ד"ר
יואל פרץ
שעור מס' 4: משל ובדיחה
חובה:
ב' קירשנבלאט-גימבאלט, המשל בהקשר, הספרות,
20, (1975), עמ' 84-98.
רשות:
ד' בן
עמוס, "עיון מחודש במושג הומור יהודי", מחקרי המרכז לחקר הפולקלור,
א' תש"ל, עמ' כ"ה-ל"ג.
טקסטים:
"השועל והלחם" (איסופוס), "סיפורי
מקידה", "סיפורי ג'וחה", "סיפורי הירשל'ה"
מאמרה של ברברה קירשנבלאט-גימבלאט, "המשל בהקשר" – סיכום והערות.
מאמרה של ברברה קירשנבלט-גימבלט הוצג לראשונה בכינוס
של החברה האמריקאית לפולקלור בשנת 1969 ופורסם באנגלית בשנת 1974. כותרת המשנה של
המאמר "ניתוח פעולת הגומלין החברתית של היגוד סיפור", קושרת אותו
לאסכולה הפונקציונליסטית (אסכולה שחוקרת את הסיפור
העממי בהקשר לפונקציות (תפקודים) שהוא ממלא), ולאסכולה ההקשרית
(אסכולה קרובה ברוחה לקודמת ולעתים אף מוצגת כחלק ממנה, שבוחנת את הסיפור
העממי בהקשר שבו סופר: קהל, נסיבות הסיפור
והמספר עצמו, בנוסף כמובן לטקסט). אסכולות אלה רק התחילו להתפתח בשעה שפרסמה מחברת
המאמר את מאמרה והמאמר שלה משקף זאת.
בפתח המאמר היא מצטטת את דבריו של אנתרופולוג (חוקר עמים ותרבויות) ידוע
בשם מאלינובסקי, שפורסמו עוד בשנת 1925, על חשיבות
ההקשר שבו מסופר הסיפור, והפונקציות החברתיות שהוא ממלא. מאלינובסקי
גם דיבר על הצורך לחקור את אופן הביצוע של הסיפור performance)) ובכך בישר קו מחקרי נוסף שמומש החל משנות השבעים של המאה שעברה.
על אף זאת המשיכו מרבית החוקרים להתעלם מן ההקשר המיידי שבו סופרו סיפורים
והתמקדו בצדדים הטקסטואליים (מלשון טקסט – התוכן של הסיפור) שלהם ובצדדים הקבועים
יותר, ולא בשינויים הספציפיים שחלים בהם בעקבות הנסיבות המשתנות.
קירשנבלט-גימבלט מנסה לבחון במאמרה
את ההקשר המיידי שבו סופר משל על ידי מספרת יהודיה, דבורה כ"ץ,
ילידת פולין שהיגרה לקנדה. את המשלים והפתגמים שדבורה עושה בהם שימוש שמעה המספרת
בילדותה מפי אמה. גם היא וגם אמה הרבו להשתמש בסיפורים ובפתגמים כדי להדגים תוך כדי
שיחה, סיטואציות אנושיות שונות.
המחברת מונה טיפוסים ומוטיבים סיפוריים
שונים המופיעים ברפרטואר של המספרת. (רפרטואר בהקשר זה הוא מכלול הסיפורים, המשלים
והפתגמים המוכרים למספר ושיש ביכולתו לספרם). טיפוסים ומוטיבים סיפוריים הם כלים
שפותחו על ידי האסכולה הגיאוגרפית-היסטורית לצורכי קטלוג והשוואה של סיפורים.
הטיפוסים הסיפוריים מסומנים במספרים ולעתים נוספת להם אות המסמלת טיפוס משנה, או
כוכבית (*) המסמלת טיפוס מקומי. המוטיבים מסומנים באות לועזית המשייכת את המוטיב
לקבוצה מוגדרת ואחריה מספר. נעסוק בכך בהרחבה כאשר נתעמק באסכולה זו בשיעורים
הבאים.
