לדף השער

 

מנחת כלולות

הנסיך מסעוד

"ועתה" אמר מספר הסיפורים לשומעיו "נניח לכובסת ולבתה המאומצת ונראה את שארע בקצה אחר של הממלכה בכפר קטן ששכן בפאתי המדבר."

 

בכפר זה התגורר רועה צאן יחד עם אשתו ובנו הצעיר. באחד הימים קם הבן משנתו ואמר לאביו:

"אבא, חלום מוזר חלמתי הלילה!"

"ספר לי את חלומך, בני" השיב הרועה "אולי דבר טוב צפון בו."

"בחלומי," אמר הילד "ראיתי את עצמי דוהר כרוח בראש צבא פרשים במדבר עד בואי אל הר נישא ובראשו ארמון. ממרומי הארמון נשקפה אלי נסיכה, יפה כלבנה במלואה והיא נופפה לי בידה לשלום. כזאת ראיתי בחלומי ולא אדע מה פשר הדבר."

כששמע זאת הרועה נשק לילד על מצחו ואמר לו: "סימן טוב הוא חביבי ורמז לבאות."

הילד הביט בפניו של הרועה ואחר כך הוסיף: "אבא, כאשר עמדתי על דעתי ולמדתי קרוא וכתוב סיפרת לי כי לא יוצא חלציך אני ואתה אמצת אותי לך לבן. אמרת לי אז כי באחד הימים בעת ששמרת על צאנך במדבר נגלה לעיניך זאב גדול אוחז תינוק במלתעותיו. שלחת בו חץ מקשתך והרגתו וברצון האלוהים חילצת אותו מבין שיניו והצלת אותו ממוות. אני הייתי אותו תינוק ולך אני חב את חיי. והנה סיפרת לי גם כי כאשר הצלת אותי משיני הזאב לבוש הייתי בבגדי מלכות וחגורת זהב משובצת יהלומים הייתה חגורה למותני. עתה משחלמתי את חלומי זה עלה בדעתי שאולי זורם דם מלכים בעורקי. כאשר אגדל ואצבור כוח אחגור חרב למותני, אכניע ערים וממלכות ואכבוש לי נסיכה יפת תואר לאשה!"

"בני", השיב לו הרועה אולי אמת הדבר ובן אתה לשושלת מלכים, אך דע לך כי בעולם הזה עדיפים דעת ותבונה על פני כוח ועוצמה. מאחל אני לך בכל לבי שתזכה להגשים את כל מאווי לבך, אך מי ייתן ותשיג את מבוקשך לא בכוח החרב אלא בזכות חכמתך וסגולותיך הטובות כשם שארע לנסיך המהולל, מסעוד!"

"ומהו סיפורו של הנסיך מסעוד?" שאל הילד, והרועה הושיבו על ברכיו והחל לספר:

 

לפני שנים רבות חי המלך סולימן, מושל מהולל ורב כוח, ולו בן יחיד ושמו מסעוד. המלך אהב את בנו אהבת נפש והעניק לו חינוך נאות והבן גדל והיה לנסיך ונודע בכל הארץ בחכמתו ובטוב לבו.

כאשר הגיע הנסיך לפרקו ציוה המלך על עבדיו לתור לו כלה ראויה בכל הממלכות השכנות והללו עשו כמצוותו ולאחר חיפושים רבים הודיעוהו כי בממלכת סמרקנד יש נסיכה כלולה בכל המעלות, יפת תואר ונבונת דעת. המלך שלח שליחים עם מתנות אל אביה וביקש ממנו את ידה של בתו למען תהיה לנסיך מסעוד לאשה, אך הנסיכה השיבה ריקם את פני השליחים וסירבה לשמוע על כך. לשווא הפציר בה המלך, אביה, ולשווא דיבר על לבה בהסבירו לה כי המלך סולימן הוא שליט אדיר השולט על שבע ממלכות ובנו עתיד לרשת את כיסאו אחריו. הנסיכה לא זזה מדעתה.

כאשר שמע המלך סולימן על סירובה של הנסיכה חרה אפו. הוא החליט לצאת למלחמה על ממלכת אביה, להרוס את ארמונו ולשבות את הנסיכה בכוח הזרוע.

אך הנסיך מסעוד שראה את תמונת הנסיכה אשר צוירה בידי צייר המלך, התאהב בה והוא הפציר באביו לבל ישלח את צבאו להחריב את ממלכת אביה ובמקום זאת יניח לו לצאת לשם בלווית הווזיר  שלו כשהם מחופשים לסוחרים, כדי לתהות על קנקנה של הנסיכה.

"גונבה שמועה לאוזני" אמר הנסיך לאביו, "כי הנסיכה אינה שפויה בדעתה. אם כך הדבר יהיה זה מעשה חסר תוחלת לפגוע בעמה ולהרוס את ארצה. אך אם יתברר לי כי אין היא חולה ברוחה אודיעך דבר ואז תוכל, אם יהיה בכך הכרח, לצאת לשם בראש צבאותיך, ואני והווזיר נחכה לבואך."

