חזרה לדף השער

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

עֹשה פלא

 

‏‏‏מעשה האהוב וחצי

מעשה ברב אחד שהיה בעיר תהילה קושטאנטינא, יגן עליה אלהים. והיה עשיר וסוחר גדול תורה וגדולה במקום אחד עולה. והיה לו בן יחיד חמד בחורים, שלם במידות ובדעות לו נאוה תהילה. אמנם היה לו חשק גדול להתלוות עם בחורים אחרים בני גילו, בחושבו שהם אוהבים נאמנים לו. ורוב זמנו היה מאבד עמהם. והיה מוציא הוצאות רבות עליהם. בסעודות ומשתאות ודומיהם מגודל אהבתו עמהם. ואביו היה מצטער על זה והיה מוכיחו בדברים. ועם כל זה הוא לא היה שומע לקול מורים וגם אמו היתה מחזקת בידו, בהיותו בנה יחידה. ויהי באמור אליו אביו יום ויום על הדבר הזה ולא שמע אליו, ויאמר לו: "בני ידידי, בחייך, תודיעני כמה אהובים יש לך אשר אתה בל כך להוט אחריהם לאבד זמנך ולהוציא הוצאות רבות בשבילם לאבד ממונך?"

השיב לו בנו: "אדוני, אני אוהבי וריעי רבו כמו רבו, אבל אוהבים אמיתיים שנפשם קשורה בנפשי יש לי מכל מקום מאה אנשים שהם לי יותר מאחים, שיתנו נפשם בעד נפשי."

אמר לו אביו: "בחיי ראשי זה תמיהה גדולה, שאני זקן בא בימים, ותודה לה' יתברך זיכני האל בעושר וכבוד ומסחרים ושמי נודע בשערים, ועם כל זה בכל ימי ושנותי לא זכיתי לעשות אהובים נאמנים אלא אחד וחצי. וכיצד אתה בני רך בשנים, יכולת לעשות מאה אהובים?"

אמר לו בנו: "תאמין באמונה שלימה שדברי נכונים."

אמר לו אביו: "אם כנים הדברים, תעשה רצוני ותעשה ניסיון אחד להכיר אהבתם עמך ויבחנו דבריך."

אמר לו בנו: "אדוני, תאמר לי איזה ניסיון אנסה אותם, ואנכי אעשה כדברך."

ויאמר לו אביו: "זאת עצתי. בזאת הלילה תיקח כבש אחד ותשחוט אותו ותחתוך ראשו בעודו מלוכלך ודמו בראשו ותכרוך אותו בסודר אחד גדולה ותניחנה בתוך שק אחד ותצניעהו תחת בגדיך. ותקום ותלך בשעה ארבע או חמש מהלילה אצל היותר אהוב מאהוביך, בזמן שרוב בני אדם הם ישנים, ותדפוק על פתח ביתו. וכשיבואו לפתוח לך, תראה להם פנים זועפים כאילו אתה בצער גדול ורוב פחדים. וכשישאלוך מה לך פה בעת כזאת הולך בשווקים, תאמר לו בכובד ראש: לא עת הרבות דברים, יען קרה לי מקרה בהיותי בעדת מרעים. כי שם היה גוי אחד מן העמים שהתריס כנגדי וחמתו בערה בי. וקמתי עליו והרגתיו, וכדי שלא ימצאוהו ויכירוהו, חתכתי ראשו והנה בשקי. ועתה שנתיישבתי בדעתי ושככה חמתי הכרתי בעצמי שסיכנתי בעצמי וברחתי ובאתי אצלך אהוב אשר כנפשי, להתחבא בביתך להציל את נפשי. ולא הלכתי לביתי שלא לצער את מר אבי, וגם שמא ילשינו עלי ויחפשו אחרי בביתי. ובכן אחי ידידי בטחתי באהבתו שתקבלני בביתך כי עת צרה היא, ואח לצרה יולד, ובה אדע כי מצאתי חן בעיניך ואתה אהוב נאמן בבריתך. וכפי מה שתראה תשובתו, משם תראה ותבחן אמונת אהבתו. אם היא אהבה שלימה שאינה תלויה בדבר להנאתו, ודאי אינה בטילה לעולם, ויכניסך בביתו וישים נפשו בכפו לאהבתך. ואם היא אהבה התלויה בדבר ליהנות ממך, ודאי לא יטה אזנו אליך והרחק ירחיקך."

ויאמר אליו בנו: "כן אעשה כאשר דיברת."

ויהי בערב, וישחט את הכבש ויחתוך ראשו מלוכלך בדמו וילפפהו בסודרו ויתנהו אל שקו. ויקם וילך אל בית אהובו. ויעש ככל אשר אמר לו אביו, ודפק על הפתח וכולם היו ישנים. ולקול ההכאה קמה המשרתת והשקיפה מן החלון לראות מי הוא זה הבא בחצות לילה. ותרא והנה הוא אהוב אדוניה בן הרב. ותרץ ותגד לאדוניה ותאמר אליו: "קום מהר שהנה אהובך הגדול סיר אברמאג'י, הוא דופק על הפתח בבהלה גדולה."

תכף ויחרד האיש וילפת ויקם בכותנתו. והציץ מן החלון וראה אותו. וירד לפתוח לו ושאל לו מהו סיבת ביאתו בעת ובעונה הזאת. ויספר לו את כל הקורות אותו ושהוא בא להתחבא בביתו להצילו מרעתו. ויהי כשמוע האיש את המעשה הרע שהוא בסכנה עצומה, ענה ואמר לו: "אחי אתה ואהבת עולם אהבתיך, אבל לדבר הזה תסלח שלא אוכל לקבל אותך פן אכנס עצמי בסכנה בהגלות שאני החבאתיך. וחס וחלילה ואבדתי אני וביתי. וחוץ מזה כל אשר תאמר אלי אעשה בשבילך."

וחזר והתחנן לו פעם ושתיים שירחם עליו רחם רחמתים. והוא לא קיבל ממנו, עד שהוכרח לחזור לאחוריו ולסור ממנו. וקם והלך אצל אהוב אחר ועשה כמעשהו. וגם השני השיבו כמוהו ולא רצה להכניסו אל ביתו ואל נוהו. וקם והלך אל השלישי ל'ו בא. ויעש כאשר ציווה לו אבא. ולא מצא בהם אחד שיקבלהו בעת צרתו. עד שנלאה אותה הלילה וחזר לביתו. ובלילה השנית חזר אצל אהובים אחרים לנסותם כהראשונים, ולא מצא בהם נאמנים. וכן על זה הדרך סיבב אצל כולם ומצאם כולם שקרנים. וחזר אצל אביו ואמר לו: "אדוני, נאמנים דבריך והלוואי הקשבתי דבריך ולא איבדתי זמני וממוני. ועתה ניחמתי ממעשי הראשונים. ולא אשוב עוד לכסלה לענג חנפים ושקרנים. אומנם תעשה בקשתי ותודיעני מי הוא אהובך, ואנסהו ואראה אם יעמוד בניסיון כזה ויאמינו דבריך."

ויאמר לו אביו: "בני, לא אוכל למלאות שאלתך, יען האהוב השלם שלי אינו פה במקומנו, אלא בעיר רחוקה ממנו. אומנם החצי אהוב הוא בעירנו. ואם תרצה לנסותו הרי הוא פלוני במקום פלוני, תלך ותעשה כמעשך הראשון."

ולא איחר הנער לעשות הדבר, לראות היעמודו דברי אביו שהוא אהובו. ויקם בחצי הלילה עם שקו והראש נתון בתוכו. וילך וידפוק על פתחו. וישקף האיש בעד החלון, וירא והנה הוא בן אהובו. וימהר וירד ויפתח לו. ויאמר לו: "מה זה באת אלי עתה לעת כזאת?"

ויען לו בכפיפת ראש: "מה אומר לאדוני, מה אדבר ומה אצטדק, כי הקרה לי כך וכך."

וסיפר לו כל המאורע. והראה לו השק שהראש נתון בה וכו'.

ויען האיש ויאמר לו: "בני הסכלת עשֹה כדבר הרע הזה, שאמת שהוא סכנה גדולה לך ולכל אשר יכניס אותך בביתו להסתירך, כשיתגלה הדבר. ואם היה איש אחר שאירע לו כזה ודאי לא הייתי מקבלו לסכן נפשי וכל נפשות ביתי. שאמרו רבנן זכרונם לברכה: חייך קודמין וכו'. ברם מה אעשה שאתה בן אהובי אשר כנפשי. ולזה אני מקבלך בביתי ומסתירך בצל כנפי עד שיעבור זעם. ואעשה כל השתדלותי בכל נפשי להצילך מצרתך בעזרת ה'. ובכן בוא ברוך ה' ותבוא לביתי. ומאי דהוה הוה וזכות מר אביך יגן עליך להצילך מיד שונאיך. ובלבד שיהיה זאת לזיכרון בין עיניך ללון כעסיך ולא תוסיף להתחבר בעדת מרעים, שהם סיבה לכל מקרה רע הבא עליך. ואינו לפי כבודך ומשפחתך."

והכניסו לבית והאכילהו והשקהו ממתקים ליישב דעתו ולהפיג צערו. וינחם אותו וידבר על לבו שלא יחוש לדבר כלל, שהוא בטוח בה' שלא יארע לבן צדיק כל אוון. וילך וישכב וערבה שנתו עד אור הבוקר.

ובעלות השחר אמר הבחור לאיש ההוא: "אני רוצה לקום ולילך לבית אבי בטרם יכיר איש את רעהו, לבל יראוני שום אדם, ובעבור מר אבי שלא יגדל צערו בראותו שלא באתי כל הלילה."

ויאמר לו: "טוב בני, לך לשלום וה' ישמרך, מכל רע ישמור את נפשך. ותסתיר הדבר מאביך. ומובטחני בה' שלא ייוודע הדבר ולא תאונה אליך רעה."

וייתן חנו על כל הטובה אשר גמלהו להכניסו בביתו בעת צרתו ויקם וילך לביתו. ויספר אל אביו את כל אשר עשה לו אוהבו. והדברים אשר דיבר אתו. ויאמר לאביו: "הלא זה הוא חצי אהובך, אשר שם נפשו בכפו בעבור אהבתך, מה שלא מצאתי במאה אהובים המובחרים שחשבתי שהיו לי? הלא זה אינו אלא אהוב שלם ונאמן, אשר כמוהו לא יזומן! ואיך תאמר לי שזה חצי אהוב שלך?"

ויען אביו ויאמר לו: "כשתשכיל ותדקדק בדבריו תבין שהאמת בדברי. והוא מה שאמר לך שבסכנה גדולה כזאת לא היה ראוי לקבלך, אבל מה אעשה שאתה בן אהובי, ועל כורחי אני מוכרח לקבלך בביתי וגו'. נמצא שבדיבור זה גילה דעתו שעשה הדבר על כורחו. ולזה הגם שסוף סוף עשה המעשה הטוב. מכל מקום בדיבור הזה הפסיד ערכו ונקרא חצי אהוב. שאילו היה אהוב שלם, לא היה לו לומר שום דיבור כלל, אלא תכף בראותך וכשמוע דברך וצערך היה לו להכניסך בביתו תכף, ולפייסך ולנחמך להפיג צערך בכל לבו ובכל נפשו"

אמר לו בנו: "האמת שלפי דעתי לפי גודל הסכנה שהכניס עצמו בפועל, לא יגרעו מעשהו הטוב אותם שני דברים, יען האמת יורה דרכו, שלולא היה איש אחר במקומו אינו מן הדין שיכנס עצמו בסכנה גדולה כזאת. ואדרבא, בזה הראה אהבתך."

ויאמר לו אביו: "זהו דעתי. ולזה אמרתי לך מקודם שהוא חצי אהובי."

אמר לו בנו: "ואם כדבריך, שזה הוא חצי אהובך, תודיעני מי הוא זה השלם אהובו ונראה מה יוכל לעשות עוד יותר מזה ונודה לדבריך."

ויאמר לו אביו: "כבר אמרתי לך שהוא מן הנמנע שאוכל להגיד לך, יען שהוא בעיר רחוקה ואיני יכול לשולחך בדרך רחוקה ולהיפרד ממך לעת זקנתנו, אני ואמך, שאין לנו בן בלעדך."

ועם כל זה הבן היה מפציר באביו יום יום. ואביו לא היה מטה אזנו להרחיקו מעליו אפילו יום.

והיה בראות הנער שאביו לא ישמע אליו, הפך עצמו אצל אמו לבקש ממנה בבקשה ובתחנונים מדי יום ביומו, שהיא תבקש מאת אביו לעשות רצונו. וידוע שלב הנשים רכות עד מאד. ונפרט בראותה גודל הפצרת בנה, שבזה שם כל מגמתו, ולא יאכל ולא ישתה ותדד שנתו. התחילה היא להתחנן לבעלה לעשות רצונו. ושישלח אותו לעיר אהובו לזמן מועט, ימים או עשור, למען ידע וישכיל באנשי העולם הנאמנים והשקרנים ויוסיף חכמה ודעת וה' יהיה בעזרו, וילך ויחזור לחיים טובים ולשלום, ונזכה לראות פניו במהרה.

וכל כך הפצירה בו אשתו, עד שהוכרח לעשות רצונו. והזמינו לו צידה לדרכו. וכתב לו כתב ריקומנדאסייון לאהובו, והרכיבהו בספינתו שהיה לו.

ויאמר לו: "לך לשלום. הנח הכתב בידך לאהובי סיניור פלוני, הסוחר הגדול, שר וטפסר בעיר אסכנדרייא של מצרים. והזהר שלא תתעכב למרבה יותר משנה אחת, יען אנו זקנים וכו'."

וינשקו אותו אביו ואמו ויברכו אותו, וילך וייסע לדרכו.

ויהי כבוא אברהם מצרימה, וישאל את אנשי המקום לאמר: "איה מקום כבוד הגביר, השר סיר שלמה?"

ויאמרו לו: "הרי הבאנקו שלו הוא במקום פלוני."

וקרא לנער אחד ונתן לו איזה דבר כדי שילך עמו ויראה לו מקומו.

וילכו שניהם יחדיו אל ה‏מקום אשר השר הנזכר שם, וילך הנער לדרכו. וישא עיניו הבחור הנזכר אל המקום אשר השר יושב שם וירא והנה בית גדולה מלאה שרים וסגנים רואי פני המלך. והגביר הנזכר יושב בראש,וכולם מימינו ומשמאלו. וכמה משרתים עומדים לפניו, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ומכל שכן ליכנס לפניו ולדבר עמו דבר ואפילו חצי דבר מרוב טרדותיו, ובפרט שהוא היה רך בשנים, גֵר בארץ, אשר מעולם לא יצא מעירו, והיה מתבושש ליכנס אצלו. ונשאר שם באותו שוק כנגד פתח אוצר הגביר הנזכר, הולך ושב ארוכות וקצרות.

בין כך ובין כך הלכו רוב ההמון שהיו אצלו ונשאר מעט פנוי הגביר הנזכר. וישא עיניו נגד הפתח וירא זה הבחור עובר ושב כנגדו ופניו פנים חדשות. ויאמר למשרתו: "תלך ותשאל לזה הבחור מה עניינו ומאין בא ומה בקשתו."

וילך המשרת וישאל את פיהו וכו'.

ויאמר לו: "אני באתי היום מקושטאנדינא, יגן עליה אלהים, ויש לי כתב להגביר אדוניך."

וחזר המשרת לאדונו ויגד לו את דברי הבחור.

ויאמר לו: "לך ואמור לו שימסור הכתב בידך ותביאנה לי."

והלך המשרת ולקח הכתב מידו והביאה אל אדונו.

והיה בראותו הגביר הנזכר את כתב יד אהובו, שמח שמחה גדולה ופתח האיגרת לקרותה. וירא את כל הכתוב על דבר בנו יחידו, מוביל כתבא דנא הנא לקראתו, ויגל וישמח עד מאד. ותכף לא הספיק לגמור קריאתה, עד שקם ממקומו בכבודו ובעצמו, ודילג ורץ ויצא לקראתו. ויחבקהו וינשקהו ויביאהו אל מכון שבתו בכבוד גדול ואהבה עזה כמוצא שלל רב.

ויתמהו כל האנשים העומדים אצלו בראותם רוב שמחתו ורוב הכבוד והאהבה שעושה לבחור הנזכר מה שלא ראו מימיהם שעושים כך לשום אוהב וקרוב בעולם ואפילו האב לבנו יחידו. וישאלו ויאמרו לו: "בחייך, תודיענו זה הסוד של כל האהבה והכבוד הזה שאתה עושה לזה הבחור רך בשנים. עד שרצת בעצמך לאמצע השוק, מה שאינו כבודך, וחבקת ונשקת אותו ותביאהו עם כנך. מה שאינך עושה לשום אחד משרי המלך הפרתמים,. ועל זה תמהנו עליך."

ויאמר להם: "אילו הייתם יודעים גודל אהבתי עם אביו של זה הבתור מזה כמה שנים, אשר לא ישוער ולא יסופר, לא הייתם תמהים עלי. תדעו שאביו של זה הבחור הוא אדם גדול בתורה ובגדולה, ושמו נודע בשערים לשם ולתהילה. וזה לי יותר משלושים שנה שאני נושא ונותן עמו במסחרים גדולים, וראיתי ישרותו ונאמנותו ואהבתו עמי עד אין תכלית. ועשה עמי חסדים גדולים אשר לא אוכל לשלם לו אחד מני אלף. וכל ימי הייתי משתוקק ונכסף לראות פניו. ולא אסתייעא מלתא להתראות פנים בפנים מרוב טרדותינו. ועתה שזכיתי לראות פני בנו יחידו כראות פני אביו אהובי ותרצני. וכיצד לא אגיל ולא אשמח ולא אשאהו על כתפי ואענדהו עטרה לראשי. שכל הכבוד שאעשה לו הלא מצער הוא נגד אהבתינו עם אביו."

ויענו ויאמרו לו: "אם כן איפוא האמת אתך."

ותכף ציווה למשרתיו להזמין משתה גדול בעבורו, והזמין לכל השרים אשר אתו, ויקומו וילכו לביתו, והבחור מימינו. ויאכלו וישתו מעדני מלכים, והביא כל מיני זמר וניגונים, לנגן ולזמר לפניו כשמחת חתנים. וכן על זה הדרך עשה לו שבעה ימי משתה, ובכל יום ויום שמחה וגיל מינים ממינים שונים. ואנשים מזומנים שרים וסגנים. וכל שבעת ימי המשתה הגביר הבעל הבית הנזכר לא זזה ידו מתוך ידו, והניח כל עסקיו לשמוח עם בן אהובו, עד שהבחור נבהל מלראות רוב האהבה והכבוד ורוב ההוצאות שעושה בעבורו, והיה מתבושש בינו לבין עצמו. וגם תכף ציווה להחייט לעשות לו מלבושים חדשים בגדי מלכים, מכף רגל ועד ראש, הגם שהוא מצד עצמו לא היה חסר דבר. וכן על זה הדרך בכל עניין. ובכל יום היה עושה לו שמחה חדשה וטיולים מה שלא ראה מימיו.

ויהי כאשר תמו שבעה ימי משתה ושמחה, אמר הגביר אל הבחור הנזכר: "בני ידידי אשר כנפשי, הלא ראית שבאלו השבעה ימים הנחתי כל עסקי ולא זזתי מלפניך, ואתה ידעת שעסקי רבים עם המלכות ולא אוכל להניח עסקי ביד אחרים עוד זמן. ולזה מבקש אני ממך שתיתן לי רשות לילך לעסקי, והנני ציוויתי לכת בחורים בני גילך שיהיו תמיד עמך לעשות רצונך. ולהוליכך בכל יום לגנות ופרדסים ולמלא כל משאלותיך. והנני מצווך שלא תעצור ברוחך ותשאל כל אשר תאווה נפשך, שכל בני ביתי מצווים ועומדים לעשות בקשתך ולא יפילו דבר מדברך. ואת היותרת הנני מוסר מפתחות כל אוצרותי ובית גנזי בידך, כדי שאם באולי איזה יום לא תרצה לצאת החוצה, הרי כל הפלטין ובתי גנזי לפניך, ותוכל לעבור זמנך לבקר ולראות כל אוצרותי ומחמדי."

ויען הבחור ויאמר לו: "אדוני, הגדלת עשֹה ותגדל חסדך אשר עשית עמדי. ואין לי פה להודות לך וליתן לך חינות על אחד מאלף מהטובה אשר גמלתני. ולמה זה אמצא חן בעיניך יותר מזה. יהי רצון וישלם ה' פעליך."

אמר לו: "ועם כל זה, הרי לך המפתחות ותעשה רצונך."

ויחבקהו וינשקהו וילך לעסקיו. והבחורים והבדחנים היו הולכים ובאים אצלו ולא היו מניחים אותו לבדו כדי שלא תקצר נפשו. ובכל יום ויום היו מוליכים אותו לטייל במקום חדש ולפעמים היו משחקים ושמחים בביתו וכן על זה הדרך.

‏ויהי כעבור איזה ימים זכר את אגודת המפתחות שמסר בידו הגביר בעל הבית, ויאמר בלבו: ודאי לא על חנם מסר בידי אלו המפתחות. ודאי שיש בהם ממש לראות דברים יקרים להשתעשע בהם, ואני רוצה לראות.

וכאשר באו הבחורים כמנהגם לשאול את פיו מה יחפוץ אותו היום לעשות ולאיזה מקום רוצה לילך וכיוצא. אמר להם: "אחי וריעי, היום הזה אין רצוני לילך לשום מקום, שאני רוצה לישב לבדי שיש לי מה לכתוב למר אבי ואין לזרים אתי, ובעזרת השם, למחר תבואו ונתעלסה אהבים."

ויאמרו לו: "עשה כרצונך."

וילכו להם, איש לדרכו פנו. והבחור לקח המפתחות בידו והתחיל לסבב הפלטין מחדר לחדר. ופותח כל אחד ואחד על הסדר. וראה עושר גדול וגנזי מלכים כל בית ובית מין עושר וכלים שונים ופנינים מפוארים, ובתוכו גנות ופרדסים וברכות מים וכל מיני פירות ושושנים ועצי אלמוגים ועצי ארזים. והיה משתעשע שעשועים, עד שגמר לפתוח כל החדרים וכל האוצרות של כל המפתחות שהיו בידו.

ובהיותו בגן האחרון שבסוף הפלטין בהיותו מסבב סיבובין, ראה חור אחד קטן בכותל הגן. וישקף לראות להיכן נוטה, וירא והנה אחורי זה הגן פרדס אחד משובח ומפואר עד מאד ובאמצעיתו ברכת מים חיים מאבני שיש ואילנות שושנים ופרחים ומיני בשמים סביב לו מסבבים. ונערה אחת יפה כלבנה ברה כחמה יושבת ומטיילת בתוכה עם שבע הנערות הראויות לה לשרתה. ונלאה למצוא הפתח של הפרדס הזה ולא מצא לא פתח ולא מפתח. ועל זה נכנס לו טינא בלבו בחושבו מה זה ועל מה זה לא מסר לו זה המפתח ולא גילה לו זה הדבר, מאחר שאהב אותו אהבה עזה ומסר לו כל מפתחות גנזיו מה שלא שאל ממנו.

ויאמר בלבו: ודאי לא על חנם הסתיר ממני זה הדבר וחוששני מחטאת שמא יהיה זה דבר עבירה, בהיות שידוע שמצרים שטופים בזימה, ולזה הסתיר ממני זה העניין. ותכף חזר לאחוריו וסגר הכל וחזר לביתו המיוחדת לו.

ויהי בערב בבוא הגביר לביתו, ויבוא אצלו לשואלו במה הוציא אותו היום ובמה היתה שמחתו כדרכו בכל יום.

ויען הבחור ויאמר לו: "היום הייתי מטייל ומשתעשע בביתך לראות בתי גנזיך ואוצרותיך במפתחות שמסרת בידי."

ויאמר לו הגביר: "ערב לך השי?"

השיב לו: "ערב לי עד מאד. יהי רצון כן ירבה וכן יפרוץ, וה' ישמרך מכל רע ויאריך ימיך ושנותיך וימי כל בני ביתך."

ולא הגיד לו מה שבלבו. ויערכו השולחן לסעוד סעודת הערב ולא אכל כפעם בפעם ופניו זועפות. והגביר היה מפציר בו לאכול. ושואל לו מה יום מיומיים ומה בלבו, יגיד לו והוא מוכן למלא שאלתו.

והוא אומר לו: "אין בלבי כלום אלא כי נכסוף נכספתי לבית אבי" וכיוצא.

וכן על זה הדרך היה עצב מאותו היום והלאה, ונלאה הגביר לחקור לידע מה בלבו ולא יכול לו והיה מצטער הגביר הנזכר על זה הרבה. סוף דבר חשב הגביר וקרא לאחד מבחורים מבני גילו שהיה לו יותר קירוב דעת עמו ואוהבו, והוא היה איש סודו, ואמר לו: "בבקשה ממך זה חסדך אשר תעשה עמדי. שתשתדל לחקור ולגנוב את לבבו של הבחור הנזכר אהובך שיגלה לך מצפוני לבו מה היא דאגתו ומה חסר לו. ואני מוכן למלא שאלתו בכל עניין הצריך לו שיש לי צער גדול לראותו כך בהסתר פנים."

ויען הבחור אהובו, ויאמר להגביר: "תהיה לבך בטוח, שבעל הבית, יש לאל ידי לגנוב את לבבו שיגלה לי כל מצפוני לבו ואני אגיד לך."

למחרתו בא הבחור הנזכר אצלו לשחוק עמו כדרכו בכל יום עד שגלגל הדברים ואמר לו: "בחייך, אהובי ידידי, תגיד לי האמת מה בלבך שאינך שמח כתמול שלשום כמנהגך, ואם באולי יש לך איזה דאגה או תאווה בלבך ואתה מתבייש להגיד להגביר, הגידה לי בסוד, ואני בעזרת השם יש לאל ידי להוציא העניין לפועל לעשות רצונך בחכמה מבלי שיבין הגביר שאתה שאלת אותו דבר או עניין, הגם שידעתי באמת שכל חפץ ורצון הגביר לעשות רצונך."

וכיוצא בדברים האלו דיבר עמו עד שגילה דעתו עמו וסיפר לו מה שבלבו שבראותו אותה נערה מסותרת ומוסגרת ולא גילה לו הגביר מזה דבר ובאיזה פתח היא עוברת ומעולם לא ראה אותה בתוך בניו ובנותיו בני הגברת, לזה נכנס לבית החשד. "חוששני מחטאת שמא תהיה מיוחדת לדבר עבירה והיא נוכריה הומייה וסוררת. ודין גרמא כי עלה הצער בלבי ליישב בבית הזה ודעתי מבולבלת."

ויען ויאמר לו אהובו: "נכון לבך יהיה בטוח שאני אברר לך זה העניין כשמלה מבוררת."

וילך הבחור הנזכר ויספר להגביר הבעל הבית את כל דברי הבחור בן אהובו.

ויאמר לו הגביר: "עתה ידעתי מה שבדעתו. אני אדבר עמו להוציא זה השיבוש ממחשבתו."

בלילה ההוא תכף כבוא הגביר אל ביתו קודם שילך לסעוד סעודתו, קרא להבחור הנזכר אל ביח משכיתו. וידבר עמו בסתר לאמר: "ידעתי בני ידעתי מה שבלבך עלי ותדע שזה הסוד טמון אצלי שלא גיליתי אותו לשום אדם בעולם. אבל לך, יען היותך בן אוהבי אשר בנפשי, איני מעלים דבר ממך למען יהיה לבן בטוח שבעזרת השם ביתי מנוקה מכל דבר רע. ואספר לך העניין של זאת הנערה מה טיבה אצלי ומה עניינה. תדע בני, שראשיתי הייתי מסתחר בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והייתי אומן בקי ומכיר בהם והייתי מתפרנס אני ובני ביתי בכבוד כאחד העשירים. וכעבור הזמן הן בעוון נהפך עלי הגלגל ואבד העושר ההוא בעניין רע ונסתמו כל מעינות הפרנסה ממני שלא הייתי יכול להביא טרף לביתי עד שהוכרחתי לשלוח יד במטלטלי ביתי, למכור דבר יום ביומו להחיות נפשות ביתי, עד שלא נשאר לי משתין בקיר. והגיע זמן חג הפסח, וביתי ריקם מכל טוב ובני ביתי ערומים ויחפים. ובכל יום הייתי משוטט בחוצות, אולי יחונן ה' ויזמין לי איזה ריווח אפילו חיי שעה. וברוע מזלי הייתי חוזר ריקם סר וזעף. עד שהגיע הזמן שנשארו ד' או ה' ימים לחג הפסח. התחילה אשתי לצעוק עמי לאמר: מה לך נרדם, הלא ידעת שפסח בא לקראתינו ומלבד שהבית ריק מכל, וגם בניך ובנותיך ערומים ויחפים, שאין להם אפילו מנעלים לכבוד המועד וגם העיקר חסר, חיות הנפש חיטי דפסחא, שצריך מקודם לקנותם ולבררם ולטוחנם ולעשות המצה להחיות את נפשנו. ואם לא עכשיו, אימתי? שהזמן קצר והמלאכה מרובה. ואינו דומה פסח לשאר ימות השנה או שאר מועדים שיכולים אנחנו לעשות צרכינו מדי יום ביומו כשיזדמן לידינו פת סובין או לחם שעורים וכיוצא בדברים האלה דברים המאררים. ואני עניתי בכאב לבי ואמרתי לה: מה אעשה לך בתי. עיניך הרואות שבכל יום תמיד אני הולך ובא בשווקים וברחובות לבקש מחייתינו בכל אופן שיהיה. והקדוש ברוך הוא סגר בעדינו, ולא ידעתי אנה אפנה לעזרה.

ותען ותאמר לי אשתי: הנה זאת המצע הנקרא טאפיט"ו שנשאר לנו משארית הפליטה, קח אותו והוליכהו למכור ובמעותיו תקנה החטים לצורך המצות ותביאהו תכף כדי שיהיה לי פנאי לעשות כל הצריך לנו, ואחר כך ירחם ה'.

ואמרתי לה: טוב בתי. ולקחתי את הטאפיט"ו הנזכר והלכתי למקום השוק ליתנו לאחד מהסרסורים למוכרו. ובעודי עומד שם בשוק ראיתי והנה בא לנגדי סרסור גוי ובידו בת קטנה שבויה בת ג' שנים ומכריז עליה למוכרה. והילדה יפה עד מאד. ונגלה לי שהיתה בת ישראל שגנבוה השבאים. וכשומעי זאת נהפך לבי בקרבי ונכמרו רחמי עליה ורציתי לפדותה וגדל צערי שאין ידי משגת. סוף דבר גמרתי בלבי לעשות ניסיון, אם ה' יעזור לי לפדותה מיד גויים, ולקיים נפש אחת מישראל. וקראתי להגוי הסרסור שהיתה בידו ושאלתי לו: כמה נותנים לך בעד הילדה הזאת? ויאמר לי: נותנים כעת כך וכך ועדיין בעליה אינם מרוצים בזה הסך.

אמרתי לו: אני אוסיף על זה הסך, אבל בתנאי שתעשה חליפין עם זה הטאפיט"ו שבידי.

אמר לי הסרסור: תן בידי הטאפיט"ו שלך, ואלך אצל בעליה, ואומר להם: אם תרצו למוכרה בחליפין בזה הטאפיט"ו, מוטב, ואם לאו אחזירנו לך.

אמר לו: טוב, קח ולך. ולקח הסרסור הטאפיט"ו והלך לבעליה והראה להם, וראה שהיה בשיוויו יותר ממה שנתנו להם אחרים, ונתרצו להחליף זה בזה. וישוב הסרסור אצלי ובשרני שנתרצו בעליה לעשות החליפין, הילדה השבויה עם הטאפיט"ו שלי. ושמחתי שמחה גדולה כמוצא שלל רב שזיכני השם לקיים נפש אחת מישראל. והגם שנשארתי בידיים ריקניות שלא נשאר לנו מה למכור, לקנות חיטי דפסחא וכו', ובודאי שאשתי תתקוטט עמי על זה, עם כל זה השלכתי יהבי על השם ואמרתי: יהיה מה שיהיה וירחם השם. ולקחתי הילדה בידי להביאה לביתי.

וה' משמים בוחן לבות וכליות, בראות גודל שמחתי בקיום מצווה זאת ברוב עניותי, השקיף עלי השקפה לטובה. ואני בהיותי הולך לחזור לביתי נזדמן לפני איש אחד ונתקרב אצלי ויאמר לי: בבקשה ממך, שתגדיל חסדך עמי, והוא שאני דחוק הרבה ואין בידי כדי צורך כל ההוצאות המצטרכות לי ולבני ביתי לחג הפסח והסכמתי בדעתי למכור אלו התכשיטין של זהב של אשתי להשלים צורך הוצאות ביתי. ואם אני אלך אצל הסוחרים והאומנים הקונים מאלו התכשיטין ידעתי בריא שלא יתנו לי חצי שיוויין ויאכלו ממני החצי כדרכם. כראותי אותך שמחתי לקראתך ביודעי ומכירך שאתה ציר נאמן ובקי ויודע בטוב בערכם, שאתה תעשה לי חסד ותמכרם על ידך, ואני אתן לך דמי סרסורים שלך ביתר שאת כראוי לך.

ואמרתי לו: תנם לי ואשתדל בכל כוחי לעשות רצונך.

ולקחתי התכשיטין מידו, והלך לו לדרכו, ואחזתי בדרכי להוליך הילדה לביתי. והנה, לא הלכתי עשר פסיעות וה' הקרה לפני איש אחר ויקרב אצלי ויאמר לי: שאלה אחת אני מבקש ממך שלא תחזיר פני ריקם.

והשבתי לו: אמור לי ואשמע דברך. אם אוכל לעשות רצונך לא אמנע הטוב ממך.

ויאמר לי: תדע ידידי שזה כמה זמן שאשתי מתקוטטת עמי שרוצה שאקנה לה תכשיטין שאין לה במה לצאת בין הנשים, ובפרט במועדים, בכל ערב מועד עושה מריבה עמי. ואני זה כמה זמן שאני דוחה אותה בדברים. ועתה קפצה ונשבעה שלא לעשות שלום עמי עד שאמלא רצונה בתכשיטין. ואין ידי משגת לילך לחנויות הצורפים והאומנים לקנות חדשים, שידעתי שימכרו לי ביוקר השערים. ועתה שה' הזמין אותך לקראתי, שמחתי כי ידעתיך בשם שאתה איש ישר ונאמן ובקי בזאת המלאכה שהיתה אומנותך ומלאכתך שתשתדל לבקש לקנות לי תכשיטין כך וכך אמצעיים בערך השווה לפי ערכי ויכולתי, כדי לרצות לאשתי, ואשלם לך שכר פעולתך, מלבד שכר מצוותך לעשות שלום בין איש לאשתו.

ואני מתוך דבריו הבנתי שהתכשיטין הנזכרים הנתונים בחיקי, הם היו ראויים לו לפי רצונו. ותכף אמרתי לו: הנה ה' עזרך. שהרי יש בידי תכשיטין אלו למכור שהם ראויים לך הן בכמותם ומשקלם וערכם. והראיתי לו התכשיטין הנזכרים וערבו לו עד מאד, ואמר לי: ברוך אתה לה' שעל ידך באה תרופתי וזהו מה שהיה בדעתי ובקשתי.

ואמרתי לו הערך שלהם ותכף נשתווינו בינינו. וקנאם ופרע לי דמי התכשיטין בטוב. ואת העודף מתנתי על הקורת רוח שהיה לו שאם היה רוצה לקנות מהחנויות היה צריך לשלם כפל. ותכף השתדלתי לבקש את האיש ההוא בעל התכשיטין ואמרתי לו: הנה עשיתי רצונך ומכרתים בערך חשוב כך וכך. וישמח האיש לקראתי ופרעתי לו דמי תכשיטיו והוא פרע לי ברוב סרסורתי. והוא הלך לדרכו, ואני לדרכי, שמח וטוב לב שה' ראה בעוניי. ובזכות זאת הילדה ובמזלה, ה' התחיל להרים מזלי.

ואני, בבואי אל ביתי והילדה הזאת בידי, ואשתי יצאה לקראתי, בחושבה שהבאתי הכיס של חטים על כתפי. ויהי כראותה שבמקום חטים להחיות נפש הילדים הוספתי להביא עוד דיורים, ותזעק עלי צעקה גדולה באומרה: על הראשונים אנו מצטערים, ואתה הבאת זאת להוסיף עליהם.

והשבתי לה: אל תצטערי, שבזכות זאת הילדה שפדיתי אותה מיד גויים, ה' ירחם עלינו. וכבר במזלה התחלתי לראות נסים ונפלאות תכף שלקחתי אותה בידי ובאה ברשותי, שה' הזמין לי בה שעתה ריווח כך וכך, מה שלא הרווחתי זה כמה זמן. וסיפרתי לה כל המעשה להפיס דעתה.

וכשומעה דברי, שככה חמתה ואמרה: יחי רצון שה' יברך אותנו לרגלה ויזכור לנו לטובה. ולקחה וחבקה וכיסתה את גופה בבלאות בנותיה. והלכתי תכף לקנות חיטי דפסחא באותו הריווח. ובהילוכי זה גם כן ה' הזמין לי ריווח אחר וכן על זה הדרך מדי יום ביומו הייתי הולך וגדל בהצלחתי ועשינו פסח בשמחה עם בני ביתי בהודות והלל לה'. ובראותם אשתי ובני ביתי, שבזכותה ובמזלה ה' הוציאנו מאפלה לאורה, כולם היו אוהבים אותה ומיקרים אותה, ובפרט שהיתה יפת תואר ויפת מראה. ומאותו זמן והלאה שה' עזרני והייתי עולה מעלה. וכל אשר אני עושה ה' מצליח בידי עד שהגעתי לעושר גדול ומעלה גדולה כזאת שאתה רואה בעיניך. ואני בפחדי מהעין הרע שלא ישלט עליה, ומהכישופים וכו' כידוע שמצרים מליאה מהם, תכף כשזיכני ה' והשיגה ידי לבנות בית לדירתי הפלטין הזה שאתה רואה, בניתי לה פלטין קטן מפואר מיוחד בשבילה. והסתרתיה שם שאין עין כל בריה שולטת עליה. ובחרתי לה ארבע נערות עניות יתומות בני גילה, שיהיו עמה ללוותה ולשרתה. והסתרתי פתח ביתה מכל אדם, כי אם אני הולך אצלה לבקרה ג' פעמים בשבוע לדרוש בשלומה ולהכין כל הצריך לה ולנערותיה. וזהו סוד זאת הנערה ועניינה מתחילתה ועד סופה. וחלילה לי מאלהי שיהיה בביתי שום פקפוק עבירה, תודה לה' יתברך."

והיה כשומעו הבחור הנזכר את כל דבריו, שמח שמחה גדולה וחמד בלבו יופייה וחשק בה. והגביר עודנו עומד בפניו, הכיר בו מבין ריסי עיניו שנכנס בו אהבתה. ויאמר לו: "באמת תאמר לי אם ישרה בעיניך להיות לך לאשה."

והבחור נתבייש להשיב לו ושתק ושחק.

ויאמר לו הגביר: "אם טובה היא בעיניך. אני נותנה לך להיות אשת חיקך."

ויען הבחור ויאמר לו: "הגדלת חסדך עמי ברוב אהבתך ישלם ה' פעלך."

ותכף ציווה הגביר לעשות להם בגדים יקרים לצורך החופה. והזמין לה נדונייתה ותכשיטיה כבת מלכים. ובעוד חודש ימים עשו החופה בשמחה גדולה. ובכל שבעת ימי החופה היו פנים חדשות שרים וסגנים מזומנים. ‏ותוף וכינור ומשתה ושמחה וניגונים.

ובין כך וכך נתקרב הזמן תקופת השנה אשר קצב לו אביו לחזור אליו.

‏ויאמר הבחור להגביר הנזכר שהוא כמו חמיו: "תדע שקודם צאתי מאת פני אבי ציווה עלי לאמור: הישמר לך שלא תתעכב יותר משנה אחת, יען אנו זקנים ואין לנו בן בלעדך, להיות לנו לעזרה לעת זקנתנו, ולהימצא אצלנו ביום פטירתנו. ובכן לא אוכל להתעכב עוד. ואני שואל רשות ממך שתגדל חסדך ותשלחני אל אבי ואל אמי."

ויען ויאמר לו: "עשה כרצונך והאמת אתך. והרי הספינה שלי הולכת לשם. ואשלחך בשמחה אתה וכל אשר לך."

וכן עשה. שתכף ציווה למשרתיו להזמין להם צידה לדרכם. ונתן לו סך גדול וכסף וזהב ובגדים ועבדים ושפחות. ויחבקם וינשקם ושלחם לחיים טובים ולשלום את הבחור החתן הנזכר וכלתו הנזכרת.

וילכו ויבואו לעיר אביו לקושטאנטינא. ויראו אותם אביו ואמו, את בנה וכלתו וישמחו בהם שמחה גדולה. ויספר לאביו את כל הטובה אשר עשה אהובו עמו לאין חקר ואין מספר. מיום לכתו אצלו עד יום בואו, ואת הכלה אשר נתן לו שהיתה חמדתו, ואת כל העושר והכבוד וכו' אשר נתן לו. ויאמר לאביו: "אמת דבריך נכונים. ולולא ראיתי בעיני לא יאמן ולא יסופר שיש אהוב בעולם כמוהו. ומעתה לא אסור ממצוותיך ימין ושמאל ולא אהיה מאבד זמני אחרי אנשים אשר אין בם מועיל שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן."

ויהי אחרי הדברים האלה. כצאתם מן העיר הבחור הנזכר עם כלתו הנזכרת, והעשיר הנזכר שבמצרים, נהפך עליו הגלגל, רחמנא ליצלן, והתחיל לירד מנכסיו מיום ליום. עד שירד מאגרא רמה לבירא עמיקתא כמעט יותר מבראשונה. ולא די לו צרתו צר'ה דעניותא, אלא אף גם זאת שאשתו היהודית היתה עושה עמו קטטה באמור אליו שהוא גרם להם זאת העניות, בהוציאו את הבת היקרה בעלת המזל החוצה, לשלוח אותה חוץ לביתם: "שהרי מאותו יום והלאה ירוד ירדנו לתחתיות. היש שוטה בעולם שיעשה כזאת להשליך מזלו בידיו אחר שראית בעיניך באיזה מצב היינו תחילה, ומיום בואה אצלנו ה' הרים מזלינו. והיית יכול להשיאו אותה בתנאי שיישאר אצלנו ולא תמוש מביתנו. ואם ירצה לילך הוא אל אביו כאשר ציווהו, היה יכול לחזור הוא לבדו ואחר כך יחזור אצלנו, אצל אשתו. אבל לא כאשר עשית להוציאה מביתך. ועתה שכבר עשית שטותך ולא שמעת לקול אשתך, לפחות תכתוב להם ותגיד להם צערך, ונראה מה ישיבוך, אם לא יהיו כפויי טובה ולא ישיבו פניך ריקם."

ויען בעלה ויאמר לה: "אני, חלילה לי לשים בטחוני באדם, ולא אכתוב לו דבר, ובה' שמתי מבטחי, הוא טרף וירפאני."

סוף דבר שמע אליה. ובין כך ובין כך העניות הולך וגדל. עוללים שואלים לחם, פורש אין להם. ואשתו מתקוטטת עמו בדבריה הנזכרים וממררת אותו בדברים המאררים וחוזרת ואומרת שיכתוב לאהובו ולחתנו ויודיעם צערו. וזה דרכה יום ולילה לא תשקוט. עד שלא יוכל האיש לסבול צערה נוסף על צער עניותו, והוכרח לכתוב לאהובו הנזכר להודיעו צערו.

והחכם הרב אהובו שבקושטאנטינה, קיבל הכתב ועשה עצמו אשר לא ידעו, ולא השיבו אפילו תשובה. וזה העלוב, כשראה שעבר זמן התשובה ולא השיבו דבר, לא רצה לכתוב לו עוד. אבל אשתו מציקתו, וכשהגיע זמן התשובה ולא באה, התחילה למררו בדברים באמור אליו: "הראית תשלום גמול אהובך. היכן תשובתו ואהבתו אליך? שלריק יגעת והוצאת כל ממונך ועשית עם בנו מה שלא עשית עם בניך. ומלבד כל העושר והכבוד שעשית לו ונתת לו, ועל הכל הבת היקרה שהיתה בבת עינינו יותר מבנינו ובנותינו, שהרימה מזלינו, מסרת אותה בידו להוציאה מביתינו. ועתה ראית מה שגמלוך, שאפילו תשובה לא השיבוך." וכיוצא בדברים האלה.

ובעלה לא היה לו פה להשיב לה. ובעבור איזה ימים, ועניותא אזלא ודלדלא, חזרה אשתו לדבר לבעלה: "תחזור ותכתוב לו, כי שמא נאבד הכתב ולא הגיע לידו."

וכל כן הפצירה בו, עד שהוכרח לחזור ולכתוב לאוהבו. וגם בפעם השנית לא השיב לו דבר כבראשונה. וכבוא זמן התשובה ולא באה, חזרה אשתו למצוא תואנה, למרר לבעלה בדברים מרים כלענה. וכן על זה הדרך פעמיים שלוש כתב לו, ואין קול ואין עונה, לא אהובו ולא בנו.

וכשראתה אשתו שלא הועילו הכתבים להעיר את לבבו, אמרה לבעלה: "צריך שתלך אתה בעצמך, שפני אדם פני אריה, ובודאי יתבייש ממך."

והוא לא היה רוצה לילך להשפיל עצמו לפני אהובו אחרי היותו במעלה רמה עמו. ומעולם לא ראה פניו, כי אם במכתב לאמר, ואיך יתראה לפניו בפעם ראשונה והוא עומד על גלדו. ומה גם שלא היה רוצה לבטוח בו, כי ארור הגבר וכו'. והיה רוצה לשים תמיד בה' מבטחו. עד שמרוב הפצרות וצרות אשתו הוכרח להודות לה לשים לדרך פעמיו. והלך והתחנן לאחד מהסוחרים מיודעיו מאז בהיותו בגדולתו, שישלחו אותו באחד מספינותיהם ששולחים עם סחורותיהם לעיר אהובו, יען לא היה ספק בידו להשכיר ספינה בשכר. וכן היה. ששלחו אותו, והגיע למחוז חפצו לעיר תהילה, קושטאנטינא, יגן עליה אלהים.

וכאשר נכנס בעיר, והוא כמעט ערום לבוש הסחבות, חשב בלבו: כיצד אראה אל פני אהובי וחתני, ואני לבוש לבוש הבוז. והיה מתבושש ומצלצל בצערו. וכמעט ניחם על ביאתו, שבמקום להראות להם כך טוב מותו. ועבר כל היום ההוא רעב וצמא. ואין מי שיודעו ומכירו לרחם עליו ולהכניסו לביתו. סוף דבר לעת ערב כשלא מצא שום תרופה. הצדיק עליו את דינו וגמר בלבו לילך לבקש את פני אהובו, והלך לשאול איה מקום כבודו של רב העיר. ואמרו לו: בזה המקום הוא ישיבתו. ועמד בחוץ נגד פתח ביתו וכשיצא השמש מאצלו. אמר לו: "בחייך, תאמר להרב שבא אהובו אשר במצרים ומבקש לראות פני קודשו."

והלך השמש וסיפר להרב את דברו, והוא עומד כנגדו לראות מה ישיב לו ואם יצא לקראתו, כאשר הדעת נותן לשלם לו גמולו כאשר הוא עשה עם בנו.

וכאשר שמע הרב דברי משרתו וראהו עומד בחוץ נגד פתחו, עשה לו נזיפה גדולה ואמר לו להשמש בגערתו: "מה רוצה ממני זה האיש. אין אני מכירו ולא יודע אותו."

וכראות האיש העני את סדר תשובתו ונזיפתו, נשפך דמו בקרבו והתחיל לבכות ולהתאונן על רוע מזלו, שמי ייתן יישבר רגלו ולא יבוא במדינתו, או יישבר ספינתו ולא יגיע לזה הצער הגדול. הא ודאי צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, כי שמעתי לקול אשתי ושמתי באדם מבטחי. ועתה אנה אפנה לעזרה שאני גר בארץ נוכריה ואין לי פרוטה קטנה אפילו ליתן שכר לינה. ובכן טוב מותי מחיי, יען לא אוכל אפילו לחזור לעירי, שבאיזה פנים אראה אל אשתי. והיה חושב בלבו מה לעשות מחייו. ואמר: אם אאבד את עצמי לדעת ואהרוג את עצמי או אשליך עצמי לים אוסיף על חטאתי פשע. וחשב בלבו ואמר: אין טוב כי אם ללון באמצע השוק. וכשיסבבו אנשי המשמר כנהוג, יתפשו אותי כמו גנב ויהרגו אותי, וממילא אמות על ידי אחרים ולא אאבד נפשי בידי.

וכן עשה. וישכב בלילה ההוא באמצע השוק, ובעוברם אנשי החיל של משמרת הלילה ויראו האיש הזה מושכב ארצה, ויכו אותו ברגליהם לעוררו. ויאמרו לו: "מה טיבך בעת הזאת בשווקים וברחובות באישון לילה ואפילה?"

ויען ויאמר להם: "גנב אנכי."

וכשומעם שהוא הודה בפיו לאמר: גנב אנכי, תכף תפשוהו ונתנוהו במשמר. ולמחרתו הוליכוהו אל המשפט שלהם להגיד להם גבורתם שתפסו גנב ובפרט יהודי.

וישלח השופט של הרחוב להביאו לפניו ויאמר לו: "מה מלאכתך להיות בחצי הלילה באמצע השוק?"

ויאמר לו: "אדוני, גנב אנכי."

ויאמר למשרתיו: "השמעתם מעולם שהגנב בעצמו יאמר בפיו גנב אני. ובאמת זו תמיהה גדולה והגם שהוא יהודי. מכל מקום איני רוצה לחוב בדמו להמיתו כדת הגנבים, והוליכהו אצל השופט של העיר היותר גדול ממני והם ישפטו זה המשפט."

וכן היה. והוליכוהו לשופט העיר ויאמרו לו: "זאת מצאנו בזאת הלילה. זה היהודי גנב מושכב בתוך השוק. והוא בעצמו מודה שהוא גנב."

וכשמוע השופט את דבריהם, גם הוא תמוה תמה וקרא ושלח להביאו לפניו וישאלהו: "למה היית בחצי הלילה בתוך השוק?"

ויאמר לו: "יען גנב אנכי."

ענה השופט ואמר לפני כל השופטים: "וכי יש בעולם גנב שיודה בפיו לאמר: גנב אנכי, כדי שיהרגוהו? זה לא שמענו מעולם ולא יכילהו הרעיון." ואמר: "אין אני יכול לדון זה הדבר, והוליכוהו אצל הקאד"י השופט הגדול שישפטהו."

ויוליכוהו אצל הקאד"י ויספרו לו העניין, וגם הוא תמה ער מאד. וישאל את פיהו כאשר עשו הראשונים ושמע שהודה ולא בוש לאמר שהוא גנב בלי פחד ואימה. וגם הוא ענה ואמר: "ידי לא תהיה בו לעשות לו מאומה. הוליכוהו אצל ראש השופטים." וכו'.

וגם הוא בשומעו את הדברים מפיו נבהלו רעיוניו. שלחו אצל משנה למלך שהוא יעשה בו כרצונו אם למות אם לחיים. ויוליכוהו אצל המשנה. ובין כך ובין כך מדי עוברו ממקום למקום. היו מתקבצים והולכים אחריו המון רב.

וכראות המשנה מרחוק והנה המון רב באים אצלו, שלח להם לומר: מה כל החרדה הזאת להקהל עם רב. ויגידו לו כל העניין שמצאו גנב יהודי בלילה והגנב עצמו מודה בפיו שהוא גנב. ולזה נבהלו כל השופטים מה לעשות בו אם להורגו אם להחיותו. ושלחוהו אצלך שתעשה בו כרצונך.

והמשנה, בהיותו צורר היהודים, כשומעו שהוא יהודי, תכף כעס עליהם ואמר: "ובשביל יהודי אחד אתם נבהלים? תלוהו כמשפט הגנבים!"

ותכף נתקבצו כולם עם רב מהגויים להוליכו לתלותו ברחוב הנהרגים. והעני הזה הולך מאליו ומעצמו למסור עצמו למיתה בשמחה, מבלי שיתפסו אותו וכו' כשאר גנבים. ומאי דביני ביני הקול נשמע בכל העיר שבלילה מצאו יהודי מארץ נוכריה באמצע השוק ותפשוהו לגנב. וגם הוא אומר בפיו שהוא גנב, ותמהו כל השופטים עליו עד שהובא לפני המשנה וגזר עליו מיתה, והנם הולכים לתלותו כגנב.

וכשמוע הרב אהובו שהגיע למדרגה זו וכפשע בינו לבין המוות, תכף נזדרז ולבש הפורפירא שלו ורץ אל הרחוב שנקבצו שם לתלותו. ודחק ונכנס בתוך העם ומצא שהוא בעצמו נותן החבל על צווארו.

נתאמץ בכוח והוציא החבל מידו ונתנה על צווארו. והעני גם כן שהיה שמח במיתתו מתי תבוא לידו החזיק החבל ונתנה על צווארו. בקיצור נשארו מתקוטטים זה עם זה. זה מושך החבל אצלו וזה מושך אצלו, עד שכל העם עמדו מרחוק לראות הפליאה הזאת ולראות מי ינצח את חבירו.

והמלך יושב בבית מלכותו וישקף בעד החלון וירא את הרחוב מליאה עם רב ועומדים שם. וישאל אל רואי פני המלך היושבים לפניו: "מהו זה העניין?"

ויאמרו לו: "כך וכך היה המעשה שמצאו גנכ וכו' וגזר המשנה לתלותו."

ויען המלך: "ולזה צריך זמן רב? כרגע כמימריה יכולים לתלותו, וכל אחד ילך לדרכו. אבל אני רואה שכל העם הם עומדים מרחוק כמו רביע שעה. ודאי לא על חינם הוא זה."

ותכף שלח משרתיו לידע מהות העניין. וילכו וישובו ויגידו אליו תוכיות העניין שבעודם עסוקים לתלות הגנב, מלבד תמיהתם לראות שהגנב עצמו מסר נפשו למיתה ולקח החבל בידו להניחה על צווארו, זאת ועוד, שבא איש מכובד וחטף החבל מיד הגנב הבזוי הנזכר ורוצה להניחה על צווארו, והם מתעצמים זה עם זה: זה מושך אצלו להניח החבל על צווארו, וזה מושך אצלו להניחה על צווארו.

ויתמה המלך על הדבר הזה מאוד. תכף גמר אומר לפוטרם לשניהם, ולהביא לפניו את האיש המכובד לשמוע מה טעמו של דבר לעשות שטות כזה.

ותכף פטרום. וילכו כל העם איש לדרכו. והעני הנזכר הולך ובוכה על רוע מזלו. ועל המעשה הזה שעשה לו אוהבו שלא הניחו למות להינצל מצערו. שזה נחשב אצלו איבה במקום אהבה. שכיון שלא רצה לרחם עליו והוא לא יש לו חיים בזה העולם כנזכר לעיל, טוב מותו מחייו.

והרב הנזכר הביאוהו לפני המלך. ויאמר המלך להרב: "הכרת פניך ענתה בך שאתה איש מכובד ובעל חכמה ודעת. וכאשר שמעתי עליך שאתה הגדול והחכם שביהודים. ‏ואם כן בחייך, תאמר לי מה ראית לעשות שטות כזה? דבשלמא אותו העני הגם שמעשהו היה מן המתמיהים להודות בפיו שהוא גנב ולמסור עצמו למיתה כרצונו, מכל מקום נוכל לשפוט עליו אחת משתים: או יהיה שוטה שיצא מדעתו, או יהיה מאבד עצמו לדעת מרוב עניותו. אבל אתה לא נוכל לשפוט עליך שום דבר אחד מהשניים."

ויען הרב ויאמר למלך: "אדוני המלך, תדע אדוני המלך שזה האיש העני היה עשיר שר וגדול יותר ממני, וסוחר גדול ישר ונאמן בתכלית האחרון. וזה כמו ל' שנה שאנחנו שנינו מסתחרים זה עם זה, וקשרנו אהבה עזה זה בזה, מבלי ראות פנים זה אל זה. וזה כמו ה' שנים שלחתי בני אצלו ועשה לו כבוד גדול והוציא עליו הוצאות רבות וכו'. והשיאו הבת היקרה שהיתה לו. ושלחו אצלי מלא וגדוש מכל טוב, שאם אבוא לשלם פעלו לא אוכל לשלם לו אחד מאלף. והן בעוון אחרי צאתם, בני וכלתו מעמו, נהפך עליו הגלגל וירד לתחתיות. עד הדבר הזה שאתה רואה אותו שמרוב צערו היה רוצה להמית עצמו. ומרוב יהדותו לא רצה לשלוח יד בעצמו ובחר לו זה האופן שימיתוהו אחרים. והיינו טעמא שהוא אומר בפיו שהוא גנב לקרב מיתתו. אבל אנכי מעיד שאין כמוהו נאמן בכל הארץ. ואם תאמר: למה לא גמלתהו טובה כאשר גמל עם בנך, תדע אדוני המלך, שמיום שידעתי מנפילתו ששלח לי כמה כתבים להודיעני צערו, אני לא רציתי להשיבו ולשלם לו גמולו הטוב בפרהסיא משני טעמים. האחד, כדי שלא להגדיל צערו שהוצרך לעזרתי והוצרך לבריות, אחרי היותו הוא וותרן גדול ועושה צדקה וחסד עם הכל, שיידעתי שודאי מתנתי יהיה לו כשׂיכים בצדו' והוא לא כתב לי אלא על כורחו, שהציקתו אשתו והיא הכריחתו לצאת מביתו. וכל זה הזמן הייתי מחשב איזה אופן בסתר להקים מזלו, מבלי שידע שממני באה לו עזרתו. וסיבה שנייה שלא לקפח שכרו לפי גודל יהדותו בהיותו בוטח בי. וחס וחלילה מה' יסור לבו. ולזה הסתרתי פני ממנו, עד שאמצא אופן נאות להחיותו. וכששמעתי שהגיע עד שערי מוות. וכפשע בינו לבין המוות, תכף רצתי אחריו להצילו ולמסור נפשי תחת נפשו."

ויהי כשמוע המלך את דבריו שמח לקראתו ויאמר לו: "האמת אתך, ומעולם לא שמעתי אהבה כזו בין שני אנשים. וכמעט אפילו האב עם בנו אשר כנפשו. ובכן רצוני להיות גם אני חבר עמכם באהבתכם ונהיה חוט המשולש לא במהרה ינתק."

ויען ויאמר למלך: "אני מוכן לעשות רצונך."

ויאמר לו המלך: "אם כן איפוא לך אתה ועשה בחכמתך להחיות לו ולכל בני ביתו, ושישוב לארץ מולדתו וכל מה שתוציא עליו תודיעני, ועלי ליתן חלקי."

ויאמר לו הרב: "יחי אדוני המלך לעולם. כעת איני צריך כי תודה לה' יתברך יש לאל ידי ליתן לו כדי סיפוקו."

אמר לו המלך: "אף על פי כן זהו רצוני."

ויאמר לו הרב: "טוב הן יהי כדברך."

והשתחווה למלך ויצא מלפניו.

וילך הרב וחשב בלבו עצה נכונה להחיות את העני אוהבו הנזכר נפש נענה. וקרא לשני תלמידים שלו חשובים ונאמנים ואמר להם: "קחו בידכם אלו ב' ניירות מלאים מאבנים טובות ומרגליות ופנינים, ותלכו ותבקשו להאיש העני הזה. וכשתמצאו אותו התקרבו אליו ותשתדלו לפתוח בדברים עמו לנחמו ולדבר על לבו שאל יקוץ בחייו, חס וחלילה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, וישוב מעליו אפו וקרובה ישועתו לבוא, כי ישועת ה' כהרף עין. כי אין מעצור לה' והרבה פתחים למקום, וכיוצא מדברים האלו, עד שתתיישב דעתו עליו. וכשתראו שנתיישבה דעתו, תגלגלו הדברים עמו ותאמרו לו: שמענו עליך לאמר שכבודך היית סוחר גדול מאבנים טובות ומרגליות ואתה חכם ואומן בקי להכיר בהם ובשמותיהם וחין ערכיהם. ולכן באנו אליך לחלות פניך שתגדל חסדך עמנו כטוב מידותיך ותעריך לנו אלו המרגליות ואבנים טובות שיש לנו למכור, שזה חלקנו מירושת אבותינו וגם עיזבון מיתומים קטנים. ואנו תלמידי חכמים עסוקים בלימודינו ומעולם לא ידענו בטיב משא ומתן, ובפרט באלו המרגליות שבידינו שצריך חוכמה להכירם ולידע ערכם, כדי שנוכל למוכרם בשיווים. ואם לאו, קונים אותם ממנו בחצי שיווים, ולזה אנו יראים לילך אצל חנויות הצורפים והסוחרים בהם. שמא יהיו מאַנים אותנו ויגזלו אותם מידינו למחצה לשליש ולרביע משיווים, והם דמי יתומים ועניים. ובכן מחלים פניך שתעריך אותם לנו ותאיר עינינו בהם ובכגון דא מצווה רבה. וה' ישלם לך פעלך הטוב וירחם עליך. והגם שהוא מגודל צערו לא ירצה לשמוע לכם, אתם תפצירו בו בתחינות ובקשות עד שיתרכך לבו ויודה לדבריכם לעשות רצונכם, יען ידעתי ברור שהוא רחמן ורך הלבב ואוהב התורה ולומדיה. וכשיעריך אותם קחו אתם קסת הסופר ותכתבו הכל באר היטב כל אחת במשקלה ובערכה. וכשיגמור להעריך אותם תקחו אתם הרשימה הנזכרת ותביאו בידו כל המרגליות הנזכרות ותאמרו לו: בחייך, המתחיל במצווה אומרים לו גמור. כיון שהגדלת חסדך להעריך אותם, אתה תגמור בעדינו ותמכרם אתה על ידך, שאנו בטוחים בך ובאמונתך ובודאי אינם יכולים להונות אותך. ובודאי שהוא יצעק על זה ולא ירצה לקבל מידכם, באומרו שהוא אין לו מקום אפילו ללון, ומכל שכן מקום בטוח ליתן אבנים טובות וכו'. אתם לא תאבו לו ולא תשמעו אליו ותניחו כל המרגליות האלו בידו. ותלכו ותברחו מאתו."

ויאמרו לו: "כן נעשה כאשר דיברת."

וילכו שני האנשים האלו ויבקשו בכל העיר עד שמצאו אותו בשוק אחד בקרן זווית. ויראו אותי מרחוק סר וזעף מר ונאנח בוכה ומבכה וכף על כף מכה, באומרו: מה יעשה מחייו ומי ייתן מותו ביד ה' ויהיה לו מנוחה. ונתקרבו אליו והתחילו לדבר עמו, להפיג צערו ולנחמו כאשר ציווה אותם הרב עד שראו שנתיישב דעתו עליו. ויאמרו לו: "שמענו עליך שאתה היית מוכר מרגליות וחכם ובקי בהם ובערכיהם." וכו' כנזכר לעיל.

והוא השיב להם: "אל תזכרו לי ימים ראשונים, שבעוונותי הרבים עתה מרוב עניותי נסרחה חוכמתי ודעתי בל עמי."

ויאמרו לו: "אנחנו מרוצים בכל אשר תאמר אלינו." וכו', עד שריצוהו להעריך להם. והוליכו המשקל בידם ואחד היה שוקל ואחד היה משים בכתב. וכשגמר להעריכם התחננו לו שיניח אותם אצלו למוכרם על ידו. והוא זעק עליהם וכו'. והם הניחוהו צועק ובוכה באומרו שלא די לו צערו, אלא אף גם זאת הוסיפו על צערו.

ויברחו וימלטו שני האנשים הנזכרים ויניחו כל המרגליות בידו. והוא רודף אחריהם להשיגם. והם הפכו הדרך ונתעלמו ממבו והלכו להם. ויבואו אצל הרב ויביאו בידם את כל הרשום בכתב הנשתוון, כל ערך המרגליות כמשקלם אחת לאחת למצוא חשבון. ויעל סך עצום חין ערכם.

והעני הנזכר מסלסל בצעדו בכפלי כפלים על זה המקרה שאירע לו, שלא יכול לנוח ולשקוט בעבורם, בהיותו מושלך באמצע השוק וצריך להתמיד בשמירתם שמא יגנבו אותם. ואותה הלילה לא סגר עיניו לא ינום ולא יישן. וכאור בוקר יזרח, קם בזריזות לילך לבקש אחרי האנשים האלה, אולי ימצאם ויחזירם להם. ולא מצא שום אחד מהם. וכן על זה הדרך ג' ימים וג' לילות, שהיה בצער גדול על זה יותר מצער עניותו, באומרו אם חס וחלילה יחטפני שינה ויגנבום ממני מתחת מראשותי, מה אענה לאנשים האלה ובפרט שהם דמי יתומים ותלמידי חכמים.

וכאשר עברו ג' ימים, קרא לב' תלמידים אחרים, ויאמר להם: "קחו בידכם אלו הרשימות מועתקות בכתב אחר שלא יכירם וקחו אצלכם זה הסך העולה על גביהן ותלכו ותבקשו להאיש הזה. וכשתמצאו אותו תעמדו מרחוק ממנו ארבע אמות ותעשו עצמכם מדברים זה עם זה על גודל צערכם. באמרכם ביניכם לבן עצמכם: אנה נפנה לעזרה ומה נעשה ליום מחר כי הגיע עת פקודת המלך. וכי יפקוד מה נשיבנו, שהרי חיפשנו בכל העיר ולא מצאנו בקשתינו וכמעט סיכנה נפשינו כי חמת המלך מלאכי מוות. ואין אנו מצטערים כל כך על מיתתנו, שנקבל דין שמים עלינו, אבל יגדל כאבנו על טפינו ועל עוללינו. וכן על זה הדרך תחמרמרו עיניכם ותורידו דמעות על פניכם, באופן שהוא יראה וישמע כל דבריכם וצערכם. ותאמרו: כיצד נעשה להמציא למלך אלו המרגליות בזה המשקל וזה השיעור בדקדוק, והלא כבר סבבנו כל הסוחרים וכל מוכרי מרגליות שבכל העיר, וגם כתבנו להערים הקרובות, ולא מצאה ידינו למצוא כשיעור הזה לפי רצון המלך, וזמן ניתן לנו שלושה ימים ומחר יום השלישי ועדין לא מצאנו דבר. וכן על זה הדרך תחזירו הדברים זה עם זה עד שישמע ויבין כל דבריכם. ובודאי כשישמע יקרא אתכם ויראה לכם המרגליות שבידו שכולם כפי רצונכם, ותקנו אותם מידו ככל אשר ישאל מכם ותתנו לו כל הסך שיעלו תכף כסף עובר לסוחר וקחו המרגליות מידו ותבואו לדרככם."

וילכו ויעשו הב' תלמידים הנזכרים כאשר ציווה להם רבם. ויחפשו אחריו וימצאו אותו. ויראו אותו מרחוק סר וזעף מצטמק ורע לו על רוע מזלו ועניותו וביותר על זה הפיקדון שהניחו אצלו. ויקו'יבו עצמם קרוב לו והתחילו להתמרמר ולדבר זה עם זה על גודל צערם וסכנת נפשם כנזכר. והעני הנזכר עם כל צערו נשא עיניו וירא את שני תלמידי חכמים הנזכרים בוכים ומתמרמרים ובגודל צערם הם מדברים, שכל צערם וסכנת נפשם הוא על דבר המרגליות שהמלך והמלכה שואלים, באותה מידה ובאותו משקל שהפקידו בידו למכור אותם שני אנשים.

אזי קרא אותם העני הנזכר ויאמר להם: "אחי וריעי, מה כל הצער הזה שאתם מצטערים ובוכים וצועקים. בואו אצלי וספרו נא לי מה היא דאגתכם, כמו שאמר הכתוב: דאגה בלב איש ישיחנה, וה' ירחם עליכם."

והם השיבו לו בגערה: "מה אתה רוצה ממנו, תניח לנו בצערינו, שאין לנו לב להשיב לך לאבד זמננו בלי שום תועלת לנפשנו"

והוא מסרב עמהם שיקריבו אליו ויגידו לו צערם, ואולי הוא יודע איזה דרך למצוא בקשתם. וכל מה שהוא היה מפציר בהם, הם היו ממאנים לענות אותו, עד שמרוב הפצרתו עשו עצמם כאילו בעל כורחם נתקרבו אליו. ויאמרו לו: "מה אתה רוצה לידע ממנו? בחייך, תניח לנו בצערנו. וכי היעלה על הדעת שיכול תוכל אתה, דל ורזה, למלא רצוננו ובקשתנו בזה, מה שלא יכולנו למצוא בשום אחד מהסוחרים העשירים שבמחוז הזה?"

ויאמר להם: "עם כל זה ספרו נא לי כל צערכם, ואני יש לי הבטחה שאוכל להושיע אתכם מצרתכם בעזר אלהינו מרחם."

וישיבו לו: "זה דבר רחוק מן השכל שאתה תוכל להמציא בקשתנו. אבל אם באולי על ידך תבוא ישועתנו, להציל ממוות נפשנו, אנחנו נשלם לך שכרך במיטבא, מלבד גודל שכרך הטוב מאת ה' ברבות הטובה."

ויספרו לו ויאמרו לו כל אשר גזר עליהם המלך, להמציא לו מרגליות כך וכך במידה במשקל ובמשורה: "ונתן לנו זמן שלושה ימים, והיום נשלמו. שלמחר בבוקר צריכים אנו להשיב לו תשובה, ואם לאו דמינו בראשינו. ונלאינו בכל זה הזמן לבקשם ולא מצאה ידינו למצוא כשיעורם אפילו בפרוע כפליים משיווים. ולזה גדל צערנו שלא ידענו עוד אנה נפנה לעזרה."

ויאמר להם האיש: "בני, ירחם ה' אל תצטערו, ומובטח אני בה' להמציא שאלתכם."

ויאמרו לו: "בחייך, אתה יודע באיזה מקום נוכל למצוא מבוקשנו? אם יהיה הדבר הזה שעל ידך תבוא ישועתנו, להציל ממוות נפשנו, הננו עבדים לך וניתן לך כל שאלתך, אבל קשה הדבר בעינינו."

ויאמר להם: "בני, תמתינו לי ותראו. תראוני לי רשימתכם לראות סכום המרגליות ומשקלם של כל אחד ואחד ומידתם, ואחר כך ירחם ה'."

ויוציאו מחיקם הרשימה והראו לו, והוא גם כן הוציא מחיקו הנייר של המרגליות. ויאמר להם: "ייקח אחד מכם הרשימה ויקרא, והשני ישקול כנגדו האבן השייכה לו, ונראה אם ימצא בהם כפי רצונכם."

ויקחו אבן השוהם וישקלו אותה וימצאו אותה מכוונת במידתה ומשקלה כפי בקשתם, ושמחו שמחה גדולה לפניו. ויאמרו לו: "ברוך אתה לה' שעל ידך על כל פנים התחיל לבוא ישועתנו, ומי ייתן שנוכל למצוא אצלך כל מבוקשנו."

ויאמר להם: "לא אמרתי לכם, הגידו לי ואל תצטערו כי אין מעצור לה' להושיע."

בקיצור, הוציא להם עוד מרגלית אחרת וישקלו אותה וימצאו אותה כשיעורה שהיו מבקשים אותה. והוסיפו עוד לשמוח כנגדו ולברכו וכו'. וכן על זה הדרך בכל אחת ואחת שהיו מוציאים אותה כפי רצון המלך והמלכה. היו מגדילים השמחה ומנשקים אותו ומחבקים אותו, באמור לו: "אתה היית לנו כמו אליהו הנביא להחיות את נפשנו ונפש אנשי ביתנו, שהצלת ממוות נפשנו ובזכות זה ה' ירחם עליך ויגביה וירום כוכב מזלך והשיבך על כנך וישגא אחריתך מראשיתך."

וכשגמרו לשקול כל המרגליות ומצאו כל שאלתם בשלימותם, אמרו לו: "עתה תאמר לנו כמה ערכם וכמה יעלה חשבונם, ונפרע לך תכף דמיהם בם, ככל אשר תאמר אלינו."

ויאמר להם: "הם פיקדון בידי ממון יתומים ותלמידי חכמים. כי כן צריך שתפרעו בטוב שהוא מצווה ובפרט שאתם תפרעו מממון המלך."

ויאמרו לו: "ודאי אנחנו נשלם לך כפי רצונך באין אומר ואין דברים כלל. שלגבי הצלתנו אין כסף נחשב, שכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו."

ויעש להם החשבון כפי רצונו. ויפרעו לו הכל מעות מדודים. ועוד הוסיפו לו מתנה הראויה להתכבד מלבד הסרסוריא הנוגע לו בכפליים. ויחבקוהו וינשקוהו וילכו לדרכם.

והאיש ההוא תכף כשמכר כל המרגליות הנזכרות, הלך מחדש לבקש את ב' האנשים הראשונים שהניחו בידו המרגליות, כדי למסור בידם את הכסף דמי מכר המרגליות להינצל מאחריותם פן יגנבו ממנו. יען עתה הממון שבידו הוא שק מלא גדול הכמות ורב האיכות ויש לו יותר צער מבראשונה, כשהיו מרגליות. שהיו ב' ניירות דווקא והיה מניחם בתוך כותנתו או באפונדתו, ואף על פי כן לא ינום ולא ישן מרוב פחדו עליהם, יען היה ישן באמצע השוק. וכל שכן עתה שהוא משא כבד ואין לו מקום בטוח לשומרם. ולזה ביקש אחריהם כל היום בכל העיר ולא מצאם. וכשהעריב השמש ולא מצא אותם גמר בלבו והלך לפונדק אחד ושכר בית אחד מממונו ממה שהרוויח בסרסרותו, כדי ללון שם ולהיות בטוח בממון שהופקד אותו. ובבוקר השכם חזר לחפש אחריהם. ולא הניח פינה וזווית שלא ביקש אחריהם ולא מצא שום אחד מהם. וכן היה שואל לכל איש ואיש עליהם ושום אחד לא נתנו לו שום רמז מהם. וכן עשה ד' ה' ימים.

וכשראה שהוא לא מצא רמז מהם, ושגם הם זה שמונה ימים שהניחו כל הסך הגדול הנזכר בידו ולא באו לבקש אחריו לידע מה עשה מהפיקדון שהפקידו בידו, כדרך כל המפקידים דבר סחורה למכור ביד חברו, לידע אם נמכרה סחורתם או עדין היא בעינו, ואפילו שתהיה במקום בטוח ונאמן. ומכל שכן אלו שהניחו ביד עני ואביון כזה שלא היה לו אפילו מקום ללון כדי לחסמן. שהשכל היה נוטה שיבואו אצלו ג' פעמים ביום לראות אם הפיקדון קיים והם לא נראו בעליל כלל. אמר בלבו: הא ודאי אלו לא היו כי אם מלאכים בצורת בני אדם, שהקדוש ברוך הוא ראה בעוניי כי שחה לעפר נפשי, ועשה עמי מעשה נסים. שאילו היו בני אדם ודאי היו הם מבקשים אותי.

ובכן נתייאש מלבקש אחריהם עוד וגמר בלבו שודאי כך הוא האמת. והלך וקנה מהממון שבידו כל הסחורות שהוא מכיר שיודע שירוויח בהם, ושכר ספינה וחזר לעירו ארץ מצרים.

ואשתו כשומעה מביאת בעלה, יצאה לקראתו ותאמר לו: "הראית שעצתי היתה טובה שהלכת בעצמך אצל אהובך וחתנך, ועשו עמך כגמול אשר עשית עמם, שידוע שפני אדם פני אריה, ואפשר שהכתבים לא היו מגיעים להם."

ויאמר לה בעלה: "שתוקי! שארור הגבר אשר יבטח באדם. והם לא עשו עמי דבר, ואדרבא ונהפוך שהגדילו צערי ועשו לי כך וכך. לולא ה' עזרתה לי כי בו בטח לבי ונעזרתי, והוא שלח לי שני מלאכים בדמות אנשים, ויביאו לי שני ניירות של אבנים טובות ומרגליות ותרשישים וכו'." וסיפר לה כל העניין ואת כל אשר קרהו.

ותען אשתו ותאמר לו: "ולא אמרתי לך מתחילה שלא תשלח את בת מזלנו מאצלנו החוצה, ואתה לא שמעת בקולי ועשית מה שעשית ליתן לו עושר וכבוד גדול ואת כל מחמד עינינו, ובעת הצורך הם היו בעוכרינו. והודו לה' כי טוב, שה' ריחם עלינו. ומעתה תן דעתך מהיום הזה והלאה כיצד תתנהג עם בני אדם. כי הן בעוון אנשי אמונה אבדו ופסו אמונים מבני אדם."

ומהיום ההוא והלאה התחיל האיש לישא וליתן כדרכו באמונה. וילך הלוך וגדל עד שבמעט זמן החזיר העטרה ליושנה.

‏וכאשר שמע אהובו הרב של קושטאנדינא שאהובו חזר לאיתנו כבראשונה, כתב לו במכתב לאמר: "שלום עליך אהובי, ידידי אשר כנפשי. שמחתי באומרים לי שתודה לה' יתברך, ה' ריחם עליך והשיבך על כנך. וששתי ושמחתי כעל כל הון מידיעת שלומך. וזכור אל תשכח שאהבתנו כיתד התקועה בל תמוש לעולם. ושמא יש בלבך עלי שחס וחלילה גמלתיך רעה תחת טובה שבעת צרתך לא עזרתיך והסתרתי פני ממך, לזה באתי להודיעך שנתכוונתי לטובתך. שביודעי בגווך גודל יהדותך לא רציתי להכשילך, שתהיה בי בטחונך ושבשבילי תסיר בטחונך מיוצרך. ולזה עשיתי הסתר פנים ממך, עד שהוצאת ממני הבטחתך. וכשהערת למוות נפשך מסרתי נפשי להצילך, ועשיתי אחר כך כל השתדלותי באופן אשר ראו עיניך, ליתן לך מזלך להטיבך מאחריתך.

ובכן אל ירע בעיניך כל הצער שציערתיך, שהיה לכפרת עונותיך על ששמעת לאשתך ושמת בי הבטחתך, ולהרבות שכרך. ואני מודיעך שלעולם אני אהובך כנפשך, יותר ויותר מאז ומקדם כפול ומשולש. ולא עוד אלא שעתה נתווסף עמנו חוט המשולש, הלא הוא המלך המרומם ירום הודו להיות עמנו קשר בעבותות האהבה ואת ישרים סודו כראייתו גודל אהבתנו והנהגתנו זה עם זה ואמר: הנמצא כזה?"

וכשקיבל אהובו כתבו, חבקו ונשקו ואמר: "אשריך אוהבי אהוב הגוף והנפש שהחיבה בלבך נתונה."

וחזרו לאהבתם יותר מבראשונה, והמלך עמהם בעזרתם, ואהבתם היתה לראש פינה, ונשארו אהובים ורעים כל ימי חייהם, הם ובניהם ביראת ה' עליהם, לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, אני ה'. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

למדנו מהמעשה הזה:

ראשון שבראשון מוסר גדול להבחורים. שאינם שומעים לקול מורים, המאבדים עצמם וממונם אחר חברת מרעים הנראים להם כאוהבים ורעים. ולו חכמו ישכילו שאהבתם תלויה בדבר. וכשבטל דבר בטלה אהבה, שכל זמן שימצאו לאכול ולהתענג מאחרים, מראים עצמם אוהבים וחברים. וחס וחלילה, בעת צרתו ודוחקו המה מרחוק יעמדו. ואוהביו ורעיו מנגד נגעו יעמודו.

שנית, להודיענו גודל מצוות פדיון שבויים, שזה האיש אחרי היותו בשפל המדרגות בין תנור וכיריים, ה' בוחן לבות וכליות ראה גודל רחמנותו, שלא השגיח על עניותו, ולא להחיות נפשות ביתו, כדי לפדות את הנערה לשם שמים. גם ה' משמים ריחם עליו רחם רחמתיים. והקים מעפר דל ועלה במעלות להיות איש אחד מן הרמתיים.

שלישית, ללמדנו גודל אהבת החברים ובפרט לבני אדם שהם יקרים. לאהוב את חברו כנפשו ולהצילו מצרת נפשו. אהבת הגוף ואהבת הנפש ונפשו קשורה בנפשו.

רביעית, היא העולה לשם ולתהילה. שלא לבטוח באדם להבל דמה. כי אם דווקא יהיה ביטחוננו בה' יושב שמימה. הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים, החיה וכל בהמה.

חמישית, שצריך לקבל היסורין בשמחה. ולהצדיק דינו יתברך בבוא תוכחה. ובזכות זה אחריתו יסגא וכארז בלבנון ישגא. כאשר מצינו וראינו בעניין הזה באיש הלזה. ה' יזכנו ללכת בדרכיו ולהיות בו תדיר ביטחוננו. ולזכות עצמנו ואת חברינו ולאוהבם בגופינו. ולעשות רצון יוצרינו ‏כל ימי חיינו.

אמן, כן יהי רצון.