יסודות בחקר הסיפור העממי

ד"ר יואל פרץ

שעור מס' 3: אגדה, ממוראט וספור אישי

א. אגדה

חובה:

ד' נוי, ר' שלם שבזי באגדת עם של יהודי תימן, בואי תימן, בעריכת י' רצהבי, תל-אביב, תשכ"ז, עמ' 106-133.

רשות:

ע' יסיף, "האגדה", סיפור העם העברי, ירושלים, 1994, עמ' 22-31.

טקסטים:

"האגדה על רבינו קלונימוס" (נמצא במאמר של ת' אלכסנדר: "האגדה הספרדית-יהודית על רבנו קלונימוס" (ראה לעיל), "לידת הבעש"ט", "מעשיו התמוהים של אליהו",

"מנין לגברים גרוגרת בגרונם".

ב. ממוראט וסיפור אישי:

חובה:

א' רוזן, "השיוך הז'נרי של סיפורי ניצולי השואה בהקשר של סיפורי חיים, סיפורים אישיים וספרות השואה", השואה כמרכז החיים, עבודה לקבלת דוקטור, אוניברסיטת ירושלים, 1994, עמ' 12 – 24.

טקסטים: "השריפה במקלחת", "המעיל", , סיפורי שמועה בתוך: ע' שנהר-אלרעי, מספר סיפור קהל: הסיפור העממי היהודי בישראל, 1994, עמ' 125-126, 128-129.

הפרק על האגדה בספרו של ע' יסיף, סיפור העם העברי, ירושלים, 1994, עמ' 22-31.

"אגדה היא סיפור עם המעוגן בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר ואשר שומעיו או קוראיו רואים בו התרחשות שאירעה באמת". זאת ההגדרה שנותן יסיף לאגדה. המקרא בהיותו מתאר רצף היסטורי, משופע באגדות. אין זה אומר דבר על התפוצה של ז'אנר זה בספרות העממית של תקופת המקרא. מחזורי האגדות הגדולים מצויים בסיפורי האבות בספר בראשית ובסיפורי הנביאים בספר מלכים. רוב מחזורי האגדות בנויים מסיפורים עצמאיים נפרדים עם שלבים עלילתיים טיפוסיים: פתיחה, הסתבכות, שיא והתרה. כדוגמא מביא יסיף את שלוש הנוסחאות של טיפוס סיפורי זהה: אברהם ושרי במצרים, אברהם ושרי בגרר ויצחק ורבקה בגרר. האגדות הן ריאליסטיות. האירוע העל טבעי, במידה והוא קיים – התערבות האל – מופיע רק ברגע השיא. בסיפור הראשון באופן ישיר, בשני בצורה ממותנת באמצעות חלום ובשלישי הוא רק ברקע (ניתן לטעון שאלוהים גורם לכך שאבימלך מלך גרר יציץ בחלון ברגע המכריע). כל נוסחה מבטאת מן הסתם אגדה עממית שסופרה במציאות בהזדמנויות היגוד שונות.

תתי ז'אנר בתוך האגדה הם האגדה הביוגרפית (או היסטורית) והאגדה המקומית (לוקאלית). הסוג הראשון מתמקד בדמות היסטורית. השני בתופעות גיאוגרפיות (כמו עץ עתיק או מונומנט יוצא דופן). אין קו הבחנה ברור בין השנים. רוב האגדות הן אגדות ביוגרפיות (או 'אגדות שבח' שהוא מונח מקביל לאגדות ביוגרפיות). אגדות הנביאים (אליהו ואלישע) משופעות באלמנטים של עשיית נפלאות ומעשי פלא – סיפוק אוכל לרעבים, ריפוי חולים ועקרות, החייאת מתים וענישת הפוגעים בכבודם. בכך הם הופכים לאגדות קדושה, אגדות שבהן פועלים הגיבורים באמצעות כוחות מאגיים שבידם, להצלת קהילה או בודדים בקהילה, לחיזוק אמונה ולמיתון מתחים אישיים.

לדעת יסיף הגיעו הסיפורים לעורכי המקרא כאגדות מגובשות ולא כמיתוסים. תהליך העיצוב המונותיאיסטי והסרת היסודות המיתולוגיים היה תוצאה של תהליך חברתי שקדם לעיבוד התיאולוגי.

אגדות האבות בניגוד לאגדות הנביאים הן אגדות ביוגרפיות ממשיות שעוסקות בקורות הגיבורים ובחיי יום יום שלהם. יחד הן יוצרות 'היסטוריה לגנדרית' – סיפור היסטורי מקיף המורכב מאגדות.

ספר יונה אף הוא מכיל סימנים ברורים של אגדה: סערה פלאית השככתה בצורה נסית, בליעת הגיבור על ידי דג וכן הלאה. דוגמא אחרת היא סיפור המסגרת של ספר איוב המכיל בין היתר פתיחה נוסחאית ומספרים נוסחאיים, שילוב פתגמים ובניית העימות בין איוב לשטן ממצב של שלוה עד לשיא דרמטי ובעקבותיו התרה ורגיעה. חוק הקיטוב מאוד בולט בסיפור זה. (יסיף מציע שלושה מודלים אפשריים: קיטוב בין האל לשטן שבו איוב הוא רק כלי משחק. קיטוב בין איוב לשטן – עמידה מול פיתוי דמוני כאשר האל נוכח ברקע ואפשרות שלישית : קיטוב בין איוב לבין אשתו ושלושת רעיו, כלומר קיטוב חברתי בין אדם מאמין לבין לחצי הסביבה). איוב הוא גם דמות אגדית המוכרת לנו מן העמים השכנים וראה יחזקאל (יד, יד): "וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ <דנאל> דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה"

אגדת העם היא הסוגה הספרותית הקרובה ביותר לסיפורת ההיסטורית ועומדת בעמדת בינים בין היסטוריה לספרות בדיונית. במקרים רבים מדברים על גרעין היסטורי ממשי שסביבו התגבש הסיפור מסיפורם של עדי ראיה המספרים אותו בגוף ראשון (ממוראט) לעדי שמיעה המספרים אותו בגוף שלישי (כרוניקאט) ועד להתגבשותו הסופית כאגדה.

המאמר של דב נוי על רבי שלום שבזי באגדת עם של יהודי תימן

דב נוי מתייחס במאמרו לאגדות קודש על שלום שבזי. אגדות קודש הן "אגדות הגיבורים שבמרכזן עומדות דמויות גיבורים המקודשות בעיני העם ומעשיהן יונקים מתחום החשיבה הדתית של תפיסת הקודש הנורמאטיבית". מבחינים בין שני סוגי גיבורים:

א. גיבורים כלל יהודיים (כמו גיבורים מקראיים, תלמודיים או בניימיים).

ב. גיבורים עדתיים-מקומיים שנולדו בחברה מגובשת ומושרשת בעלת 'אני' אתני מוגדר וברור.

גיבורים מקומיים עשויים להפוך בבוא העת לגיבורים כלל יהודיים כמו במקרה של אבי החסידות ר' ישראל בעל שם טוב ממזרח אירופה ור' חיים בן עטר ממרוקו. העיון במדגם האגדות מתוך אוספי אסע"י (ארכיון הסיפור העממי בישראל) עשוי ללמד אותנו משהו על הדרך שבו הפכה דמותו של רש"ש (רבי שלום שבזי) מגיבור מקומי לגיבור כלל יהודי.

אגדות אלה ניתן גם להשוות למקורות כתובים – אגדות שרשמו יוצאי העדה מן המסורת שבע"פ ולא העתיקון מתוך ספר, כמו אלה המופיעות בספרו של אלנדאף מ-1924 ובספרו של ר' אברהם ערוסי, 'קורא הדורות', אף הוא מתחילת המאה הקודמת.

נוי מבחין בחלוקה כרונולוגית מחומשת של עלילות האגדות:

א. מעשים שאירעו לפני הולדת הגיבור – אגדה קדם-לידתית.

ב. מעשים מתקופת חיי הגיבור – אגדה ביוגרפית.

ג. מעשים שאירעו לאחר פטירת הגיבור – האגדה שלאחר המוות.

ד. מעשים הקשורים בצאצאי הגיבור.

ה. מעשים הקשורים בחפצי הגיבור.

בסעיף עומדים במרכז הגיבור עצמו או דמויות בשלשלת היוחסין שלו. בסעיפים ב ו-ג הגיבור עומד במרכז. בסעיפים ד ו-ה, יוצאי חלציו וחפציו (כולל קברו).