המלך נענה להפצרות בנו והנסיך והווזיר הצטיידו בסחורות יקרות ערך – תכשיטים ואבני חן ושמו פניהם לדרך. כאשר הגיעו לשם הפקידו את נכסיהם בידי אדם נאמן ושכרו חנות תכשיטים בבזאר הסמוך לארמון המלוכה. הנסיך מסעוד ישב בחנות מחופש לסוחר והווזיר יצא העירה לשוחח עם התושבים ולהציל מפיהם אם הנסיכה שפויה בדעתה.

עד מהרה שב הווזיר והודיע לנסיך כי כל מי שפגש העיד בפניו כי הנסיכה בריאה ברוחה וכי השמועה על דבר מחלתה היא רק תרוץ בפיו של אביה כדי להסביר למלך סולימן את פשר סירובו.

"הנסיכה כה איתנה בדעתה לדחות את הצעתו של אביך" אמר הווזיר, "עד שאמרה לאביה כי גם אם יבוא המלך סולימן ויורידו מכיסאו ויהפוך אותו לעבד לו, גם אז לא תיאות להינשא.

"עתה" אמר הנסיך עלינו לחקור ולמצוא מה הסיבה לכך שהנסיכה משיבה ריקם את פני מחזריה."

"נמתין פה ימים אחדים" השיב הווזיר ואולי יתבררו לנו דברים נוספים."

וכך המשיך הנסיך להתחזות כסוחר תכשיטים בעוד הווזיר סובב בשווקים ומטה אוזנו לשיחת הבריות. והנה ארע שבאחד הימים נזדמנה לחנות אשה זקנה. שעה ארוכה התבוננה הזקנה בצמידים ובאצעדות, בנזמים ובעגילי הזהב המשובצים יהלומים, בחנה אותם אחד לאחד ושאלה למחירם.

"עבור מי חפצה את לרכוש את כל התכשיטים הללו?" שאל הנסיך מסעוד.

"עבור בת המלך." השיבה הזקנה.

"ומי את?"

"אני אומנתה של הנסיכה."

"טוב ויפה", אמר מסעוד "קחי עמך תכשיטים ככל אשר תחפצי ואם ימצאו חן בעיני הנסיכה תשובי לכאן ונגיע לעמק השווה בדבר מחירם."

הזקנה בחרה במחרוזת פנינים ובעטרת זהב משובצת יהלומים והביאה אותם לבת המלך.

"נסיכה חביבה שלי, ראי איזה תכשיטים נהדרים!"

"היכן מצאת אותם?" חקרה הנסיכה.

סוחר תכשיטים צעיר שפניו יפים כשמש בזוהרה, פתח חנות בבזאר הסמוך לארמון. יש לו בחנותו תכשיטים רבים נוספים ואין אני יודעת אם שדד אוצר ממלך או השיג אותם בדרכים כשרות."

"אני אתייעץ עם אבי," אמרה הנסיכה "ואשאל לדעתו, ואת תשובי אל הסוחר ותשאלי למחירם יתכן ואוכל לרכוש אותם ממנו."

עד מהרה חזרה הזקנה לחנות ואמרה למסעוד: "התכשיטים מצאו חן בעיני גברתי. נקוב לי את מחירם."

"אם התכשיטים נושאים חן בעיני גברתך, קחי אותם כמתנה. היא ראויה להם."

האומנת התבוננה בו בחשד. "על שום מה אינך נוקב את מחירם. איזה רעיון עלה על לבך?"

"האמת היא שחפץ אני לבקש את ידה."

"אל תשגה באשליות" אמרה הזקנה "ואל תטפח מחשבות שווא. הנסיכה לא תיאות להינשא לעולם!"

"מדוע?"

"זאת אינני יודעת."

"אם כך" אמר הנסיך "אכתוב אגרת לנסיכה ואת תמסרי אותה לידה."

"אני חוששת לעשות זאת." השיבה הזקנה.

"אל תחששי. מסרי לה את האיגרת ואמרי לה כי זו רשימת המחירים."

הנסיך החליק לידה מאה דינרי זהב והזקנה בראותה את הכסף, נטלה את המכתב ובלא להוסיף דבר חזרה לארמון ומסרה אותו ליד הנסיכה.

"נו, כמה דורש הסוחר עבור התכשיטים?" שאלה הנסיכה.

"איני יודעת" היתממה האומנת. "הוא מסר בידי איגרת חתומה. זו בודאי רשימת המחירים." והיא מסרה לה את המכתב.

הנסיכה שברה את החותמת וקראה את הכתוב. היא נוכחה לדעת כי האיגרת כולה מתחילתה ועד סופה הכילה רק הצהרת אהבה כתובה בחרוזים ולא נאמר בה דבר על המחירים. הנסיכה נתמלאה חימה, השליכה את האיגרת מידה ואמרה לזקנה:

"קחי מיד את התכשיטים, השליכי אותם בפניו של הסוחר וגדפי אותו בשמי!"

"נסיכה" אמרה האומנת "העלי על הכתב את כל מה שאת חפצה להגיד לו ואני אחזיר לו את התכשיטים עם מכתבך."

הנסיכה נטלה גיליון נייר לידה ומילאה אותו בקללות, חרפות ודברי עלבון והאומנת שבה לחנות ומסרה אותו לסוחר בלוויית התכשיטים ואמרה: "וכי לא הזהרתי אותך מראש? אך לשווא תנסה לכבוש את לבה. אין היא חפצה להינשא לאיש!"

"אין זה ולא כלום." השיב הנסיך הוא נטל את המכתב, קרא את הכתוב בו ופרץ בצחוק. אחר כך כתב מכתב נוסף, מסר אותו לידיה של הזקנה ואמר: "קחי עמך איגרת זו לנסיכה ואמרי לה כי הוא מכיל את התנצלותי."

הזקנה נטלה את המכתב והביאה אותו לנסיכה וזו שאלה אותה בתרעומת: "מדוע הבאת לי עוד איגרת?"

"זהו מכתב התנצלות."

הנסיכה פתחה את המכתב ונוכחה לדעת כי שוב מכיל הוא דברי אהבה לוהטים פי כמה וכמה מאלה שבמכתב הקודם וכי הוא מסתיים בציטוט מחרוזיו המפורסמים של המשורר המהולל סעדי:

"היוצא מדל שפתיך ולו גם עלבון,

כדבש לפי ימתק וכטל הלבנון!"

חמתה של הנסיכה בערה בה עד להשחית. היא קרעה את המכתב לחתיכות, נטלה את רדידה ואמרה: "לא אשא זאת יותר. אני הולכת לעשות בו שפטים!"

"נסיכה" אמרה האומנת "משלי ברוחך. את תגרמי למהומה בבזאר. מנעי מעצמך את השערורייה.  מוטב שתכתבי לו מכתב ותדרשי ממנו באיום מוות, לעזוב את העיר לאלתר!"

הנסיכה קבלה את עצתה של הזקנה. היא כתבה לסוחר ודרשה ממנו לעזוב מיד את העיר פן יבולע לו. היא סיימה את המכתב בדברי עלבון וגידופים ומסרה אותו לידי האומנת.

האומנת הביאה את המכתב לבן המלך. כאשר קרא הנסיך את תוכנו עלה חיוך על שפתיו.

"אין זה ולא כלום." אמר ואחר כך הוסיף: "האוהב, צריך להיות מוכן תמיד להקשיב לדבר אהובתו, דברי חיבה או חרפות – אחת היא לו! קחי עמך איגרת זו לנסיכה ואמרי לה כי נבצר ממני לעזוב את העיר ברגע זה. אוכל לצאת מכאן רק מחר ובמכתב אני מפרט את הסיבות לכך."

אך לאמיתו של דבר גם מכתב זה כקודמיו הכיל אך ורק הצהרות אהבה שהיו נועזות ולוהטות עוד יותר.

הזקנה, רועדת מפחד, נטלה את המכתב והלכה לדרכה. היא מסרה אותו לבת המלך והוסיפה: "נסיכה, הסוחר יעזוב רק מחר והוא מבקש כי תעניקי לו את חסותך לעוד לילה נוסף ולא תגרשי אותו באישון לילה מן העיר."

כאשר פתחה הנערה את האיגרת ומצאה כי גם הפעם מכילה היא רק דברי אהבה, קמה בכעס ממקום מושבה, ניגשה אל הזקנה והפליאה בה את מכותיה. היא אחזה בה והשליכה אותה אל מחוץ לחדר.

"זקנה מרשעת!" צעקה עליה "את היא זו שגרמה לי להתכתב עם אותו סוחר צעיר. הסתלקי מכאן מיד!"

הזקנה המוכה יצאה מן הארמון גונחת והלכה לביתה של בתה. שם צנחה על המטה ונתנה מנוח לאבריה הכואבים.

הנסיך חיכה עת רבה, אך הזקנה לא שבה. הוא הבין שמן הסתם הסתבכה בצרה ועל כן סגר את חנותו ויצא לשוטט ברחובות העיר בניסיון לאתרה. כאשר שאלו אותו הבריות על שום מה הוא מחפש את הזקנה השיב להם כי לקחה ממנו תכשיטים רבי ערך והוא רוצה לקבל את כספו. עד מהרה עלה בידו לגלות כי היא שוהה אצל בתה בבית קטן בקצה העיר.

הנסיך מסעוד מיהר לשם ומצא את הזקנה מוטלת על משכבה וגונחת מכאבים. הוא התיישב ליד מיטתה ושאל לשלומה.

"ראה מה עוללת!" אמרה לו "בגללך אני פצועה ודוויה. הנסיכה הכתה אותי על לא עוול בכפי."

