-גל של סיפורים ממרכז מקורי ותנועות דמוי-גליות נוספות שמהן מתחילים עיבודים חדשים להוות מרכזים להפצה נוספת – זוהי ההנחה הבסיסית בלימוד סיפורים אורליים (סיפורים המועברים על פה) בשיטות של אארנה ואנדרסון."

המודל האבולוציוני שטבע דרווין בתחום הביולוגיה באמצע המאה התשע-עשרה השפיע אף הוא על התפיסה של הסיפור העממי כישות אבולוציונית המתפתחת ומתפשטת ממקום למקום.

בניסיון לסווג את המקבילות השונות של אותו סיפור לקבוצות סיפורים נטבע המושג "טיפוס סיפורי" (folktale type) הפולקלוריסט הפיני אנטי אארנה (Antti Aarne) (1867-1925) יצר את האינדקס הראשון של טיפוסים סיפוריים ופרסם אותו בשנת 1910. אארנה חילק את הטיפוסים לשלושה סוגים:

סיפורי חיות.

סיפורי עם רגילים.

סיפורים הומוריסטיים.

בתוך כל סוג נכללו טיפוסים שונים על בסיס של זיהוי מאפיינים משותפים בתוכני הסיפורים: בסיפורי החיות – על איזה חיות מדובר? סיפורי העם הרגילים – האם התוכן כולל יסודות מגיים? יסודות דתיים? יסודות רומנטיים? מפלצות טיפשות? ובסיפורים ההומוריסטיים – האם מדובר על שוטים? על זוגות נשואים? על כמרים? על שקרנים? וכדומה.

לכל טיפוס ניתן מספר מזהה: טיפוס מס' 1 – גניבה של דג. טיפוס מספר 300 – הכנעת דרקון, וכדומה. כל טיפוס מייצג קבוצה של סיפורים בעלת עלילה משותפת. אארנה כלל בעבודתו 540 טיפוסים, אך הוא פרש אותם על פני 1940 מספרים, כדי לאפשר שיבוץ טיפוסים נוספים בעתיד. לאחר מותו של אארנה (בגיל 58) הזמין הפולקלוריסט הפיני קרל קרון (Kaarle Krohn 1863-1933) את הפולקלוריסט האמריקאי, סטית תומפסון (Stith Thompson 1885-1976) להרחיב את האינדקס. תומפסון עשה זאת פעמיים ב-1928 וב-1961. במהדורת 1961 כבר כלל האינדקס 3229 טיפוסים סיפוריים וטווח המספרים הוגדל מ-1940 ל-2499. כמו כן נוספו שתי קבוצות שלא נכללו במהדורה המקורית של אארנה: סיפורי תבנית (כמו למשל סיפור חד גדיא) וסיפורים לא מסווגים.

הספר נקרא "The Types of the Folktale" ויצא לאור בפינלנד. מאז הדפסתו הוא משמש פולקלוריסטים ברחבי העולם ככלי לסיווג, השוואה ומיון של סיפורי עם ברחבי תבל וכמפתח לסיווג ארכיוני של אוספי סיפורים. נהוג להקדים למספר הטיפוס את האותיות AT (ראשי תיבות של אארנה ותומפסון). בתוך טיפוסים סיפוריים רבים יש חלוקת משנה לתת טיפוסים המסומנים באותיות. כך למשל סיפור סינדרלה מופיע באינדקס תחת הספרור A 510 AT.

Tale Classification Used in Stith Thompson, The Types of the Folk-Tale,

2d rev. (Helsinki, 1961)

I. Animal Tales	I. סיפורי חיות
1- 99 Wild Animals	חיות בר
100 - 149 Wild Animals and Domestic Animals		חיות בר וחיות בית
150 - 199 Man and Wild Animals	אדם וחיות בר
200 - 219 Domestic Animals	חיות בית
220 - 249 Birds	ציפורים
250 - 274 Fish	דגים
275 - 299 Other Animals and Objects	חיות אחרות וחפצים
II. Ordinary Folktales	II. סיפורי עם רגילים
300 – 749 A. Tales of Magic	סיפורי קסם
300 - 399 Supernatural Adversaries	יריבים על טבעיים
400 - 459 Supernatural or Enchanted Husband (Wife) or Other Relatives	בעלים, נשים או קרובי משפחה על טבעיים
460 - 499 Supernatural Tasks	משימות על טבעיות
500 - 559 Supernatural Helpers	עוזרים על טבעיים
560 - 649 Magic Objects	חפצים מאגיים
650 - 699 Supernatural Power or Knowledge		כוח או ידע על טבעיים
700 - 749 Other Tales of the Supernatural	סיפורים על טבעיים אחרים
750 - 849 B. Religious Tales	ב. סיפורים דתיים
850 - 999 C. Novelle (Romantic Tales)	ג. נובלות (סיפורים רומנטיים)
1000 - 1199 D. Tales of the Stupid Ogre	סיפורים על המפלצת הטיפשה
III. Jokes and Anecdotes	III. בדיחות ואנקדוטות
1200 - 1349 Numskull Stories	סיפורי שוטים
1350 - 1439 Stories about Married Couples	סיפורים על זוגות נשואים
1440 - 1524 Stories about a Woman (Girl)	סיפורים על אשה (נערה)
1525 - 1574 Stories about a Man (Boy)	סיפורים על גבר (נער)
1525 - 1639 The Clever Man	האיש הפיקח
1640 - 1674 Lucky Accidents	תקריות נושאות מזל
1675 - 1724 The Stupid Man	האיש הטיפש
1725 - 1849 Jokes about Parsons and Religious Orders	בדיחות על כמרים ועל מסדרים דתיים
1850 - 1874 Anecdotes about Other Groups of People	אנקדוטות על קבוצות אנשים אחרות
1875 - 1999 Tales of Lying	סיפורי שקרים
IV. Formula Tales	VI. סיפורי נוסחה
2000 - 2199 Cumulative Tales	סיפורים מצטברים
2200 - 2249 Catch Tales	סיפורי עוקץ
2250 - 2299 Unfinished Tales	סיפורים ללא סוף
2300 - 2399 Other Formula Tales	סיפורי נוסחה אחרים
V. Unclassified Tales	V. סיפורים לא מסווגים
2400 - 2499 Unclassified Tales	סיפורים לא מסווגים

כלי סיווגי נוסף שיצר סטית תומפסון היה מפתח המוטיבים הסיפוריים (Index of Motifs) שיצא לאור בששה כרכים בין השנים 1955-1958. מוטיב מוגדר על ידי הפולקלוריסטים כיחידה בסיסית בסיפור או בשיר המתארת עלילה סיפורית קצרה, חפץ, תופעה, צורת התנהגות, פעולה או מערכת יחסים המופיעים בטיפוסים סיפוריים שונים ובמרחבי תרבות שונים. דוגמאות למוטיבים הם: "מקל קסמים" , "נערה הופכת ליונה", "אדם נישא על גבי ציפור", "אם חורגת" וכדומה.

מוטיב מהווה בדרך כלל רק חלק מסיפור כולל אך במקרים בודדים הוא מייצג סיפור קצר שלם. מפתח המוטיבים מחולק לפי נושאים וכל נושא מסומן באות ואחריה מספר. חלוקות משנה נעשות באמצעות הוספת נקודה ואחריה מספר נוסף.

להלן דוגמאות אחדות:

A מוטיבים מיתיים

E מתים ועולמם

J חכם וכסיל

N מזל וגורל

S אכזריות בלתי טבעית

T מין

V דת

X הומור

כדי לחפש מוטיב מסוים ניתן גם להיעזר באינדקס אלפביתי הנמצא בסוף האינדקס. לפני שנים אחדות יצאה גם מהדורה ממוחשבת של האינדקס.

נניח שאנחנו מחפשים מוטיב הקשור ל"קרח מכאן ומכאן"

האות J עוסקת בחכמים וכסילים

התחום 1700 J עד 2799 J עוסק בכסילים

המוטיב 2100 J מוגדר כ-"התרופה גרועה מן המחלה". מוטיב 2112 J עוסק ב-"תרופה לשערות שיבה: תלישת השערות, האדם נעשה קרח".

בתוך מוטיב זה תת המוטיב 2112.1 מוגדר כך: "אשה צעירה תולשת שערות לבנות. אשה זקנה תולשת שערות שחורות. הבעל קרח מכאן ומכאן".את המוטיב הזה מוצאים בפתגם הידוע "קרח מכאן ומכאן".

הוא ידוע גם מתוך סיפור תלמודי בתלמוד בבלי:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד ב

יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא, מר א"ל: לימא מר שמעתתא, ומר א"ל: לימא מר אגדתא, פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר.

אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן!

תרגום:

ישבו רב אמי ורב אסי לפני רבי יצחק נפחא. זה אמר לו: יאמר אדוני הלכה, וזה אמר לו: יאמר אדוני אגדה. פתח לומר אגדה ולא הניח לו האחד לסיים. פתח לומר הלכה ולא הניח לו השני לסיים.

אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן!

DISSEMINATION

שני הכלים שהוזכרו- הטיפוס הסיפורי והמוטיב הסיפורי משמשים בידי פולקלוריסטים עד היום ככלים לסווג ולהשוואה של סיפורים, אף שתפיסת האסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית פינתה מקומה לאסכולות אחרות.

עקרונות האסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית

סטית תומפסון מציג בפרק על "התיאוריות של סיפור העם" את הבעיות העיקריות שהעסיקו את החוקרים בחלקה הראשון של המאה העשרים:

1. מקורם של סיפורי העם. איך החל המנהג של סיפור סיפורים ומהו מקורם של הסיפורים המסוימים שנמצאים היום בידינו?

2. מובנם של סיפורי העם. האם משמעותם של סיפורים מתמצים במה שהם אומרים, או שיש להם משמעויות חבויות?

3. הפצה של סיפורי עם. בחינה של אוספי סיפורים מראה בבירור שלסיפורים רבים יש תפצה עולמית רחבה. מה טבעה של תפוצה זו, כיצד היא קרתה ומדוע?

4. וריאציות בסיפורי עם. כל גרסה של של סיפור עפ העובר ע"פ שונה מכל גרסה אחרת. מה טבעם של שינויים אלה ומה הסיבה להם?

5. יחסים בין סוגים שונים של סיפורי עם. מעשייה, מיתוס, אגדה, סיפור גיבורים וכדומה.

האסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית ניסתה להתחקות אחרי מקורם של סיפורים ודרכי תפוצתם. היא מתארת את כל הנוסחאות של סיפור מסוים שהגיע לידינו כמשתלשלות מנוסח קדום אחד ("נוסחת אב" או "אב טיפוס") שכבר אינו בידינו אך ניתן לשחזרו מתוך הנוסחאות השונות ולהצביע על המקום שבו סופר לראשונה. באופן תיאורטי יתכנו שתי אפשרויות:

1. מוצא מונוגנזי – הסיפור הומצא לראשונה במקום אחד וממנו התפשט למקומות נוספים, תוך שחלים בו שינויים.

2. מוצא פוליגנזי – סיפורים דומים צמחו במקביל או בזמנים שונים באופן עצמאי במקומות שונים מבלי שיהיה ביניהם קשר גנטי.

האסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית אימצה את התיאוריה על מוצא מונוגנזי ביחס לטיפוסים הסיפוריים.

לעומת זאת מוטיב בודד כמו "מבול המשמיד את כל החי", או "הפיכה של אדם לדוב", אפשר שצמח באופן עצמאי במקומות שונים, בגלל דמיון אוניברסאלי המשותף לכל בני האדם. שטפונות עזים שקרו במקומות שונים בעולם יכלו להצמיח את מוטיב המבול בכמה מקומות בנפרד, ותצפיות בדובים המהלכים על שתים יכלו לעורר אסוציאציה של הפיכת אדם לדוב במרחבי תרבות שונים שאין להם קשר זה לזה. בדברנו על מוטיבים אנו יכולים אם כך לאמץ את האפשרות הפוליגנזית.

בביולוגיה, במדע האבולוציה, מדברים המדענים על מוצא הומולוגי – מוצא משותף של איברים, לעומת מוצא אנלוגי – מוצא תפקודי:

רגל קדמית של יונק, כנף של ציפור וסנפיר קדמי של דג הם אברים הומולוגיים. הם נראים ומתפקדים אחרת, אבל יש להם מוצא משותף ובדיקת מערכת העצמות הפנימית מצביעה על הדמיון הבסיסי של איברים אלה.

לעומת זאת רגל של אדם ורגל של חיפושית, יש להם את אותו תפקוד – הליכה – אך מוצאם האבולוציוני שונה לחלוטין. אלה הם איברים אנלוגיים.

את הטיפוסים הסיפוריים ניתן לדמות לאיברים הומולוגיים ואת המוטיבים – לאברים אנלוגיים.

על פי תפיסתו של תומפסון, "היעד של כל חוקר באסכולה ההיסטורית גיאוגרפית אינו אחר מאשר לשחזר את "תולדות החיים" השלמים של סיפור מסוים. באמצעות ניתוח מדוקדק של כל הגרסאות, ובהתחשב בכל הגורמים ההיסטוריים והגיאוגרפיים ותוך כדי יישום עובדות ידועות היטב על העברה בע"פ של סיפורים, הוא מקווה להגיע למשהו המתקרב לצורתו המקורית של הסיפור ולהיות מסוגל לתת הסבר לשינויים שחלו בכל סיפור ושכתוצאה מהם נוצרו הוריאציות השונות. מחקר כזה צריך לתת לנו אינדיקציות ("סימני דרך") לגבי הזמן והמקום שבו נוצר הסיפור המקורי ועל צורת הפצתו." (עמ' 430 בספרו של תומפסון "סיפור העם")

בעבודת מחקר שפרסם תומפסון בשנת 1953 בכת העת הפיני "Studia Septenrionalia" כרך 4, (1953) עמ' 93-163, ואשר חזרה ונדפסה באוסף המאמרים שפרסם הפולקלוריסט אלן דונדס "The tudy of Folklore" בשנת 1965, הדגים תומפסון הלכה למעשה מחקר כזה שעסק בתפוצת הסיפור "הבעל הכוכב" (The Start Husband Tale) בקרב שבטים אינדיאניים בצפון אמריקה. במחקר שלו בדק תומפסון עשרות גרסאות של הסיפור ובין היתר הוא מביא מפות של אמריקה הצפונית ומסמן עליהן תפוצה של מוטיבים שונים או חלקי עלילה כמו: זהות הבעל (ירח, שמש, כוכב, לא מזוהה), שבירת טאבו (הצצה מבעד לרצפת השמיים, קדיחת חור ברצפת השמים) וכדומה. המפות מדגימות כיצד וריציות מסוימות של הסיפור מתרכזות בנקודות גיאוגרפיות מסוימות וכדומה.