בהקשר לכל טיפוס מוסיפה המחברת הערה על אופן השימוש של המספרת בסיפור.
לדוגמא הסיפור על הסייס שניסה להרגיל את הסוס שלו לא לאכול עד שהסוס מת (טיפוס
סיפורי 1682) שימש את המספרת כדי להדגים איך הקמצנות של הקמצן פוגעת בו עצמו.
הסיפור שהמחברת מתמקדת בו ומנתחת אותו ואת הקשריו הוא סיפור על אדם שבא אל
הרב ומספר לו על חטא קטן שחטא: הוא לא ברך על אוכל שאכל ולאט לאט מתברר לרב
שמאחורי החטא הקטן הזה מסתתרת שורה שלמה של חטאים הרבה יותר רציניים. המספרת
השתמשה בסיפור כמשל המדגים כיצד אי מילוי הבטחה אחת הוא רק המשך לשרשרת ארוכה של
אי מילוי הבטחות.
המחברת בוחנת בצורה מפורטת את הסיטואציה ההקשרית
כפי שתוארה על ידי המספרת כשהיא עושה הבחנה בין:
1.
הביצוע של
הסיפור.
2.
הדיווח
הספונטאני של המספרת על מה שקרה.
3.
התשובות שנתנה
המספרת על שאלות ששאלה אותה החוקרת בהקשר לביצוע הסיפור.
המספרת מדגישה בדיווח שלה שהיא בחרה לספר את הסיפור כמשל והעדיפה אותו על
פני צורות אחרות של התערבות בסכסוך המשפחתי שהייתה עדה לו, מכיוון שהסיפור שלה לא
נתפס על ידי השומעים כהטפת מוסר או צידוד בעמדה של צד מסוים. הסיפור פוגג את המתח ואיפשר לכל מי שהיה שם לראות את הויכוח המשפחתי במבט מן הצד,
בצורה יותר אובייקטיבית. השמעת הסיפור לא נתפסה כמתיחת ביקורת ישירה ועל כן לא
נתקלה בהתנגדות של השומעים, כולל הבעל שהסיפור בעצם נועד להבהיר לו שהוא אינו נוהג
כיאות. העובדה שהמאזינים כולל הבעל הגיבו בצחוק ובירידת המתח, מוכיחה לדעת המספרת
שנקטה בדרך הנכונה.
בהמשך המאמר מנתחת המחברת את תפקיד ביצוע הסיפור בהקשר של פעולת גומלין
חברתית. היא מונה כמה שלבים בהתעוררות משבר חברתי והרגעתו.
בשלב הראשון נוצרת סיטואציה חברתית: הילדים רוצים ללכת להצגה. האב מבטיח
לעשות זאת ואצל הילדים נוצרת ציפייה.
בשלב השני האב אינו עומד בהבטחתו ונוצר מתח חברתי.
בשלב השלישי מנסה כל צד להעמיד את הצד האחר על התנהגותו: הילדים בוכים. האם
כועסת ומתווכחת עם האב.
בשלב הבא מועלות הצעות כיצד לרפות את המתח שנוצר: האב מבטיח הבטחה חדשה.
בשלב הבא המתח רפה מכיוון שההצעה החדשה מתקבלת.
בשלב האחרון בעל ההצעה מכיר טובה למי שנענה להצעה ומושג (וזה כבר ניסוח
שלי!) מה שמכנים בימינו "שקט תעשייתי".
במקרה המתואר הסיטואציה הייתה סיטואציה שחזרה בעבר שוב ושוב וגרמה למשתתפים
שלא לתת יותר אמון בהבטחות החוזרות ונשנות של האב שהופרו, ולכן התעורר הצורך בגישה
חדשה להפגת המתח. התערבותה של המספרת באמצעות סיפור שהיה מספיק מרוחק מכדי שייתפס
כעילה לויכוח נוסף או להתבצרות של כל צד בעמדותיו, הביאה בסופו של דבר להרפיית המתח
באופן שגם גרם לאב לראות את הסיטואציה באור חדש ולחרוג ממעגל ההתנהגות הרגיל שלו.
הסיפור בהיותו סיפור הומוריסטי המתאר סיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת, עורר
פרצי צחוק שהפיגו את המתח ולא הצריך התגוננות מצד המעורבים בדבר.
בהמשך המאמר בודקת המחברת את התאמת המשל לנמשל. ההתאמה מתבטאת לא רק
באפשרות להראות באמצעות המשל שמדובר לא בסיטואציה מבודדת אלא ברצף של מקרים שכל
אחד מהם מעצים את המתח ומהווה המשך לקודמו. ישנם עוד משלים שיכלו להדגים זאת, כמו
הסיפור על המשרת שמספר לאדונו על מות כלבו ולאט לאט מתברר שלא רק שהכלב מת, אלא
שהאסם כולו עלה באש ואשתו של האדון מתה. מניתוח תשובתה של המספרת עולה שהיא רואה
בסיפור שהיא סיפרה סיפור רלבנטי הרבה יותר כי מבחינת ההקשר החברתי – חוטא הבא אל
הרב להתוודות על חטאיו – הוא מוצלח יותר מסיפור העוסק במערכת יחסים בין אדון
למשרתו.
בסוף המאמר מתייחסת המחברת לכך
שמשמעותו של הסיפור או המשל גלומה לא רק בתוכנו, אלא גם בסיטואציה שבה הוא מסופר.
היא מדגימה נקודה זו על ידי כך שהיא מתארת איך סופר אותו סיפור עצמו בסיטואציה
אחרת. בסיטואציה זו שימש המשל להדגים איך עבירה גוררת עבירה וזלזול במצווה קטנה
עלול להוביל לזלזול במצוות בסיסיות. בסיפור של דבורה לעומת זאת שימש המשל כדי
להפיג מתחים ולהדגים לאב שהסיטואציה שאליה נקלע ודרך הטיפול שלו, הוא מצב החוזר על
עצמו שוב ושוב וכי עליו לנקוט בדרך ראיה חדשה.
הערה:
סיכום זה כמו הסיכומים האחרים שאני מביא באתר לא נועד להוות תחליף לקריאה אלא רק
כלי עזר להקל עליכם את הבנת המאמר וניתוחו. קריאה של הסיכומים בלבד אין בה די.
עליכם לקרוא ראשית כל את המאמר המקורי.
וַיִּשְׁלַח ה'
אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לו: "שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ
בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר
הַרְבֵּה מְאֹד, וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר
קָנָה וַיְחַיֶּה,ָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו, מִפִּתּוֹ תֹאכַל
וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. וַיָּבֹא הֵלֶךְ
לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ
וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ, וַיִּקַּח
אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו."
וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן:
"חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת! וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם, עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל!"
וַיֹּאמֶר
נָתָן אֶל דָּוִד: "אַתָּה הָאִישׁ! כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי
יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי
הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל, וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי
אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט
וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת
הָרַע בְּעֵינַי? אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת אִשְׁתּוֹ
לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב
בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת
אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה! כֹּה
אָמַר ה': הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ
לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ
הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ!"
וַיֹּאמֶר
דָּוִד אֶל נָתָן: "חָטָאתִי לַה'."
וַיֹּאמֶר
נָתָן אֶל דָּוִד: "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ. לֹא תָמוּת. אֶפֶס, כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה'
בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת!"
וַיֵּלֶךְ
נָתָן אֶל בֵּיתו.ֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר
יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ:
נתן הנביא בא
אל דוד כדי להוכיח אותו על מעשה אוריה החיתי. במקום לתקוף אותו ישירות הוא מספר לו
סיפור על עוות דין. דוד מתייחס לסיפור כאל סיפור אמיתי, דבר שהתרחש אצלו בתחום
שיפוטו. אי הצדק כה בולט לעין עד שהוא מתרגז וחורץ גזר דין על גיבור הסיפור, מבלי
שנתן לו אפילו הזדמנות לבוא ולהצדיק את עצמו.
התיאור ממחיש
עד כמה נסיבות הסיפור הן כאלה שדוד אפילו לא מעלה על דעתו שמספרים לו סיפור שלא
היה ולא נברא. הוא בטוח שמדובר במקרה אמיתי. בהמשך השיחה פונה הנביא אל דוד ואומר
לו: "אתה האיש!". הוא מפרש לו את הסיפור כמשל על התנהגותו ומודיע לו כי
ה' יעניש אותו. דוד מקשיב לדברי הנביא, וכמו שאומרים בימינו: 'נופל לו האסימון'.
הוא מבין שזהו רק משל והנמשל זה הוא עצמו. במקום לכעוס על נתן הנביא, הוא מביע
חרטה ובעקבות זאת מודיע לו הנביא שאלוהים יפחית מחומרת העונש שגזר עליו ומי שימות
יהיה לא הוא עצמו אלא בנו.
למעשה מדובר
כאן לא במשל העומד בפני עצמו, אלא בסיפור שנבנה מראש כדי להדגים למלך את חטאו. אם
היה זה משל עם ידוע ומוכר, סביר להניח שהמלך היה מזהה אותו ככזה ולא מתיחס אליו כאל סיפור אמיתי.
הסיפור התנכי
הכולל את מה שנקרא 'נסיבות ההיגוד' – הטקסט, המספר, השומע, הסיטואציה שבה סופר
הסיפור ותגובת השומע, מדגים יפה את כוחו של הסיפור ואת התפקיד החברתי שהוא ממלא.
המשל השני לקוח
מספר מלכים ב' פרק י"ד פסוקים ח'-י"ב. הוא מופיע גם בשינויי נוסח אחדים
בספר דברי הימים ב' פרק כה פסוקים י"ז-י"ט.
אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים אֶל יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן
יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" "לְכָה
נִתְרָאֶה פָנִים."
וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ
מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר:
"הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר: תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לְבְנִי לְאִשָּׁה.
וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס
אֶת הַחוֹחַ. הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב
בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה
עִמָּךְ?"
וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהו.ּ
וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְרָאוּ
פָנִים, הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה. וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו:
אמציה מלך יהודה, שיכור מהצלחתו במלחמתו עם
אדום, מתגרה ביהואש בן יהוא, מלך ישראל וקורא לו להלחם
אתו. יהואש שולח לו באמצעות שליח מסר – משל על חוח, צמח
נמוך המעיז ברוב גאוותו לבקש עבור בנו את בתו של מלך העצים, הארז, וסופו שהוא נרמס
על ידי חית שדה שעוברת שם.
במקרה זה, בניגוד למקרה הקודם שהבאתי, ניתן
לשער שמדובר במשל ידוע לכל שמלך ישראל עשה בו שימוש. במסר שהוא שולח למלך יהודה
הוא כולל גם את הנמשל – הסבר מפורט איך גאוותו של מלך יהודה לאחר נצחונו עם אדום
גורמת לו להעריך את עוצמתו הרבה יותר מעבר למה שהיא באמת. תוצאות הקרב מוכיחות כי
צדק.
גם בסיפור הזה נמסרות לנו נסיבות ההיגוד.
במקרה זה לא שיכנע המשל את השומע ולא הביא לתוצאה
שקיווה לה המספר.
המשל שהשתמש בו מלך ישראל מתאים להגדרת המשל
כפי שמביא אותה עלי יסיף בספרו 'סיפור העם העברי':
"המשל בספרות העממית הוא סיפור המתרחש בעולמם של בעלי-החיים (וכן דוממים
וצמחים), המסופר בעבר ומיושם בהווה באמצעות הנמשל". יסיף
מוסיף ואומר כי מקורם של המשלים במזרח הקדום הוא כנראה בסיפורי בעלי-חיים בעלי
אופי מיתולוגי, המהווים עדות לאמונות שהיו קיימות בתרבויות שונות במזרח הקדום בדבר
קיומה של נפש אנושית בקרב בעלי חיים, צמחים ודוממים. לדבריו רק בתקופה מאוחרת
נספחה לסיפורי בעלי-החיים תוספת היישום המוסרי שהפכה אותם למשלים.
במשל השני שהבאתי כאן בולט תהליך ההאנשה –
ייחוס של דיבור אנושי ומנהגים אנושיים (חתונה) לצמחים.
משל נוסף המובא במקרא הוא 'משל יותם' המופיע
בספר שופטים פרק ט' פסוקים ו'-כ'.
וַיֵּאָסְפוּ כָּל
בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא, וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ
לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם. וַיַּגִּדוּ
לְיוֹתָם. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא
קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם: "שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם
וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים. הָלוֹךְ הָלְכוּ
הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ
לַזַּיִת: 'מָלְכָה עָלֵינו!'
וַיֹּאמֶר לָהֶם
הַזַּיִת: 'הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר בִּי
יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים, וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ
עַל הָעֵצִים?'
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה: 'לְכִי
אַתְּ מָלְכִי עָלֵינו!'
וַתֹּאמֶר לָהֶם
הַתְּאֵנָה: 'הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי
וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?'
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים
לַגָּפֶן: 'לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינו!'
וַתֹּאמֶר לָהֶם
הַגֶּפֶן: 'הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי
הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי
לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?'
וַיֹּאמְרוּ כָל
הָעֵצִים אֶל הָאָטָד: 'לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ!'
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים: 'אִם
בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי, וְאִם
אַיִן – תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן!'
וְעַתָּה אִם בֶּאֱמֶת
וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם, וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאִם טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם
יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ וְאִם כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לו, אֲשֶׁר נִלְחַם
אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן?
וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת בָּנָיו שִׁבְעִים
אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֲמָתוֹ עַל בַּעֲלֵי
שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא! וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל
וְעִם בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה – שִׂמְחו בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא
בָּכֶם! וְאִם אַיִן – תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם
וְאֶת בֵּית מִלּוֹא, וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל
אֶת אֲבִימֶלֶך!"
גם כאן מדובר במשל אופייני שבו מייחסים
דיבורים ומחשבות לצמחים. יסיף מביא בספרו שהוזכר לעיל,
ניתוח מפורט של הסיפור. הוא מראה כי אין התאמה טובה בין המשל לנמשל. במשל האטד
נתפס כעץ קוצני צנוע, שפירותיו אינם נאכלים, המוכן לטרוח למען טובת הכלל, לעומת
העצים המיוחסים שעסוקים בענייניהם הפרטיים. האטד אינו נתפס אם כך כ"רע"
לעומת יתר העצים "הטובים".
לעומת זאת בנמשל, האטד הוא דווקא אבימלך
והעצים האחרים הם בני גדעון שהמספר הוא אחד מהם. בהמשך הוא מצביע על אי התאמות
נוספות.
המבנה העממי של המשל: השימוש במספר הנוסחאי שלוש, אלמנט החזרה המדויקת בתשובותיהם של שלושת העצים
הראשונים, התנועה ממצב של איזון בתחילת הסיפור למצב של קונפליקט וקיומן של נוסחאות
מקבילות למשל זה בספרות האכדית והמצרית – כל אלה מעידים לדעתו של יסיף על כך שמדובר במשל עממי ידוע בעל 'קיום מרובה' שנעשה בו
שימוש לא כל כך מוצלח בדברי יותם. הניתוח שעורך יסיף
לסיפור מדגים כיצד מחקר הסיפור העממי כסיפור עצמאי עשוי לסייע להבנת התהליכים שחלו
בו בעת שהועבר לספרות המקרא.