"אין בכך כלום!" אמר הנסיך "את תשובי עד מהרה לאיתנך. גם אם הכתה אותך, יבוא יום והיא תודה לך ותגמול לך על סבלך. אל תכעסי. אמרי לי רק, מה הסיבה לכך שהנסיכה מסרבת להינשא? האם יש בה מום כלשהו או שמא היא שומרת אמונים לאחר?"

"לא זאת ולא זאת" השיבה הזקנה, "אגלה לך את האמת, אך אתה אל תסגיר את סודי. לפני שלוש שנים חלמה בת המלך חלום. בחלומה ראתה צייד שלכד תור ברשתו. רעייתו היונה בראותה אותו לכוד, הביאה לו במקורה גרעינים לאוכלה ומים לרוות את צימאונו. אחר כך במאמצים רבים עלה בידה לנקוב חור ברשת ולמלטו. והנה, כעבור זמן קצר – כך ראתה הנסיכה בחלומה – נתפתתה היונה למראה גרעינים שהיו מפוזרים ליד השביל ונפלה ברשתו של צייד. אך התור, בעלה, היה אדיש למצוקתה. הוא נטש אותה ועף משם בחברת מרעיו התורים. הצייד שהגיע לשם מלק את ראשה ואכל את בשרה.

באותו רגע שמעה הנסיכה בת קול שאמרה: 'כלום ראית כמה טרחה והתענתה היונה במאמציה להציל את בעלה בעוד שהוא לא טרח לסייע לה בצרתה ונטש אותה לגורלה המר? כך הם הגברים כולם – בוגדנים ובלתי ראויים לאמון!' מאז אותו חלום החליטה הנסיכה שלעולם לא תינשא, על כן דוחה היא בעקשנות את כל מחזריה, רוזנים ובני מלכים ובודאי שלא תסכים להינשא לך, אתה שאינך אלא סוחר פשוט. אין טעם להכות על הברזל בעת שהוא קר!"

הנסיך מסעוד שקל ממון רב לידה של הזקנה ואמר לה: "אין בכך ולא כלום. את תשובי במהרה לאיתנך והכל יסתדר על הצד היותר טוב!"

הוא נפרד ממנה לשלום, יצא מן הבית והלך לחפש  את הווזיר. כאשר מצא אותו סיפר לו על מה ששמע מפי הזקנה והווזיר אמר:

"עליך לעקוב עכשיו אחרי הנסיכה וללמוד את מנהגיה ואת אורחותיה. נסה לגלות היכן נוהגת היא לטייל והנח לי את כל השאר."

הנסיך חזר אל הזקנה וחקר אותה על כך והזקנה אמרה לו:

"אביה של הנסיכה חושש מזעמו של המלך סולימן משום שדחה את שליחיו ולא נענה להצעתו להשיא אותה לבנו. הוא כולא אותה בארמון מכיוון שהפיץ את השמועה שדעתה אינה שפויה עליה ואין הוא רוצה שידעו כי אין אמת בדבר. אך לנסיכה יש גן מוקף חומה מחוץ לעיר ושם הוא מתיר לה לטייל."

"והיכן מצוי הגן?"

"לא הרחק משערי העיר. הכל מכירים אותו."

הנסיך הודה לה על דבריה ונפרד ממנה לשלום. אחר כך הלך אל הווזיר וסיפר לו על תגליתו והשנים יצאו מן העיר ושמו פניהם אל הגן. גנן זקן ניצב בשער ומנע מהם מלהיכנס, אך לאחר ששקלו לידו סכום נכבד התיר להם להציץ בגן ואף לטייל בו. כאשר סיימו השנים לתור את הגן שאלו את הזקן אם יוכלו לשוב ולבקר בו גם בערבים הבאים. הגנן הודה להם על חסדם עמו ונענה לבקשתם ללא היסוס.

למחרת שבו השנים וביקרו בגן. הם שוחחו עם הגנן הזקן, העניקו לו מתת נוסף וחקרו אותו למנהגיהם של המלך ובתו.

"המלך ובתו" השיב הגנן "מרבים לבקר בגן, אך לאחרונה חדלו מלבוא ואני מודאג. כבר חלפו עשרה ימים מאז ביקורה הקודם של הנסיכה. היה בכוונתי להזמין לכאן בנאים ובעלי מקצוע אחרים כדי שישפצו את הטירה הקטנה הניצבת במרכז הגן וציפיתי לבואה של הנסיכה כדי שאוכל לקבל ממנה את הכסף הדרוש, אך עתה אינני יודע מה לעשות וכיצד לממן את העבודה."

"בנאים?" אמר הווזיר וקרץ לנסיך "הרי אנחנו שנינו בנאים מומחים ויש לנו עוזרים רבים שיוכלו לבצע את כל העבודות הדרושות!"

הזקן היסס. "אתם נראים לי אנשים מהימנים ואשמח להסתייע בכם, אך לא אוכל לשלם לכם לפני שיבואו לכאן הנסיכה ואביה."

