חזרה לאתר מס"ע

חזרה לדף השער של מסתרי קווקז

 

מסתרי קווקז

ו

החרב הקווקזית

‏על סַמִי-אַגָא האביר, הלוחם הגדול והשודד הגדול ‏עוד יותר, כדאי לספר בזה. הוא בבחינת דמות אופיינית ‏של ארץ-ההרים, טיפוס-פאר של סוג ה"דְזִ'יטִיגִים" [כינוי מיוחד בקווקז לאלה המצטיינים באמנות רכיבה מיוחדת. המתרגם]‏, שוחרי העלילות והפיאודלים ההולך ועובר מן העולם. כשראיתיו בפעם הראשונה, שכב על בטנו ליד מבוא טירתו ושתה יין קַחֶטִי מתוך נאד של עור-כבשים. את היין הזה יכול היה לשתות שעות רצופות מבלי להשתכר. הוא בז למנהג הנקלה לשתות מתוך כוסות. לכל היותר היה משתמש לשם כך בקרן ענקית.

‏בשעה שלא שתה ולא רקד היה זומם ומכין את אחד ממסעי-השוד הידועים שלו שבהם היה עולה על כל אנשי מקצועו, או שהיה חולם על מדיו הרקומים-זהב של שליש הוד מעלתו. נדמה היה לו, שאילו ניתנו לו התואר הזה והמדים האלה – היה מגיע לשיא הצלחתו בחיים. בטירת ימי-הביניים שלו, בקרבת הַקַּזְבֶּק, היה מבלה רק את החורף וחלק מימות הקיץ, את יתר הזמן הקדיש ל"עבודה", היינו: לשדוד את משלוחי-הדואר הרוסים בדרכם לגרוזיה וחזרה ולהטיל מס על הסוחרים והאורחות שמעבר להרים.

‏לי היה נוטה חסד מראשית פגישתנו, כי הייתי מראה לו תמיד אותות כבוד והערצה, שהיה מקבל אותם כדבר המובן מאליו והמגיע לו. לעתים קרובות סיפר לי על עלילות-הגבורה השונות שפעלו לוחמים אחרים, אבל כשהייתי שואל אותו על עלילות-גבורתו הוא, היה שותק ולא השיב דבר. הוא הסתפק בכבודו ובאגדות אשר נוצרו סביבו. אבל מעשי גבורתו וניצחונותיו שוב לא הועילו לו כשלאחר שלוש שנים הוארו ההרים באור תבערת המהפכה. במקרה נפל בגורלו הרע להרוג באיזה מקום, ובלא כל כוונה רעה, את אחד הקומיסרים הקומוניסטיים. על כן הוכרז על ידי הבולשוויקים ל"סְקַלִידַת הבורסה הדאגסטנית" וצייד מיוחד נערך עליו כדי לתפשו. אמנם בורסה דאגסטנית לא הייתה כלל במציאות, אבל העיקר היה השם בעל הצלצול היפה והמשפיע.

‏כדי לבוא שוב אל המנוחה ולהשיב לעצמו את שווי-המשקל הפוליטי – הרג סמי את אחד הגנרלים של הצבא הלבן והפעם הוכרז על ידי הרוסים הלבנים ל"תַליָן האדום של דאגסטן" וגם הם החליטו לשלוח משלחת-עונשין מיוחדת כדי לתפשו.

סַמָי-אַגָא, הקרח מכאן ומכאן, ניסה מעתה לעורר תנועת-חופש בהרים ולייסד רפובליקה מיוחדת, אבל מיד הכיר שכל משפחות-השבטים הן אדומות או לבנות ואין לבן הולך אחרי הדגל הירוק של הנביא. לא הייתה אפוא לסמי כל דרך אחרת אלא לעזוב את טירתו, שנעשתה בלתי-בטוחה, ולמהר ולברוח לקונסטנטינופול כדי למצוא שם כר-פעולה כראוי לכישרונותיו. אבל, לצערו, אחר לבוא גם שמה, כי בהגיעו לעיר-הכליפים כבר נמצאו שם האנגלים אשר הביטו בחשד רב על כל נאמני-הכליף ובייחוד על נאמן-כליף, אשר לפי דברי עיתון-המהגרים הרוסי, הוא הוא "התליין האדום" הידוע ובודאי גם סוכן הקומוניסטים.

פגשתי את סמי בקונסטנטינופול על גשר-גַלַטָה כשהוא לבוש חליפת-צ'רקסים מפוארה, חגור חרב נהדרה מצופת-זהב ומכריז על מכירת עיתון-המהגרים, אותו העיתון אשר הלשין עליו. קניתי ממנו גיליון של העיתון. הוא הכירני מיד.

"מדוע אינך מוכר את חרבך?" שאלתיו. "הן מוטב להיות שבע ובלא חרב מאשר להיות חגור-חרב ולמכור עיתונים!"

‏סמי חייך. לא, את החרב לא רצה למכור. כספו אזל מהר והוא נשאר חסר-כל. הוא החליט אפוא לפנות עורף למזרח, במקום שאין יודעים שוב להעריכו כערכו, ולהגר לאפריקה הדרומית. ודווקא לשם כך זקוק היה לחרבו!

‏"מה תעשה באפריקה הדרומית?" שאלתיו בהשתוממות.

‏"שם אמכור את החרב, ארכוש אדמה ואלמד לפראים את האבירות האמתית!"

‏וכך גם היה. באחד מרחובות הנמל האפלים והשקטים התנפל סמי באחד הלילות על מוציא עיתון-המהגרים, שדד ממנו את הכל ולמחרת כבר נמצא באוניה גדולה ונבלע במרחקי הים.

‏שנים רבות שוב לא שמעתי עליו דבר. מאומה לא ידעו על גורלו גם בני-ארצו אשר התהלכו רעבים ברחובות סטמבול כשהם מזוינים בחרבותיהם ופגיונותיהם ומשתדלים לשמור בקרב התושבים הפחדנים את זיכרון כבודם שחלף ואת זיכרון הרי-קווקז הכחולים ושבטי-השודדים העליזים.

‏לאחר עשר שנים פגשתיו שוב והפעם – בבית-קפה ליד כיכר פוטסדם בברלין. שוב לא היה לבוש חליפת-צ'רקסים אף לא חגור חרב, כי אם נתון בחליפה אלגנטית. תסרוקתו עשויה בדיוק מתמטי ואוטומוביל-מרצדס לו בעל ארבעה מקומות. הנהג שלו היה אחד מבני משפחה רבת-יחש של רוסיה הישנה. הוא רמז לי מתוך שמחה באחת מכסיות-העור שלו, נשקני וסיפר לי בלי שהיות יתרות את כל תולדות גלגוליו הפנטסטיים או כמבטאו הוא "את יקר גדולתו במערב הפראי". ואלה תולדות עלייתו, שרק בן-קווקז פראי, בין בני אפריקה-הדרומית, הפראים כמוהו, יכול להגיע אליה:

‏בתחנת-המכס של הרפובליקה האפריקנית-הדרומית, שאותה בחר לו למחוז-חפצו, נעצר סמי על ידי פקידי הגבול. חרבו עוררה תשומת-לב, כי, ראשית כל, הכנסת נשק לרפובליקה אסורה היא לפי החוק, ושנית, יש לשלם מכס גבוה ומיוחד בעד כל חפצי-זהב. סמי הניח את החרב הצדה, התיישב על כסא הפקיד והחל להתווכח באנגלית הסטמבולית שלו עם האפריקנים הדרומיים על השאלות השונות של משפט-המכס הבין-לאומי. כעבור חצי שעה ראה פתאום סמי כי חרבו נעלמה בשעת הויכוח הזה, ועמה אפוא גם אחוזת-העתיד שלו ותפקידו בחיים הפוליטיים של אפריקה-הדרומית. הלוחמים הדאגסטניים הם חמי-מזג במקרים כאלה ונוחים להתפרצות. נרגז ומתמרמר התרומם סמי ממקומו, הכה באגרופו על השולחן וצעק בכל כוח גרונו הקווקזי: "נבלים, אני הוא סמי, גיבורה של דאגסטן. עמי מולדתי מלאו את ידי למסור את החרב הזאת לנשיא-ארצכם המהולל לאות הוקרה והכרה בגלל מעשי-גבורתו! אצלנו מכבדים את הלוחמים ואצלכם גונבים את מתנת-הכבוד. אם לא תשיבו לי מיד את החרב, אודיע זאת לנשיא-המיניסטרים ומרה תהי אחריתכם!"

‏הדברים האלה השפיעו. החרב נמצאה. כעבור שעה נסע סמי בקרון סלוני של מסע-האקספרס אל מטרופולין הגיבור של אפריקה-הדרומית. עתה לא הייתה לו לסמי בררה אחרת אלא למסור את חרבו היקרה והאהובה, בשעת ישיבת-פרלמנט חגיגית, לנשיא הרפובליקה, .שהיה נרגש מאד לאות כבוד והערצה זה, ושוב פרחה התקווה בלבו לרכישת האחוזה הנכספת.

‏הנשיא ידע את אשר הוא חייב לשליחם של אבירי-קווקז. שני חודשים חי סמי כאורח בארמונו של הנשיא, הוא הופיע במשתאות שנערכו לכבודו והרבה לספר על הכבוד שקנה לו הנשיא (שאינו אהוב ביותר בארצו) בדאגסטן. כעבור חודשיים מינו את סמי, על אף כל אויבי הנשיא, לגנרל המשמר הלאומי ומיד לאחר זה נתעלה לשלישו ומגנו של הנשיא עצמו. עכשיו משמש סמי-אגא נשיא המטה הראשי והוא יד-ימינו הצבאית של הנשיא.

‏הוא בא לגרמניה כדי לחקור וללמוד שם את דרכי-העבודה החדישים של המשטרה הפרוסית ולהנהיג חלק מהם, אשר יצלח לכך, בארצו.

‏האביר הקווקזי מצא לו שוב את מקומו תחת השמש. המפליא בכל העניין הוא זה, שבעיני סמי עצמו נראית כל העלייה הזאת כדבר הטבעי ביותר שבעולם. הדרך מטירת-האבירים בקווקז למכירת עיתונים בקונסטנטינופול ומשם לארמון נשיא באפריקה-הדרומית – אינה רחוקה כלל בעיני הלוחם הדאגסטני. אנשי-ההרים הראו כבר דברים מפליאים מאלה.

‏"האם החרב ההיא עברה אליך בירושה?" שאלתי את סמי אחרי גמרו את סיפורו.

‏"בירושה?" השיב בהשתוממות, "לא, מצאתיה בבית אחד."

"באיזה בית?" שאלתי.

"אח, ערכנו שוד על אחד הכפרים ובאחד הבתים ישב איזה ברנש. הרגתיו והסירותי ממנו את חרבו. עכשיו תלויה היא במוזיאום." סמי חיך בהנאה וכיבדני בסיגריה מתוך קופסת-זהב.

‏אלה תולדרת סמי-אגא, הגיבור המהולל. המעשה הזה אינו מיוחד במינו. אחרי התמורה הגדולה שהתחוללה עם סוף המלחמה ברחו אלפי לוחמים מקווקז. הם לא נעשו מלצרים ורקדנים שכירים כחבריהם הרוסים. יש להם בדמם חוש מיוחד לארמונות ולמטות-צבא, חוש מיוחד ועז שאינו ניתן להישמד. באירופה, באסיה, באפריקה, בכל מקום שקיימים עוד בירות-ממלכה, אנשי-צבא וקרבות, נמצאים קווקזים שחומי-עור, בעלי קומה גבוהה, עיניים מבריקות, פנים עדינים ותנועות גמישות. הם מחניפים לשליטים, מחזרים אחרי בנותיהם ושופכים בלא כל היסוס את דמם במדבריות, בהרים, במבצרים ובכל מקום שבו ידרשו עוד לוחמים אמיצי-לב.

‏למה הם עושים זאת? "חרפה היא ללוחם למות במיטה," אומר פתגם אחד בהרים. ו"שמחה היא לשפוך דם", נאום פתגם שני. בני-אדם היכולים ערר בימינו לומר כך, לא שמעו עוד מעולם את המלה "עיכוב" או "היסוס".