חזרה לאתר מס"ע

חזרה לדף השער של מסתרי קווקז

 

מסתרי קווקז

ד

אוצרות שאין להגיע אליהם

לעלי-ביי, אחי-לשדים, לא היה כל צורך בכסף כי אם בכבשים, בפגיונות ובסוסים. לעומת זה היה צורך לאביו איסכנרר-חאן במטבעות-זהב, חרוזי-מרגליות ואבנים טובות.

איסכנדר-חאן לא ידע מה קל הוא הדבר לצבור זהב, בפשטות‏ רבה מדי עסק בעבודה, בקושי רב מדי עלתה לו ופחות מדי הכניסה לו. אולי שוטט בכלי-זינו, ובלוויית ידידיו, בעמקים, התנפל על העשירים היושבים שם ולקח מהם את זהבם. אחר כך חזר הביתה דרך הכפרים, ביקר אצל הנסיכים-הידידים והתפאר: "הביטו וראו, איזה אביר אני." אולי עשה כך ואולי אחרת. משרתי היה לועג לו ואומר לי: "איסכנדר-חאן נאלץ לרעוב בשיטוטיו ולהסתתר ואת כל זה הוא עושה רק לשם קמצים אחדים מלאי-כסף. חי אלוהים, אביך היושב בעמק מיטיב לעשות ממנו! אין הוא רוכב, אינו מסתתר, אינו שודד שום בני-אדם, הוא רק מנצל וגוזל מאת האדמה ובמשך יום אחד הוא מקבל יותר מאשר איסכנדר במשך חודש ימים." כה דיבר הסריס.

‏רכבנו דרך נקיקי-הרים, דרך האאולים של השכנים. ‏בכל מקום אמר הסריס: "כאן יושבים גיבורים! גיבורים הם מפני שנעדרי-דעת הם. החכמים הזקנים מתו ורק השיך דְזַ'פֵר עודו בחיים, ואולם הוא שותק. אין הוא רוצה לגלות את סודו."

‏רק אחר כך נתבררה לי לאט לאט כוונתו של הסריס. קווקז היא ארץ עשירה עד למאוד. אין באמת כל צורך לשדוד כדי לרכוש זהב. מלבד מעטים אין איש יודע על העושר הזה ואף החכמים ביותר אינם יכולים לנצלו לטובתם.

‏פעם בשבתי בקצה נחל חרב, הרגשתי שדבר-מה דביק מחליק בין ידי, דבר-מה הדומה לחֵמָר אשר נזל לידי מקצה סלע קטן. שיחקתי בחתיכת-חמר זו, לחצתיה בין אצבעותי ועשיתי ממנה מין תבנית. ריח מתוק וידוע לי מכבר עלה באפי. מתחילה לא שמתי לב לדבר. יותר מדי היה ידוע לי הריח הזה, ריח נפט גולמי המעורב בחמר. פתאום קפצתי ממקומי. שכחתי לגמרי, שאין אני נמצא בבקו, בעיר-הנפט, שכל כברת-אדמה בה רוויה נפט. הן בדאגסטן נמצאתי. הרים ענקיים רבצו ביני ובין מעינות-הנפט. בדקתי את המקום והנה נתגלתה לעיני רצועת-נפט קטנה, מפכה מתחת לאבן. ידעתי מהו פשרה של רצועה כזו. לא לכל בנק ממשלתי באירופה יש די כסף לשלם בו את מחיר הרצועה הדקה ובלתי-נראית זו. גדלתי בין אנשי-נפט, בין אנשים החיים רק לשם הרצועות הקטנות האלו, ומיד ראיתי שהנפט המפכה כאן הוא הנפט המשובח והיקר ביותר, הזורם, ללא כל ספק, מאליו מתוך שכבות עמוקות. זה לא היה אותו הנפט שמעינותיו נידלים במשך חודש אחד עד תומם – לעיני היו סימנים של מעיין בלתי-פוסק. נרגש קפצתי ממקומי ולא ידעתי מה לעשות. לרגלי נמצא עושר רב יותר מכל הזהב שיכול היה איסכנדר-חאן לרכוש על ידי שוד במשך כל ימי חייו.

‏"עלי-ביי," קראתי "עלי-ביי, הביטה וראה את אשר מצאתי!" עלי-ביי ניגש. פעמים רבות למדי היה בבקו וידע אפוא את ערכו של הנפט. פניו היו שקטים כבתחילה. "במה נחשב זה? לפני שנתיים, כאשר חפרנו בכפר הסמוך כדי למצוא מים, זינקה מזרקת-נפט אמיתית מתוך האדמה. שלושה ימים זינקה ותימרה אל על ואחר כך ארר המולא את המקום והמזרקה חדלה. מאז אין איש מעז לגשת למקום זה. את החור סתמו בעפר."

‏נבוכותי. הנפט, שהיה אז בעיני כדבר הקדוש ביותר בעולם, לא נחשב כאן במאומה וכיסוהו בעפר. גם הסריס התקרב וכולו אומר מנוחה. "כאן יש בכל מקום שמן-אדמה," אמר, "אלא שאין התושבים כאן יודעים לנצלו. יש לספר זאת לַבֵּיי (לאבי)!"

‏באמת לא היה זה המקום היחידי שבו הריחותי, במשך ימי שהותי בהרים, את ריח-הנפט הידוע לי. לאחר כמה חודשים, כשסיפרתי את זאת בבית, צחק אבי לשמע דברי. בימי נעוריו גילה הרבה נפט בהרים וגם שלח שמה גיאולוגים לשם בדיקה מדויקת יותר. הארץ פה צופנת בקרבה כמויות עצומות של נפט, אולי יותר מאשר בבקו. אבל מה התועלת בדבר? האנשים היושבים בהרים אינם רוצים לשמוע דבר על עניין זה ועוסקים בשיטוטי-השוד שלהם. ולו גם אפשר היה להשתלט על עמי-ההרים, לא היה זה מועיל הרבה. אפשר היה אז לבנות מגדלי-נפט ולהזרים, לשם שעשועים בלבד, את הנפט על פני הסלעים. כי אין כל אפשרות להעביר צינורות-נפט דרך ההרים או לבנות מסילת-ברזל. ובלעדי אלה אין כל ערך גם למעיין הכביר והעשיר ביותר. קודם כל צריך שהנפט יהיה ניתן למשלוח. מסילות-ברזל וצינורות, שרק הם מעבירים את הנפט, לא ייבנו כאן, כנראה, בזמן הקרוב ביותר. בשעה שלא יהיה שוב בבקו כל שמן-אדמה, אז אולי מוכרחים יהיו לכבוש את הקווקז לשם ניצול מעיינות חדשים. רק בחופי הים יושג הנפט הקווקזי על נקלה והצ'רקסים הפראים בגרוזני, ליד הים הכספי, נעשו בעלי-נפט למופת ודומים בכל ליתר בעלי-הנפט אשר בעולם.

‏מהים הכספי ועד הים השחור נמשכים דרך ההרים מעיינות-הנפט האלה של העתיד. כיום יושבים שם הנסיכים הקברדינים והאצילים הקוּמיקים, ואלה שונאים כל דבר שאין בו משום אבירות אמיתית; כמה זמן עוד יוכלו להאריך כך? יותר מדי חריף שם הריח הזורם מההרים. חזק מאד הוא שם הריח של מעיינות-הנפט העשירים ביותר אשר בעולם.

‏פעם, כאשר התקרבנו לאאול שלנו אחרי רכיבה ממושכת, אמר פתאום עלי-ביי: "אולי ניסע לבקר את השיך דז'פר? זקן הוא וקיצו קרוב. תמיד טוב לבקר אנשים זקנים." הסריס הסכים לדבר ברוב התפעלות. גם הוא היה מחבב אנשים זקנים. נטינו אפוא מהדרך, רכבנו במורד הנקיק ודפקנו בנחת על דלת ה"סַקְלִיָּה" של השיך. הוא פתח לנו. השיך דז'פר לא היה חכם מצוי – קדוש היה, כדברי האנשים, וחוטא גדול, כדבריו הוא. חייו היו מלאי-חידה. לפני עשרות בשנים, כשהאימאמים [אימאם – תואר של שליט מוסלמי אשר בידו השלטון החילוני והדתי כאחד. המתרגם] הגדולים משלו בהרים, נלחם דז'פר בין השורות הראשונות של המְיוּרִידִים [מיורדים – בני כת מוסלמית בקווקז שנוסדה במאה התשע-עשרה ואשר נלחמה בחירוף-נפש ובגבורה בצבאות הרוסים אשד חדרו לקווקז, בייחוד תקפה מלחמתם ברוסים בימי האימאם שַׁמִיל, נשיא הכת. המתרגם] ‏הלוחמים הקדושים. אחרי כל קרב וקרב היה חוזר כשהוא טעון שק מלא ידי-אויבים קצוצות. הידיים האלה סומרו ונתלו על קיר ביתו. בשכר כל יד היה דז'פר מקבל מאת שליטו מטבע-זהב אחת. כזה היה החוק של הימים ההם. אחר כך נתעלה השיך למדרגת נַאִיבּ [נאיב – תאר של נציב ומושל. המתרגם] ומושל באחד הגלילות והוציא חוק שעל פיו חייב מיתה כל אדם המעשן טבק, וכל מי שאינו מתפלל חמש פעמים ביום - אחת דתו לעינויים. אבל אחר כך, משפרץ צבא הצאר בפעם הראשונה אל ההרים-פנה זיוו של השיך.

הרוסים חדרו ברוב ניצחון אל ההרים והשיך עם אנשיו ארבו מאחורי גושי-הסלעים. בראש הצבא רכב על סוס לבן הוד מעלתו הגנרל, המושל החדש. השיך היה קולע-אמן ולא החטיא מעולם את המטרה. רעמה ירייה קצרה והגנרל צנח בלא קול מעל האוכף. השיך ברח אל ההרים הרחוקים ובכל מקום התהלל לאמור: "עשרת אלפים נשים הפכתי לאלמנות וכמספר הזה של ילדים – ליתומים. יפה היא אשת הגנרל, יפים הם ילדיו. עתה בוכים הם יחד עם הצאר. ואת כל זה עשתה ידי!"

‏זאת היא ההתהללות השכיחה בהרים. הרוסים, אשר באו מהעמקים, היו קשים מאד. "עברו ללא שוב הימים, שבהם אפשר היה להמית גנרלים בלי להיענש, אמרו, והחליטו לענוש את תושבי ההרים. חמשת הכפרים, שבהם משל השיך, הוקפו וגנרל חדש בא והכריז: "אם תושבי חמשת הכפרים לא ישלמו במשך חודש ימים כופר בסכום חמש מאות אלף רובל - יימחו חמישתם מעל פני האדמה."

‏הגנרל ידע יפה שגם מאה כפרים קווקזיים לא יוכלו לעולם לאסוף סכום כזה והוא גם ידע כי יחריב וישמיד את הכפרים האלה. אוכלוסי הכפרים, שעליהם הוטלה האחריות למעשה אדונם, מוכרחים היו להיכנע לגורל. בכל מקום נתפשטה הידיעה על הפורענות העתידה לבוא. ואולם את האשם היחידי, את הנאיב, אשר בבואו יכול היה להציל את כל האנשים, לא יכלו למצוא. עבר יום אחרי יום ומן העיר הובאו כבר נוזלי-דלק כדי לשפוך על הבתים. לתושבים אבדה תקוותם האחרונה. והנה קרה דבר אשר לא ציפו לו. בא רוכב ממרחקים והביא מכתב לגנרל: "הוד מעלתו," היה כתוב במכתב, "אל נא יצא הקצף על כל העם בגללי. שליחי ימלא את תאוות-הבצע שלך."

‏כדברים אשר לא יאמנו היו דברי המכתב האלה, אבל הם לא כיזבו. השליח הביא אתו שלושה שקים. אחד היה מלא יהלומים בלתי-מלוטשים והשניים האחרים – עפר-זהב פרימיטיבי. אלה לא היו אוצרות שדודים, מלוטשים, מעובדים או יצוקים. הם הובאו, כנראה, מהמכרות עצמם. אבל איש לא ידע את מקום המכרות האלה ואף ילידי-הארץ לא ידעו זאת.

‏אחרי זה החלו לבקש בלי הרף את מקום היהלומים הזה. רוסים וילידי-הארץ טיפסו על השיאים ללא-דרך ונלחמו במחפשי-אוצרות אחרים. הגנרל עצמו עם כל אנשי המטה שלו נספחו אל חופרי- הזהב. אבל כל העמל עלה בתוהו. לא נמצא אף סימן כלשהו של זהב או אבנים טובות. היהלומים שנשלחו על ידי השיך נבדקו ונמצאו אמיתיים ויקרים.

‏השיך משך אז את ידו מהמלחמות והתיישב בסקליה קטנה בקרבת האאול שלנו ושקע בתפילה ותשובה. פעם אסרוהו הרוסים ועינוהו בעינויים קשים, ואף על פי כן לא גילה את מקום האוצרות. הדבר היחידי שהצילו מפיו הוא, כי בהרים מונחים יהלומים לאין מספר, אבל אין להגיע אליהם. לבסוף הרפו ממנו.

‏עתה עמד לפני שיך זה, אדם זקן וגבה-קומה, זקנו וציפורניו צבועים אדום, עורו כהה ועיניו גדולות ואפורות. ברכנוהו לשלום והוא הביאנו לחדר-האורחים. עלי-ביי הציג אותנו לפניו. כשנודע לשיך שאנכי אח-לשדים לבן-מקומו, קם ופסק פסוקי-ברכה בלשון האזרבידז'נית ואחר כך פנה אלי בשאלה משונה: "ההרגת כבר בימיך אנשים כופרים?"

"לא, עוד לא," השיבותי מבויש.

השיך הניע ראשו בתנועת-תוכחה, קרא איזה חרוז-מלחמה ערבי ואמר: ‏"כאשר הייתי אנוכי בגילך הרגתי כבר שני כופרים ואויב-דם אחד. דומני, שהילדים של ימינו מתפתחים באיטיות יתרה!"

‏הסריס השתדל להטות את השיחה למסלולים שקטים ונוחים יותר. "שיך נשוא-פנים," אמר, "באנו אליך יען כי שמך נודע לתהילה בכל ההרים וחפצים אנו לקחת אתנו הביתה טיפה אחת מחוכמתך."

הדברים האלה טובו בעיני השיך. הוא דבר על כת-סִקְרָא החשכה, שהוא היה אחד מחבריה, על הטַרִיקַט החוק הקדUש של המיורידים הזקנים – על דרך ירא-האלוהים שמצוותה להיות זרועה בחללי האויבים והמוליכה לארמונות-השמים שבהם מקיפים את המאמינים עלמות ועלמים יפים – הכל לפי טעמו של המאמין.

‏את הסריס לא עניינו כלל ארמונות-שמים ועלמות יפות. "אצלנו בבית," פתח ואמר, "ידוע אתה כמצילם של חמשת הכפרים שהרוסים חפצו לשרוף." לש‏מע הדברים האלה קדרו פני השיך. על עניין זה לא רצה לאבד אף מלה. "זה היה החטא היחידי של כל ימי חיי, חטא שעתיד אני לתת עליו את הדין." ואחרי הדברים האלה נשתתק. אחר כך סיפרו לי באאול, כי לפי המסופר, ניגלו שדות-היהלומים הבלתי-ידועים על ידי המיורידים הזקנים. אבל מושל המיורידים, האימאם קַזי-מולא, ראה כי סכנה צפויה מהאוצרות האלה לחופש העם ובייחוד ליראת-השמים של נתיניו. על כן אסר לנגוע בשדות אלה, ארר את העושר, ועל המעטים, אשר ידעו את מקום השדות, ציוה לשכוח אותם לעולם. השיך דז'פר היה, כנראה, אחד המיורידים המעטים שידעו את הסוד הזה ומתוך רחמים על בני ארצו, שהיו צפויים לסכנה, הפר את מצוות האימאם שלו ולקח יהלומים וזהב מהמקום הכמוס ההוא. כליותיו יסרוהו על מעשהו זה ועל כן התיישב בנקיק-ההרים, התבודד שם, עסק בתפילה וקיבל נדבות.

‏אדם שהון של מיליונים ברשותו ומתפרנס מנדבות - כדבר הזה יתכן בימינו רק בדאגסטן. הקווקזיים בטוחים ביטחון גמור ששדות-היהלומים האלה קיימים באמת. אכן, למשפחות אחדות יש יהלומים גולמיים גדולים ואבני-זהב ואלה מאשרים את אמונת התושבים. אני עצמי קיבלתי פעם במתנה מידיד אחד אבן מעורבת זהב. אבל איש לא יכול לעקוב אחרי גלגולי האבן הזאת ולדעת את מקום מוצאם. ראשיתם נבלעה ונעלמה בהרים.

‏עכשיו משתדלת הממשלה הסובייטית למצוא את האוצרות האלה. אין לומר שהניסיונות האלה יעלו בתוהו, כי יותר ממחציתה של קווקז לא דרכה בה עוד רגל זרים. ילידי-המקום אינם מתעניינים בגיאולוגיה של ארצם ומשלחות-חקירה מצד האירופים לחלקי-ההרים הבלתי-ידועים כרוכות בסכנות מרובות. בכל אופן כדאי לציין, כי בשעה שהעם בא במצוקה גדולה, נמצאים אנשים המופיעים פתאום עם שקים מלאי-זהב ועומדים לו בשעת דחקו. כדבר הזה קרה גם באמצע המאה שעברה, בשעה שהצ'רקסים חפצו להגר לתורכיה ולא היו בידיהם כל אמצעים לכך. וכך קרה גם בשעת המהפכה האחרונה כשכל קווקז טבעה בדמים.

‏בהרים אין בני-האדם אוהבים לדבר על האוצרות האלה, ולא עוד אלא שגם כעין חטא יחשב לו לאדם הדבר אם הוא חוקר ושואל על כך. ואף על פי כן יימצאו בין הרוסים וילידי-המקום אנשים, שטירוף-הזהב וקדחת-היהלומים תוקפים אותם, המטפסים כל ימי חייהם בהרים ומחפשים את המטמונים. מזמן לזמן מוצאים את גופותיהם על קרקע נקיקי-ההרים.

‏אין אני יודע אם כיום חיים עוד בהרים אנשים היודעים את הסוד הזה. מכל מקום שותקים הם ואינם נותנים אמון באיש. יודעים הם את אשר יקרה בשעה שיגלו את שדות-היהלומים. אז יבוא הקץ לחופש ההרים. והחופש יקר להם יותר מאשר יהלומים.

‏לעומת הזהב, האבנים הטובות והנפט נראים יתר אוצרות ההרים כבלתי-חשובים ביותר. אבל בניגוד לראשונים קל יותר להשיגם. אין איש שומר עליהם ואפשר לנצלם ולקחת אותם באין מפריע. הללו בלבד עלולים לעשות את קווקז לאחת הארצות העשירות ביותר שבעולם. בדַרְיַל על שפת הטֶרֶק [טרק – נהר גדול בצפון קווקז הנופל לתוך הים הכספי. המתרגם], במקום שהמלכה תמר [מלכה גרוזית, משלה משנת 1184 עד 1213. תקופת שלטונה הייתה המזהירה ביותר בדברי ימיה של גרוזיה. תמר נחלה ניצחונות אחדים במלחמותיה עם התורכים והפרסים. היא נישאה לנסיך הרוסי יורי, בנו של אנדרי בּוֹגוֹלְיוּבְסְקִי. אחר כך נתגרשה ממנו ונישאה לנסיך דוד ממשפחת בַּגְרַטִיוֹן, משפחת-מלכים עתיקה מאד ורבת-יחש שעוד יסופר עליה בספר זה. המתרגם] בנתה עשרים ארמונות כמספר שרי-‏הצבא שלה, מכילה האדמה הרבה כסף. מהזמנים ‏העתיקים ועד היום מנצלים את המכרות האלה ועדין לא דללו. גם גפרית ונחושת מוציאים מההרים.

‏כשעמי-ההרים עורכים מלחמה יכולים הם להכין להם בעצמם את אבק-השרפה וליצוק תותחי-נחושת. יש שם שכבות עבות של ברזל ופחם וכן גם אבץ ומלח-מרפא יקר. על פסגות ההרים ועל קרקע נהרות-ההרים החרבים אפשר למצוא יוד, יוד רב מאוד שהעולם עוד כה צמא לו. ליד בש-טאו וליד צְחְרַא-צְשַׁרוֹ זורמים מקצות ההרים מעיינות-מרפא המעלים ארוכה לכל מחלה ואף למחלת-האהבה.

הקווקזי אינו מחשיב את העושר. את מספר קרובי-הדם שלו מחשיב הוא יותר. שום בסף שבעולם אינו יכול לשמש תריס בפני גואלי-הדם ואינו יכול לנקום נקמת רצח. כשהקווקזי זקוק לזהב או לאבנים טובות. רוכב ויורד הוא, פשוט, במורד ההרים ושודד את אנשי-העמקים הפחדנים.

יש גם מטמונים קבורים בהרים - גנזי השולטנים הזקנים. על עניין זה מסופרות אגדות שונות ועל כן לא אספר עליו. כשמדברים על עושר ההרים אין כל צורך לספר אגדות. העובדות עצמן מבארות בנידון זה יותר מהאגדות. אבל אחת מהן רוצה אני לספר בזה, כי היא יותר מאגדה ותעודות רשמיות מאשרות אותה. זהו הספור על האוצר בנהר אסן.

קווקז, בניגוד לארצות-הרים אחרות, היא ארץ דלת-נהרות. על כן נערצים שם הנהרות בעיני התושבים. הנהר הקדוש ביותר הוא הנהר אסן שעל שפתו מתאספים חכמי העמים.

‏לפני עשרות בשנים, כאשר נלחם שַׁמִיל הקדוש ברוסים, נמצא בית-האוצר שלו ליד האסן. שלושים שנה נלחם שמיל, שלושים שנה היה מושל יחיד בדָאגֶסְטָן ואוצרותיו גדלו ורבו לאין מדה. פתאום הרגיש כי לא מאהבתם לאללה יסורו אנשיו למשמעתו, כי אם מאהבתם לכסף. הוא כינס את נציביו, מושליו, מצביאיו ואנשי-חצרו על שפת הנהר ודבר אליהם על אלוהים ועל חוקיו הנצחיים. אחרי כן ציווה על שבויים רוסים להביא את התיבות הגדולות מבית-האוצר. תיבה אחר תיבה הושלכה לתוך הנהר, מאה תיבות מלאות זהב ואבני-חן מלוטשות ושלוש מאות תיבות מלאות כסף. והאימאם ומצביאיו הביטו במחזה, התפללו ואררו את העושר. עני ודל יצא שמיל מכל נכסיו, עני ומלא-בטחון. כי ידוֹע ידע שמהיום והלאה יעבדוהו אנשיו לא לשם הכסף. כשנוצח אחרי כן על ידי הרוסים מוכרח היה הצאר לתת לו קצבה, שאם לא כן היה גווע מרעב. אבל אוצרותיו מונחים עוד עד היום הזה על קרקע הנהר. ילידי-המקום אינם יכולים להוציאם משם ולזרים אינם נותנים לגשת אל הנהר.