"אל דאגה" הרגיע אותו הנסיך "אנו מוכנים לגשת למלאכה מיד, ואשר לכסף – תנוח דעתך. נוכל לחכות עד לבואו של המלך."

"יבורך האל אשר הקרה אתכם לכאן" אמר הגנן בשמחה. "אשמח מאוד אם תתחילו בשיפוצים מיד, כי הטירה כבר רעועה וככל שתמהרו כן ייטב!"

למחרת היום שכרו הנסיך והווזיר בנאים ובעלי מלאכה אחרים והביאו אותם אל הגן והללו סתמו את כל הפרצות וחיזקו את קירות הטירה. לאחר שהסתיים בדק הבית שכר הנסיך צייר מומחה והביאו לחדר משכבה של הנסיכה בטירה. לפי הוראותיו של הנסיך קישט הצייר את קירות החדר בתמונות שתארו את חלומה של הנסיכה. בהמשך הציור האחרון המתאר את נפילתה של היונה ברשת ואת התור המתעופף ומתרחק, ביקש הנסיך מן הצייר לתאר כיד הדמיון הטובה עליו, בז האוחז את התור בציפורניו, ולמען הסר כל ספק ציווה עליו גם להוסיף בירכתי התמונה כתובת בזו הלשון: "התור עף להחיש עזרה לרעייתו , אך המוות השיגו בדרכו: בז אכזר לכד אותו במעופו! המסכן הקריב את חייו בניסיונו להציל את בת זוגו!"

על יתר הקירות ציווה הנסיך על הצייר לצייר מחזות אהבה ולרשום חרוזי אהבה מפורסמים של מיטב המשוררים. כששלמה מלאכת השיפוץ והעיטור הזמינו השנים את הגנן לראות את התוצאות, והלה שלא חשד במאומה, שמח מאוד למראה העיטורים הנהדרים והילל ושיבח אותם בכל פה.

למחרת היום ביקר הנסיך מסעוד את האומנת הזקנה וסיפר לה  על תוכניתו: "שוחחי עם הנסיכה ודברי על לבה ומשכי אותה בכל דרך אפשרית אל הגן והטירה. אם ישפיעו עליה הציורים והיא תשנה את דעתה על הגברים, מה טוב, ואם לא – אשוב לביתי."

"טוב ויפה." אמרה הזקנה והנסיך הוסיף:

"אני מתכוון להיכנס לגן ולשהות בו עד אשר תגיע הנסיכה לביקור ותראה את הציורים. אם תשנה את דעתה, צאי למרפסת וקראי בקול: 'הוי אל כל יכול, מה רב חסדך. שמור עלינו מכל פגע וברך את מעשינו!" אך אם לא יגעו הציורים אל לבה אל תגידי דבר.

למחרת היום באה האומנת אל הנסיכה ותוך כדי שיחה אמרה לה: "נסיכה, על שום מה שינית ממנהגך וחדלת לפקוד את הגן הנפלא והטירה אשר בו?"

"הייתי מבקרת שם ברצון," השיבה הנסיכה "אך אבי מעכב בעדי."

"אני אשוחח עתו בעצמי ואבקש ממנו לאפשר לנו לטייל שם!"

האומנת הזקנה נגשה אל המלכה, קילסה ושבחה אותה על נדיבותה וטוב לבה והעלתה אלף ואחד נימוקים כדי לשכנעה כי הנסיכה זקוקה לביקור בגן כאוויר לנשימה.

"המסכנה!" אמרה הזקנה "ראי מה עולל לה אביה. עוד מעט ותצא מדעתה בבדידות חדרה שבארמון. הניחי לה לפחות לחלץ מעט את אבריה ולהתענג על פרחי הגן וערוגותיו."

"לכשעצמי אינני מתנגדת לכך כלל" השיבה המלכה "אך עלי לשכנע תחילה את המלך, בעלי. את עשי את כל ההכנות הדרושות ואני כבר אדאג לקבל את רשותו."

האומנת יצאה מן הארמון ומיהרה לבשר לנסיך את המתרחש:

"העניין סודר" אמרה לו, "דיברתי עם כל מי שצריך ומחר תגיע הנסיכה לגן!"

בן המלך היה מאושר לשמוע כי תוכניתו צולחת בידו. באותו ערב הגיעו השנים, הנסיך והווזיר, אל שערי הגן בשעת ערב מאוחרת. הווזיר הסתתר בקרבת מקום והנסיך הקיש על השער.

הגנן הזקן פתח את השער והתפלא לראות את הנסיך: "בני, מאין אתה בא ומה מעשיך כאן בשעה כזו?"

"רבתי עם אבי" סיפר הנסיך "וברשותך, הייתי רוצה לישון כאן הלילה."

"לא, לא. הדבר בלתי אפשרי. מחר בבוקר עומדת הנסיכה לבוא לכאן לביקור. אם ימצא מישהו זר בגן יהרגו אותו השומרים."

"אל תדאג" אמר הנסיך, "אשהה כאן בלילה ועם הנץ השחר אלך לי לדרכי ואיש לא ידע על שהותי כאן."

אחרי היסוס מה נכנע הגנן להפצרותיו.

"בסדר. הלילה תישן בטירה אשר בגן, אך לפנות בוקר יהיה עליך לקום ולעזוב. את המפתח תחביא עם צאתך מתחת לאבן הגדולה המונחת כאן."

"לא אשכח לך את חסדך זה" אמר הנסיך "ואשר לנסיכה – תנוח דעתך אני אצא מכאן בזמן ואיש לא ידע כי ישנתי כאן הלילה."

לאחר שהלך הגנן לביתו יצא הווזיר ממקום מחבואו והנסיך הכניסו אל הגן. במשך הלילה שהו השנים בגן, אך לפנות בוקר יצא הווזיר מן הגן, נעל אחריו את השער ובהתאם להוראותיו של הנסיך הצפין את המפתח מתחת לאבן.

שעה קלה לאחר זריחת החמה הגיעה הנסיכה בלוויית אומנתה אל הגן. הן טיילו בשבילי הגן ועד מהרה נעצרו לפני הטירה.

"מה זאת?" אמרה הנסיכה "אני רואה שבהעדרי שופצה הטירה עד לבלתי הכר. בואי ונתבונן בה מקרוב. מעניין מי דאג לכך. קראי לגנן ונשאל את פיו."

עד מהרה הגיע הגנן ובתשובה לשאלות הנסיכה השיב: "הוד מעלתה, מכיוון שראיתי כי מצב הטירה הוא בכי רע, שכרתי בנאים ובעלי מקצוע בכספי כדי שיעשו בה בדק בית. הם עשו מלאכתם נאמנה ואני מקווה כי הטירה המחודשת תמצא חן בעיני הוד מעלתך."

הנסיכה ניגשה אל הטירה ובחנה מקרוב את העבודה. היא עברה מחדר לחדר ונוכחה לדעת כי הכל נעשה כיאות. לבסוף נכנסה לחדר השינה ולפתע נפל מבטה על ציורי הקיר. היא נזכרה מיד בחלום שחלמה שלוש שנים לפני כן והופתעה לראות כי יש לו המשך.

"אומנת, הביטי! קראה בהתרגשות, "הבז תפס את התור בטפריו! הו כמה טיפשה הייתי! ואני האמנתי לתומי כי בגד ברעייתו ונטש אותה למר גורלה!"

היא קראה את הכתוב בשולי התמונה ודמעות נתגלגלו מעיניה.

"עתה רואה אני כי טעיתי במשפטי. לחנם טפלתי על המסכן אשמה. עליו ועל כל הגברים כולם. כה כסילה הייתי בדחותי את תחנוני אבי לבחור לי בעל ובהשיבי ריקם את פני מחזרי. התנהגתי כחסרת דעה."

כששמעה הזקנה את דבריה השיבה לה: "בתי, הרי אמרתי לך שוב ושוב כי חבל הוא שנערה בגילך אשר הגיעה לפרקה, מתמהמהת ואינה נשאת לאיש. כמה גדול היה אושרך לו יכולת לשוטט עכשיו בשבילי הגן בחברת בחיר לבך!"

 

מספר הסיפורים עשה אתנחתא קלה והנסיכה נעמה שהאזינה לו ברוב קשב הנהנה בראשה לאות הסכמה והביטה במבט מלא חיבה בנסיך דורון שישב לצדה.

לאחר שהשיב נפשו בגמיעת משקה לימונים המשיך מספר הסיפורים את סיפורו ואמר:

 

"נסיכה," אמרה האומנת "הבה ונתבונן ביתר הציורים" – כך סיפר הרועה לבנו המאומץ שישב על ברכיו והאזין ברוב קשב לסיפורו – והן פנו והתבוננו יחדיו בתמונות האוהבים שעל הקירות.

הנסיכה קראה בשקיקה את החרוזים ואמרה: "עוד היום אתייצב לפני אבי, אתנצל על התנהגותי ואבשר לו כי ברצוני להינשא!"

למשמע הדברים הללו יצאה הזקנה בהתרגשות אל המרפסת, פרשה את שתי ידיה וקראה: "הו אל כל יכול, מה רב חסדך עמנו. שמור עלינו מכל פגע וברך את מעשינו!"

כאשר הגיעו הדברים לאוזניו של הנסיך מסעוד, יצא הלה ממקום מחבואו והתקדם לעבר הטירה. לפתע נחו עליו עיניה של הנסיכה. היא השתאתה למראה יופיו ואצילות תנועותיו והתבוננה בהתפעלות בקומתו הזקופה כארז ובפניו הקורנים. היא פנתה את האומנת ואמרה:

"לכי מיד וחקרי מי הוא העלם הנפלא הזה המשוטט בגן." ואחר כך לאטה בקול לעצמה: "איזה חן משוך עליו וכמה נאים פניו!"

האומנת ירדה מן המרפסת, נגשה אל הנסיך ואמרה בקול: "איש צעיר, מי אתה ומה מעשיך כאן בתוך הגן המלכותי?" ואחר כך הוסיפה בלחש: "בוא. זוהי שעתך!"

היא הציגה את הנסיך בפני בת המלך ואמרה: "ראי, נסיכה, זהו הסוחר שהתאהב בך. הוא גילה כי את מבקרת היום בגן ובא לראותך."

הנסיכה הושיטה לו ידה ללא היסוס ובחיוך על שפתיה הזמינה אותו להיכנס אל הטירה. השנים נכנסו לחדר משכבה של הנסיכה והאומנת סגרה אחריהם את הדלת וציוותה על אחד העבדים כי ישגיח לבל תופרע מנוחתם של השנים.

הנסיכה ואהובה התיישבו על אחת הספות והחלו לשוחח וכה ערבה להם שיחתם עד כי לא חשו ולא הרגישו בזמן החולף עד אשר הגיע שעת חצות. או אז נכנסה האומנת לחדר ואמרה לצמד הנאהבים כי הגיעה העת להיפרד.

"עליך לחזור לארמון בטרם ייוודע למלך, אביך, כי שהית כאן זמן כה רב."

קשה היה לשנים לעזוב איש את רעותו, אך לבסוף נאלצה הנסיכה להיפרד מן הנסיך ולחזור לארמון אביה. אך כל הלילה נותרה ערה על משכבה ולא חדלה מלהגות בו.

למחרת קראה הנסיכה לאומנת ואמרה לה: "לכי וחפשי את האיש הצעיר והביאיהו לכאן."

"כיצד אוכל להכניסו לארמון?"

אני בוטחת בך שתמצאי בעורמתך את הדרך." השיבה הנסיכה.

האומנת שקלה את הדברים בדעתה ולבסוף יצאה מן הארמון ונגשה לחנותו של הצורף, פנתה אל הנסיך ואמרה לו: "בוא אתי. הנסיכה ממתינה לך."

"כיצד אוכל לעבור על פני שומרי הסף ולהיכנס לארמון?"

"לבש בגדי נשים" השיבה האומנת "ואני אציג אותך כבתי. אומר שהנסיכה בקשה להכירה ולשוחח אתה כדי להפיג מעט את בדידותה."

הנסיך לא העלה בדעתו כל אפשרות אחרת וקיבל את הצעתה. הוא לבש בגדי נשים, כיסה פניו ברעלה וכך עלה בידי הזקנה להכניסו לחדר הנסיכה.

בת המלך שמחה מאוד לקראתו, ברכה אותו לשלום, התיישבה לידו והשנים שקעו בשיחת אוהבים.

והנה באותו יום עצמו הובאו למלך עגילי זהב מקושטים באבני אזמרגד והמלך החליט לתיתם שי לבתו. הוא מסר אותם לידי שמשו האישי והלה הלך אל חדר הנסיכה. בבואו לשם הופתע לגלות איש צעיר יושב ליד הנסיכה ולוחש באוזניה דברי אהבה. בטרם יבחינו בו השנים יצא המשרת מן החדר, נעל אותו במפתח שבידו ומיד רץ אל המלך.

"האם מסרת לבתי את העגילים?" שאל המלך.

"לא" השיב המשרת "כאשר הגעתי לשם מצאתי אותה מתנה אהבים עם בחור צעיר!"

כששמע זאת המלך התרגז מאוד ופנה אל הווזיר שלו: "מהר ובדוק אם אמת הדבר!"

הווזיר ניגש בלוויית המשרת אל חדר הנסיכה. המשרת פתח את הדלת והווזיר נוכח לדעת כי שני האוהבים ישנים שנת ישרים איש לצד רעותו, אך בלא שיגעו זה בזה.

"אדוני הווזיר" לחש המשרת "מוטב שנביא את השנים עם האפריון שהם שוכבים עליו אל המלך למען יראה אותם במו עיניו ולא יגיד כי דבר שקר בפינו."

הווזיר קרא למשרתים אחדים והללו התיקו את האפריון ממקומו ונשאו אותו בזהירות אל חדר המלך בעוד השנים נמים את שנתם ואינם חשים במתרחש סביבם. בבואם לשם הסיט השמש את הוילון לעיני המלך. הנסיך מסעוד התעורר משנתו והתיישב במבוכה על גבי המטה. המלך הביט בו ומיד פקד להביא את התליין על מנת שיתיז את ראשו.

"אדוני המלך," פנה הנסיך מסעוד אל המלך כשהוא מרכין ראשו לאות כבוד, "על מה ולמה אתה פוקד להורגני מבלי לחקור ולדרוש אם אשמתי. לא עשיתי כל עוול ולא פגעתי בתומתה של בתך. שהיתי בחברתה ושוחחתי אתה כשאני שומר על כבודה. טועה אתה במשפטך. לא פעלתי כל רע ואיני ראוי לעונש!"

הווזיר שניצב לצד המלך האזין בעניין לדברי הנסיך. הוא התפעל מעוז רוחו והבין כי בחור חכם ניצב לפניו. על פי מראה פניו ואצילות תנועותיו הסיק כי מזרע מלכים הוא. כאשר ראה שהמלך נחוש בדעתו להוציא להורג את העלם הצעיר, פנה אל המלך ואמר: "אדוני המלך, מוטב שתמסרנו בידי ואני אדאג להוציאו אל מחוץ לשערי העיר ולערוף את ראשו לעיני כל למען יראו העם את סופו של הפוגע בכבוד המלך."

המלך הסכים. הוא ציווה להשליך את בתו לכלא ואת העלם הצעיר מסר בידי הווזיר כדי שיעשה בו כטוב בעיניו. הווזיר נטל את מסעוד עמו, אך במקום להוציאו להורג, הצפין אותו בביתו עד יעבור זעם.

עברו ימים אחדים. הווזיר שליווה את הנסיך במסעיו ולא שמע ממנו דבר, התחיל לדאוג. הוא חיפש ומצא את האומנת וזו ספרה לו כל מה שהתרחש.

הווזיר שלח בדחיפות אגרת למלך סולימן והודיע לו את אשר ארע. מיד אסף המלך את צבאו ויצא לממלכת סמרקנד אל המלך גיור. הוא נטה את מחנהו מול שערי עיר הבירה ושלח ביד שליח אגרת בהולה אל המלך:

"בני, הנסיך מסעוד, יצא אל ממלכתך ולא שב ואין לנו כל ידיעות ממנו. אם יתברר לי כי נגעו בשערה משערות ראשו, אהרוס את עירך ואחריב את ממלכתך!"

כאשר קיבל המלך גיור את האיגרת התמלא בחרדה. הוא קרא לווזיר שלו, הראה לו את האיגרת ואמר: "אני זקוק לעצתך. מה עלינו לעשות?"

"הוד מלכותו" השיב הוזיר "על פי התיאורים אין כל ספק כי האיש הצעיר שמצאנו בחדר בתך ושציווית להוציאו להורג, הוא הוא הנסיך מסעוד!"

"אם כך" אמר המלך "אבד אבדנו. כלתה אלינו הרעה ואין מפלט. המלך סולימן לא יחוס לא עלי ולא על בני ביתי והוא יביא כליה על עמי וארצי. אם חייך יקרים לך מהר והימלט מכאן בטרם תשיגך הרעה. אני עצמי לא אוכל לעשות דבר ואצטרך לשלם ביוקר על פזיזותי!"

בראותו את התרגשותו הרבה של המלך מיהר הווזיר להרגיעו:

"אדוני המלך, עוד לא אפסה תקווה! על חטאי אני מודה היום הזה. הרשיתי לעצמי לעכב את בצוע גזר דינך ולהצפין את הצעיר בביתי כיון שראיתי מפניו שהוא אדם אציל נפש שלא התכוון לפגוע בבתך. חשדתי בו שמזרע מלכים הנהו."

כששמע זאת המלך שבה אליו רוחו ושמחתו עברה כל גבול. הוא ניגש מיד לביתו של הווזיר ושם התנצל בפני הנסיך הצעיר, חיבק אותו בחום ואמר: "בני היקר, לוּ הוצגת בפני כראוי לא הייתי נוהג בך בתוקפנות כה רבה. הבה ונשכח את העבר. הנני בוש ונכלם על מעשי ומקווה כי אתה ואביך תסלחו לי על העוול שגרמתי לכם."

"אדוני המלך, אשמתי היא שנהגתי בדרכי עורמה ואיני נוטר לך טינה."

הם יצאו מבית הווזיר ורכבו יחדיו אל מחנהו של המלך סולימן. המלך גיור התייצב בפני המלך סולימן ביראת כבוד והווזיר סיפר למלך סולימן את אשר ארע.

שני המלכים מיהרו להוציא את הנסיכה מבור כלאה ולהשיאה לנסיך מסעוד. שבעה ימים ושבעה לילות נמשכו החגיגות וכל העיר הוארה לכבודם. בתום המשתה הצטרפו הנסיך ורעייתו אל המלך סולימן וחזרו אתו לארצו ושם נכונו להם עוד שנים רבות של אושר וחיים טובים. כן יהיה גם לנו השומעים.

 

     כשסיים האב את סיפורו הביט בו הילד בעיניים נוצצות ואמר: "אכן האהבה ואורך הרוח ישיגו את אשר לא ישיג כוח הזרוע." והרועה הביט בו בחיבה והשיב: "צדקת בני. מי ייתן ובעזרת האל תגשים את כל חלומותיך ותזכה לכבוד ולתהילה."                                                                                                                       

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

 

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע