לדף השער

מנחת כלולות

הדרוויש שהוריד את המלך מכסאו

שמֹע שמעתי, הנסיך המאושר והנסיכה הנאווה, כי בימים שמכבר חי בממלכת פרס מלך ששלט בממלכתו ביד רמה ועם זאת לא אטם לבו לרחשי העם והיה נכון בכל עת להטות אוזן קשבת לנתיניו, למן גדול השרים היושב לפניו במלכות ועד אחרון האביונים.

באחד הימים לעת ערב הודיע שומר הסף למלך כי דרוויש עני, עטוף בלויי סחבות, ניצב בפתח הארמון ומבקש לשוחח עם המלך פנים אל פנים.

"עייפתי" אמר המלך "וחפץ אני להיפנות עתה מעסקי הממלכה ולסעוד את לבי ולא אוכל לראות את פניו." אך מכיוון שלא חפץ להשיב ריקם פני נתין מנתיניו, ולו גם דרוויש אביון, נתן ביד שומר הסף מאה דינרים ופקד עליו למסרם לידי הדרוויש ולשלחו לדרכו.

עד מהרה שב שומר הסף אל המלך והודיעו כי הדרוויש מסרב לקבל את הכסף וכי כל חפצו הוא לדבר עם המלך.

אדם הדוחה מתת כה נדיב ועומד על שלו – חשב המלך – מן הסתם יש בפיו דבר חשוב יותר מכסף וזהב. והוא פקד על שומר הסף להביא את האיש לפניו.

כאשר בא הדרוויש לפני המלך השתחווה לפניו ביראת כבוד ואחר כך אמר: "המלך ירום הודו, בקשה לי אליך ואסיר תודה אהיה אם תיאות ברוב חסדך למלא את בקשתי גם אם מוזרה היא ויוצאת דופן במקצת."

"אמור את אשר על לבך ואל תחשוש ואם אוכל להיענות לבקשתך אעשה זאת ברצון." אמר המלך.

"ובכן" המשיך הדרוויש "לא בכסף ובזהב חפץ אני, כי אם בדעת ובניסיון. הנה בגזירת האל הכל יכול אינה לי מזלי להיות לדרוויש פשוט, בעוד שאתה זכית לכס המלכות. לכל אדם מזלו שלו ומי אני שאומר לבורא עולם איך לכלכל את מעשיו, אך חפץ הייתי פעם אחת ויחידה בחיי לטעום את טעם השלטון ולשבת לשעה קלה על כס המלוכה. אם על המלך טוב ולא יראה בדברי עזות מצח ייתן נא בידי את שרביט המלוכה לשלושה ימים, ואני אזכור לו את חסדו זה לעד."

המלך היה תחילה מופתע מאוד מבקשה מוזרה זו, אך לאחר שהתבונן היטב בפניו של הדרוויש ושקל את הדברים בלבו החליט שלא להשיב את בקשתו ריקם. כל נזק לא יגרם – חשב המלך לעצמו – אם אנפש שלושה ימים מטרדות השלטון ואצא מעט לנוח עם בני משפחתי בבית הקיץ שלי שלא פקדתיו זה ימים רבים.

הוא פקד על עבדיו להביא את הדרוויש אל בית המרחץ ולהלבישו בבגדי מלכות ולמחרת היום מסר לו המלך את שרביט המלוכה, נפרד ממנו לשלום ובלב קל עזב את הארמון בחברת אשתו ושני ילדיו הרכים.

הדרוויש שעלה לכס השלטון לא טמן ידו בצלחת ולא בזבז אף רגע לריק. עוד באותו יום יצא לסייר ברחובות עיר הבירה ובסיורו זה זכה לתשואות נלהבות, שכן נהג ברוחב יד בממונו של המלך והמטיר על ההמונים המצטופפים משני צידי הדרך, גשם של מטבעות זהב. גם עם השרים היושבים ראשונה במלכות נהג בדרך דומה; הוא הכפיל ושילש את משכורתם וגמל להם טובות הנאה רבות.

כשהתקרבו שלושת ימי שלטונו לקיצם כינס הדרוויש את כל אנשי חצרו, דיבר אתם בלשון חלקות והציע להם להמליך אותו למלך עליהם ולגרש מן הארץ את המלך הקודם ובני משפחתו. השרים הלכו שבי אחרי דבריו והסכימו להצעתו וכך אירע שכאשר שבו המלך ובני משפחתו אל עיר הבירה נטלו מהם שומרי הארמון את סוסיהם וגרשו אותם בערום ובחוסר כל אל מחוץ לשערי העיר.

בין לילה מצא המלך תם הלב את עצמו מנושל מכס מלכותו ומכל נכסיו. הוא נטל בידו את יד אשתו ובלב כבד התרחק מעיר הבירה ושם פעמיו אל הדרך המובילה אל המדבר. שעות ארוכות פסעו המלך ובני משפחתו בשבילי המדבר ולעת ערב הגיעו למגדל חרב ששימש מקום מחסה לעוברי אורח. הם החליטו ללון שם באותו לילה ולהמשיך במסעם עם עלות השחר.

הילדים העייפים נרדמו בזרועות אמם, אך המלך והמלכה נדדה שנתם. הקור גבר והמלך יצא אל המדבר ועד מהרה שב כשהוא נושא ערימת זרדים. הוא העלה מדורה והשנים ישבו לשוחח על אשר עבר עליהם.

"אמש בשעה זו עוד הייתי מלך כל יכול. ישבתי בארמוני מוקף משרתי ועבדי והתענגתי למשמע סיפוריו של מספר הסיפורים שלי," קונן המלך, "ועתה פגעה בי יד הגורל ובין לילה הגעתי לשפל המדרגה ומי יודע מה צופן לנו העתיד בחובו."

"לבוקר משפט!" השיבה לו המלכה, "אל תצטער על העבר ואל תאשים את עצמך. הכל ביד האלוהים הכל יכול ומי שגזר עליך כי יינטל ממך שלטונך, הוא גם זה שעתיד להשיבו לך ולהחזיר אותך לגדולתך. בילדותי שמעתי מפי אומנתי סיפור על דבר הגורל ואם טוב הדבר בעיניך אספר אותו באוזנך וכך נשכח לשעה קלה את אסוננו ונתנחם מיגוננו."

"דבריך הטובים הקלו מעט על לבי," השיב המלך בבת צחוק, "ספרי סיפורך ואני אאזין ברצון כי מיטיבה את לספר."

מששמעה המלכה את תשובתו לא היססה עוד והחלה לספר:

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע