|
מסתרי קווקז ב מערת השודדים האידילית נסענו עד גּוּנִיבּ:,
מערבית לעיר תֶּמִיר-חַאן-שֹוּרַא, בלב דאגסטן. מאחורי גוניב ליד חורבות
ארמון-שַׁמְחַל עתיק, נח האאול של איסכנדר-חאן כדבוק למדרגות-סלעים. נסיעתנו ארכה חמישה ימים.
מתחילה נסענו לאורך חופי הים הכספי בדרך-הנודדים הידועה, אשר במשך אלפי שנים
עברו בה העמים השוכנים בצפון והציפו מדי שנה באביב את בקעת עבר-קווקז, עד שקם
שליט חכם אחד וצווה לסגור בחומת-ברזל את המעבר מקצות ההרים ועד הים. "כאן מתחילה אזרבייג'ן."
חקק השליט בתוך הברזל, וכך גדר את הדרך אל הבקעה בפני העמים הנודדים הנדהמים.
מאחורי תמיר-חאן-שורא, העיר שנוסדה על ידי תמרלן [תמרלן - אחד המושלים
המונגולים הגדולים (1405-1336). נודע במסעי כיבושיו הגדולים. בשנת 1394 הגיע
שלטונו עד מוסקבה, בשנת 1398 – עד מוצא הגנגס ובשנת 1401 – עד מצרים. המתרגם]
ואשר נהרסה על ידי המצביאים הרוסים, מתחילים ההרים. כאן מסתיים היער הירוק של
חופי הים הכספי. מראה ההרים הוא אפור, מאיים, ואין להגיע אליהם. שם חיים עוד
פנתרים וחזירי-בר, שם יש חורבות עתיקות, שם יושבים הלזגינים
הפראים ליד פתחי בתיהם ויורים באוויר בשעה שאנשים זרים מתקרבים אליהם. היריות
האלו הן לאות איום או הכנסת-אורחים – הכל לפי מצב
הדברים. במבט בוחן מביטים הם בנוסע העובר וצוחקים לו כשאין הוא לבוש לפי הטעם
האחרון של התלבושת הדאגסטנית. בכפר הראשון מוכרח הייתי לשנות מיד את תלבושתי. חליפת-הצ'רקסים הלבנה שלי פגעה ברגש האסתטי של
עם-ההרים ובייחוד משום שעל חליפה זו תלוי היה פגיון-זהב. כאדם ברברי הייתי
בעיניהם. הצבע הלבן וצבע הזהב טובים הם לתלבושת אשר בעיר או בקן-המותרות ליד בש-טאו, במקום שאין בני-אדם בעלי טעם טוב. אבל בהרים יש
לזכור ולדעת, שהחליפה צריכה להיות תמיד לפי הפגיון. את הזהב הולם רק הצבע הכהה
או השחור לגמרי. לפי הפגיון שלי היה הצבע השחור-כתום ההולם ביותר. אבל רק הפגיון
בלבד יכול היה להיות של זהב. אילו עוד הוסיפו לכך אקדח או חרב המצופים זהב, או
שהייתי נוסע דרך הכפרים מקושט בציוני-כבוד – והיה זה משגה קשה. כל זה מעיד
במקומות אלה על חוסר-טעם גמור. למראה אדם עדוי ומקושט כזה יפנה את גבר אף
רועה-כבשים דל, ואם גם ניתנו ציוני-הכבוד לבעליהם על ידי השאה הפרסי או הצאר
הרוסי בכבודם ובעצמם. מאחורי מחטש-קלה
נגמרה מסילת-הברזל של דאגסטן. משם והלאה נסענו על
חמורים מכפר לכפר לאורך שביל ההרים. בכל כפר ישב אחד מידידיו של איסכנדר-חן אשר קיבל את פנינו בחגיגיות רבה וסיפר לנו על
עלילות-גבורתו האחרונות של בעל מינקתי. מאחורי גוניב
עמדנו מנסוע. לעינינו נראה נקיק-הרים רחב, ועל
מדרגות-הסלעים, לא רחוק מהתהום, ראיתי את מחוז נסיעתנו. מבט אחד על מצבו של
המקום הזה, שמן הנמנע הוא כמעט לגשת אליו, דיו היה להוכיח שאדון האאול יכול באמת לראות את עצמו בטוח מפני כל אויב. "כאן נעמוד," אמר הסריס,
"עלי-בי ילך לפנינו כדי להודיע על בואנו ולהכין את קבלת-הפנים."
קבלת-הפנים לא איחרה לבוא. מאחורי הסלעים הופיעה דמות אשה
רעולה, לבושה מכנסים צבעוניים ורחבים, וילד על שכמה. האשה
צעדה לקראתנו נעולה סנדלים רקומי-זהב ואחריה גברים מזוינים אחדים. "אַסְיָא," קראה האשה, –
"אסיא." שמעתי בפעם הראשונה את השם הזה שבו
נקראתי על ידי מיניקתי כשהייתי עוד שוכב בחיקה. האשה אמרה
איזה מלים בלשון הלזגינית. אנשי המשמר הסבו את פניהם
כדי שלא יראו את פניה, שהסירה מהם עתה את הצעיף. רק לי ולסריס מותר היה לראות את
פניה הכהים בעלי העיניים הגדולות והפראיות. היא התכופפה לפני ואני חשבתי כי תנשק
אותי, אבל תחת זה החלה מיניקתי להריח בי, הרימה את ידי והריחה מתחת לזרועותי, בחזה ובפה ולבסוף נשקתני ואמרה בשביעות-רצון:
"ריחך הוא כמעט כריח גבר, וזה טוב." אחר כך ישבה על הקרקע, אמרה לי
לשבת על ידה והוסיפה: "אסיא, בני, האנשים
אומרים, כי חולה אתה. אני אומר לך, שאינך חולה, אתה רק רעב. אני שברתי את רעבונך
בשעה שעוד שכבת בעריסה, וגם עתה אעשה זאת." ופתאום חשפה את בשרה עד חצי
גופה, התכופפה לפניה והושיטה אחד משדיה אל פי. בפחד נשאתי את עיני אל הסריס.
"ינק," אמר הלז ברוסית, "כזאת היא קבלת-הפנים בהרים." עשיתי כדברו וינקתי, בפעם האחרונה
בחיי, משדי מיניקתי. הוספתי לינוק, עד שהתינוק, הצעיר בילדיה, שנישא על גבה, החל
ליבב ולמחות. מתוך קורת-רוח חדלתי לינוק והתרוממתי ממקומי. "אמא מכובדה," אמרתי לה, "התינוק צריך לקבל את יתר
החלב." הגבר אשר עמד כל הזמן על ידי (זה היה איסכנדר-חאן
שלא ידעתיו עד עתה) פרץ בצחוק, הרימני בזרועותיו ונשאני אל הכפר כנשוא את הילד.
המינקת, הסריס והאחרים הלכו אחרינו. כך נערכה הכניסה לבית משפחת מיניקתי. בסַקְליָה
הקטנה – מין וילה בעלת גזוזטרה וגג שטוח – שאני והסריס גרנו בה, לא היה דבר מלבד
כרי-משי. על כרי-משי ערכו את האוכל, על כרים ישנו ובכרים גם התכסו בלילות. מדי
ערב בערב עלה אלינו איסכנדר-חאן והביא לי
"בּוּזָה". בוזה – זהו חלב המהול היטב באלכוהול והמשמש, לדעת
אנשי-ההרים, תרופה נגד כל מחלה. מלבד איסכנדר-חאן הייתה
המינקת שלי באה מדי בוקר ולחשה השבעות לזגיניות
משונות, שגם הן, כתוספת לבוזה, משמשות סגולה בדוקה
ומועילה. במשך היום הייתי שוכב באפס מעשה על הגג ומביט כחולם על ההרים. עד היום איני יודע מהו הדבר אשר
ריפאני, אם אוויר-ההרים, החלב המהול באלכוהול, או ההשבעות הלזגיניות.
אבל דבר אחד נעלה מכל ספק: במשך שבוע אחד נעלמו הסימנים האחרונים של המלריה שלי
ואני עזבתי את כרי-המשי ואת הגג כדי לראות ולהכיר יותר את ארץ האבירים האחרונים.
בשיטוטים שערכנו יחד, אני, עלי-ביי והסריס, עברנו דרך הכפרים, ההרים והעמקים של דאגסטן רבת-הלשונות ובעלת אלפי הצורות, הארץ הקודרה, האכזריה ורבת-התעלומות,
ועל כל אלה גם מכניסת-אורחים; הארץ אשר רק מעטים יֵדעוה ואשר רק למעטים רוצה היא
להיות ידועה. |