האגדה הקדם-לידתית. בדמיונו היוצר של העם נתחמים חייו של הגיבור לא בין רגע הלידה לרגע המוות כי אם בהקשר רחב יותר של אמונות וספקולציות על שורש נשמתו, על סיבות בואו לעולם, על סימנים, אותות ונבואות המבשרים את בואו לעולם ועל עקרותה של אמו (שניתן לפרשה כאי רצונה של הנשמה להיכנס לעולם הגשמי). בעולם היהודי עוסקת האגדה הקדם-לידתית בשלשלת היוחסין של הגיבור ובמעשי הנסים והנפלאות של אבותיו. גם מעשי אבות שייכים לקבוצה זו במידה והם אקדמה ללידת הבן ולא התהוו כאגדות עצמאיות. אגדה כזו היא האגדה על מקור השם משתא, שם משפחתו של רש"ש, והיא אגדה אטיולוגית – אגדה מסבירה מקורו של שם או מנהג.

האגדה הביוגרפית. מתארת פרשיות מחייו של הגיבור, אך אין הן מתרכזות בהכרח סביב נקודות משבר במחזור חיי האדם (לידה, התבגרות, נישואין, מיתה) כמו במעשייה. הנושאים העיקריים הם:

א. לידה פלאית.

ב. ילדות לא רגילה (לא מופיע במדגם, אך מצוי במוטיבים כתובים המתארים את חכמתו ושקדנותו של רש"ש שבאו אצלו לידי ביטוי בגיל צעיר).

ג. חיי משפחה (במקרה של רש"ש בעיקר בניו ובתו ולא נישואיו ואשתו).

ד. יחסים שבין אדם לחברו – הגיבור כדמות מופת ראויה לחיקוי.

ה. קשר לאומי.

ו. מערכת יחסים עם הגויים.

ז. מיתה.

אחד הסיפורים המופיע בנוסחאות שונות הוא הסיפור על מותה של שמעה, בתו של רש"ש שאביה העדיף להמיתה מאשר לתתה לגוי. בנוסחאות מפי מספרים שבע"פ ניכרים בה כל הסממנים החיצוניים הצורניים של סיפור עממי (דו-שיח, שאלות רטוריות וכיוצא באלה). ניתן לשער שהסיפור יונק מן הסיפור התלמודי על בנו ובתו של ר' יוסי שמן יוקרת (מסכת תענית כד, א) שאביהם ביקש את מותם – הבן, מכיוון שהטריח את קונו להוציא תאנים מן העץ שלא בזמנן, ובתו, כדי שיופיה לא יכשיל בני אדם. באגדה התלמודית העימות הוא פנים קהילתי בעוד שבסיפור בתו של רש"ש העימות משקף מערכת יחסים עם הגויים.

המסורת העממית מבליטה את הסתפקותו של רש"ש במועט והיותו חי מיגיע כפיו. עם זאת היא גם מבליטה יסודות על טבעיים על סגולותיו כקורא את הנסתר וכיודע גורלו של אדם.

הקשר הלאומי הוא עניין יותר של הדורות האחרונים והתפיסה המודרנית. באגדת הקודש מתערבבים יחד יחסים סוציאליים בין אדם לחברו עם יחסים בין אדם לסביבתו היהודית. הצד הלאומי לא מודגש. גם את מוטיב העלייה לארץ ישראל יש לתפוס בראש ובראשונה כמוטיב דתי ולא כמוטיב לאומי.

העימות עם הסביבה הלא יהודית אופיינית לאגדות קדושים. באגדות על רש"ש זהו העימות בינו לבין האימאם המייצג את הסמכות החיצונית, החילונית והדתית כאחד. באגדות אלה משולבים יסודות מאגיים.

במדגם של נוי אין אגדות על מותו של רש"ש. אגדת המוות נמסרת בדרך עקיפה על ידי אגדות על הקבר הקדוש.

מן האגדה העממית ניתן ללמוד רבות על החשיבה העממית, המשאלות הכמוסות של החברה וה'אני' התת הכרתי שלה, בניגוד ליצירות כתובות המשקפות נקודות מבט של יחידים. השואה של המוטיבים האגדיים בסיפורים על רש"ש עם מוטיבים באגדות על גיבורים במרחבי תרבות יהודיים אחרים מגלה שאין ביניהם הבדלים משמעותיים. דבר זה מסביר בין היתר את הפיכתם של גיבורים מקומיים לגיבורים כלל יהודיים.

אילנה רוזן: "השיוך הז'אנרי של סיפורי ניצולי שואה בהקשר של סיפורי חיים, סיפורים אישיים וספרות השואה"

המאמר של אילנה רוזן מהווה חלק מעבודת הדוקטורט שלה "השואה כמרכז החיים" שהתפרסמה בשנת 1994.

כסטודנטים בקורס "יסודות בחקר הסיפור העממי" יש לנו עניין לבחון באמצעות מאמר זה את הגישה המחקרית העכשווית לז'אנר של סיפורי חיים וסיפורים אישיים. הדברים שיובאו להלן אינם באים לסכם את המאמר ואינם מהווים תחליף לקריאתו. הכוונה היא להצביע על כמה נקודות בסיסיות בגישתה של החוקרת לז'אנר הזה ולהקל עליכם את הבנת המאמר.

אילנה רוזנת חוקרת את סיפוריהם של ניצולי שואה מאזור הקרפטים ברומניה. המחקרים מבוססים על עבודת שדה שלה שבמהלכה ראיינה והקליטה את סיפוריהם האישיים של ניצולי שואה, הן בהקשר לתקופת השואה והן בהקשר רחב יותר של החיים היהודיים ברומניה שלפני השואה.

רוזן עושה הבחנה בין שתי רמות של טיפול בטקסטים:

1. ניתוח הטקסטים ברמה של סיפור חיים כולל.

2. ניתוח של קטעים קצרים מתוך כלל הטקסט: סיפורים קצרים או אפיזודות שניתן לנתק אותם מתוך ההקשר הכולל.

הטקסט האוטוביוגרפי (אוטוביוגרפי פירושו סיפור חיים אישי) הכולל ניתן לשייכו לסוגה הספרותית של אוטוביוגרפיה כפי שהיא מוכרת מן הספרות היפה. רוזן טוענת שהמרואיינים שלה מכירים במידת מה סוגה זו ועורכים את סיפוריהם בצורה דומה: לדוגמא, הם נוטים למקם את הסיפור האישי שלהם בתוך מרחב המציאות ולתאר אותם באופן כרונולוגי (כרונולוגיה מהמלה היוונית כרונוס – זמן, כלומר תיאור האירועים לפי סדר התרחשותם). במדעי החברה מוכרת סוגה דומה של life history (סיפור חיים) .

לעומת זאת, את הטקסטים הקצרים האפיזודיים (מהמלה אפיזודה – התרחשות קצרה), ניתן לדעתה של רוזן לבחון בכלים שבהם מנתחים ז'אנרים (סוגות) שונים של הספרות העממית. סיפוריהם של הניצולים מתארים חוויות אישיות ומסופרים בגוף ראשון ועל כן ניתן לראותם כממוראטים (ממוראט – memorate, משורש memory, זיכרון, כלומר סיפור שאדם מספר בגוף ראשון על חוויות שאירעו לו עצמו).

צורה קרובה לממוראט היא הפאבולאט (fabulate מהמלה fabula – סיפור). פאבולאט הוא מעין ממוראט מדרגה שנייה, כלומר סיפור אישי על מאורעות שהתרחשו לא למספר עצמו, אלא לאדם אחר שסיפר לו אותם. שתי הצורות מעורבות לעתים אחת בשנייה. הממוראט נוטה להיות ריאליסטי ולשקף דברים שהיו. בפבולאט מתחילים להיכנס גם יסודות דמיוניים על נסים, התערבות כוח עליון ותרחישים על טבעיים. גם אם לא נעשה את ההפרדה בין השניים, עדין קשה להשתמש בהגדרה ככלי מחקרי.

היום רווח יותר השימוש במושג הכללי "סיפורת אישית". סיפורת אישית נתפסת כיום על ידי חוקרי פולקלור כחלק בלתי נפרד מן הסיפורת העממית. אומנם הדגש בסיפורת זו הוא על חייו של האדם היחיד, אך הסיפור האישי מייצג גם צד כולל של החברה. האינדיבידואליות (מהמלה היוונית אינדיבידום=בלתי נחלק, כלומר של הפרט היחיד) היא גשר בין היחיד לבין הרבים וניתוח סיפורו של היחיד יכול ללמד אותנו משהו על החברה כולה.

אחת הגישות לז'אנר של "סיפור החיים" מנסה להגדיר אותו כז'אנר העוסק ברגעי השיא בחייו של המספר וקובעת כללים, איך צריך להראות סיפור חיים טוב: התמקדות באירועים אישיים, מהלך עלילתי בעל התחלה וסיום ברורים וכדומה. לדעתה של רוזן זוהי גישה מצמצמת המקשה על הניתוח. היא מעדיפה גישות המגלות יותר פתיחות ואינן קובעות מראש את הצורה שעל הסיפור לקבל. בגישה הפתוחה יותר נתפס הסיפור האישי כז'אנר דומה לאגדה, כלומר שילוב של אמת היסטורית עם יצירתיות ואינדיבידואליות.

עם זאת יש להדגיש כי בניגוד לאגדה שעוסקת במאורעות ואישים ידועים לכל, הסיפור האישי עוסק באירועים פרטיים. גם לאגדות על אישים ומאורעות היסטוריים נכנסים לעתים קרובות אירועים צדדיים שאינם חלק מההיסטוריה הרשמית, אבל הופכים עם הזמן על ידי העברתם מפה לאוזן, לחלק בלתי נפרד מן האגדה. בעידן המודרני נוצר סוג חדש של אגדות שבמרכזן עומדים המספרים עצמם. ניתן לכנות סיפורים אלה בשם 'אגדות אישיות'. אנשים כיום זקוקים לתקשורת אישית ולסיפורים, אך מראים יותר עניין בסיפורים ריאליסטיים (מציאותיים) על חייהם של בני אדם רגילים ולאו דווקא על גיבורים היסטוריים.

זוהי מגמה שקיימת גם בספרות: הרומנים המודרניים עוסקים לעתים קרובות לא בדמויות יוצאות דופן, אלא דווקא בדמויות מבולבלות, חסרות אחדות או מטרה ולפעמים גם בלתי פעילות, דמויות שרק מתארות את העולם הסובב וחושבות עליו.

מכאן עוברת רוזן לדיון בסיפורים ספרותיים בנושא השוֹאה. היא עושה הבחנה בין סיפורת היסטורית המעוגנת בזמן ובמקום ריאליסטיים גם אם הגיבורים הם דמויות בדויות לבין מה שהיא מכנה סיפורת טרנס-היסטורית המתארת זמן פסיכולוגי סובייקטיבי.

בסוג הראשון, סיפורת היסטורית, הכתיבה היא בדרך כלל בגוף שלישי מתוך עמדה של "מספר יודע-כל" (מספר יודע-כל הוא מונח ספרותי המתייחס לכך שמספר הסיפור – הסופר – מתאר את הדמויות שלו כאילו יש לו גישה למחשבותיהן הנסתרות ולמניעים שלהן).

בסוג השני, סיפורת טרנס-היסטורית (=שמעבר להיסטוריה) הכתיבה נעשית בדרך כלל בגוף ראשון מתוך זווית אישית סובייקטיבית, והרקע ההיסטורי שלה רק נרמז מתוך נקודת המבט המצומצמת של גיבור הסיפור.

רוזן טוענת שסיפורי החיים שרשמה מפי המרואיינים שלה, משקפים נטייה לכיוון הסיפורת ההיסטורית: המספרים נוטים לעגן את סיפורם האישי בהקשר היסטורי רחב יותר, המחזק ונותן לסיפוריהם יתר תוקף. אבל נקודת המבט בסיפורים שלהם דומה דווקא לנקודת המבט של גיבורים בכתיבה הטרנס-היסטורית, כלומר נקודת מבט אישית בגוף ראשון של מי שאיננו 'מספר יודע-כל'.

יחד עם זאת, מדגישה רוזן, הסיפורים ששמעה מן המרואיינים שלה, סופרו לה לא סמוך לזמן התרחשותם, אלא שנים רבות אחרי שאירעו. הצורה שבה הם מסופרים, משקפת ידע ותפיסת עולם רחבים שרכשו המספרים. כך למשל, הם מתייחסים בסיפורי השואה שלהם, לקיומה של מדינת ישראל, למניעים ציוניים ולאירועים ששמעו עליהם או קראו עליהם ושלא היו ידועים להם בזמן השואה. היא קובעת על כן שהחלוקה לסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית אינה מתאימה לניתוח הסיפורים האלה.

בהמשך דבריה נוגעת רוזן בשאלה מעניינת: העמדה של המראיין ביחס למרואיינים שלו. סיפורי שואה אינם סיפורי חיים רגילים. הם מכילים יסודות של טראומה (אירועים קשים) שעברו על המרואיינים והמראיין צריך לגלות הבנה לרגישותם ופגיעותם של המרואיינים, דבר המחייב רגישות והפעלת דמיון מצדו. בנושא זה נרחיב את הדיבור כאשר נעסוק באסכולה ההקשרית בפולקלור, שעוסקת לא רק בטקסט הסיפורי כי אם גם במספר, במאזינים (או המראיינים) ובנסיבות ההיגוד.