מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף מסע אל ים הסיפורים היהודי

 

מסע אל ים הסיפורים היהודי

 

‏עבד לשבע שנים

צמד סיפורי עם

ערך ועיבד יואל פרץ

     במסענו הפעם אל ים הסיפור היהודי, נפתח בקובץ סיפורים יהודי מימי הביניים הידוע בשם "מדרש עשרת הדיברות". על זמן חיבורו המדויק של קובץ זה נחלקו החוקרים, אך נראה שהועלה על הכתב אי שם במאה העשירית לספירה, בסוף תקופת הגאונים וסביר להניח שלא נכתב בארץ ישראל אלא באחת מארצות המזרח, כנראה פרס. הקובץ כתוב בעברית בסגנון תנכי כמעט בלי תוספות ארמיות.

     הקובץ נפוץ בכתבי יד ואין נוסח קנוני שלו. סיפורים שמופיעים בכתב יד אחד, חסרים בכתב יד אחר ולהפך. אבל יש מכנה משותף אחד לכל הנוסחים והוא המסגרת של הספר: אין זה ספר מדרשים רגיל אלא בעצם קובץ סיפורים שכל אחד מהם בא להדגים דיבר זה או אחר מעשרת הדיברות.

     מוסד ביאליק הוציא לאחרונה (2005) בספרון בן 250 עמודים, מהדורה מדעית של הספר הכוללת את הטקסט של אחד מכתבי היד, עם דיון במקורותיה של היצירה ועם פירוש וניתוח ספרותי. העורכת והמהדירה של כתב היד ומחברת הפירושים והניתוחים הנלווים היא ד"ר ענת שפירא. הספר יצא ב'ספריית דורות', מוסד ביאליק ויש בו סיפורים רבים בעלי עניין. אני ממליץ לכם מאוד לרוכשו, או למצער, לעיין בו.

     בנספח לספרה מצרפת ענת שפירא כמה מן הסיפורים שהובאו בכתבי יד אחרים. אחד מהם הוא הסיפור הקרוי "הבן שאול ואליהו" והוא מובא מתוך כוונה להדגים את הדיבר השביעי: "לא תנאף!" הרעיון הוא להדגים את הדיבר באמצעות דוגמה חיובית – אשה עגונה השומרת אמונים לבעלה.

     הסיפור חוזר ומופיע בכמה וכמה קבצים שנדפסו באירופה במאות האחרונות. הסיפור משתנה מעט מקובץ אחד למשנהו, אבל ההבדלים אינם משמעותיים (לפחות מנקודת מבטו של קורא שפשוט רוצה להכיר את הסיפור).

     אני מביא כאן את הסיפור פחות או יותר על פי הנוסח המופיע בקובץ הסיפורים "ממקור ישראל" של מיכה יוסף בִּן גַרְיוֹן (ברדיצ'בסקי) והמבוסס על הנוסח המופיע בספרו של יהודה רוזנברג (1936-1860) "ספר אליהו הנביא" שראה אור בשנת תרע"א (1911) בדפוס מרדכי צעדערבוים שבפיעטרקוב. שם נקרא הסיפור "מעשה פלא מן בעל סנדקאות".

     בניגוד למעתיקים קודמים של הסיפור ערך רוזנברג את הסיפור מחדש ושינה בו פרטים מסוימים שמשפרים אותו רבות מבחינה ספרותית.

 

     הסיפור שלנו מתחיל בתימן ולפחות בתחילתו הוא נראה כסיפור הבנוי על מתכונת מוכרת: "בארץ תימן היה אדם גדול אחד ששאל לו בן מהקב"ה. והיה רגיל להתפלל תמיד: "ריבונו של עולם, תן לי בן ואלמדנו תורה כחפץ לבי."

     ואכן תפילתו נענית ואלוהים נותן לו בן. האב המאושר קורא לבנו שאול-מתניה. שאול משום שהוא שאול מאלוהים (זהו כמובן ארמז לחנה ש"השאילה" את בנה שמואל לה' ואמרה עליו: "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהֹוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהֹוָה" [שמואל א פרק א]) ומתניה משום שהוא מתנה מה' (גם מתניה הוא שם תנכי נפוץ. בין היתר זהו שמו הראשון של צדקיהו, המלך האחרון שמשל ביהודה לפני חורבן בית ראשון [מלכים ב' פרק כ"ד]).

     עכשיו אנחנו מניחים לאב המאושר ועוברים לקצה אחר של העולם – למדינת צור. במדינת צור חי אדם שהיה עשיר גדול ועושה צדקה וחסד (בסיפורים העשירים לא תמיד קמצנים). בניגוד לגיבור הראשון הוא בורך בפרי בטן – עשרה בנים. הצרה היא שאין לו בת. הוא ואשתו, שניהם משתוקקים מאוד לבת, והאשה נודרת נדר: "אם אזכה ללדת בת, אקח לה, אם ירצה השם, חתן תלמיד חכם (שימו לב שהיא לא אומרת "אשיא אותה לחתן", אלא "אקח לה חתן"!) ואף אם יהיה החתן הזה אדם עני, אדאג לפרנסתו, העיקר שיעסוק בתורה ולבת שלי יהיה בעל תלמיד חכם."

     אלוהים נענה לה והיא מביאה בת לעולם וקוראת לה בשם חנה (שזה כמובן השם של העקרה האולטימטיבית במקרא – חנה, ומתקשר לבן של העשיר מתימן שנקרא שאול, שם הרומז כפי שאמרתי לתפילת חנה). חנה היא כדברי המספר "יפה ויעלת חן".

     טוב, אתם כבר מבינים לאן הדברים פונים: האב מתימן מתפלל לבן תלמיד-חכם ונענה. האם מצור נודרת נדר שאם תיוולד לה בת תשיא אותה לתלמיד-חכם וגם תפילתה נענית. (ואתם כבר מזהים את המתכונת הקלאסית "היה היו מלך ומלכה. המלך היה חכם והמלכה הייתה יפה", או כמו שאומרים בלשון ימינו: תהיי יפה ותשתקי! אבל אתם עוד תגלו שהיא לא רק יפה אלא גם חכמה) עכשיו כל מה שנותר למספר זה להתגבר על בעיית המרחק בין צור לתימן. בואו נראה איך הוא עושה זאת.

     הסיפור הולך ונמשך; שאול-מתניה גדל והופך לתלמיד חכם. בהגיעו לגיל שמונֶה-עשרה (אנא הקפידו לבטא נכון: שמוֹנֶה-עשרה ולא שמוֹנָה-עשרה) נופל אביו למשכב ומבין שקיצו קרב. על ערש דווי הוא קורא לבנו ואומר לו (וכאן אני מצטט במדויק את הנוסח הכתוב): "בני היקר כאשר אני מבין (=למיטב הבנתי) לא אזכה לראות בחופתך. על כן תדע, כי עושר גדול אני מניח לך בירושה. ואם מלבד שתי עיניך תאורנה לך עוד שתי עיניים – הלא הן אמת וגמילת חסדים – אז תצליח בכל דרכיך!"

     האב הולך לעולמו. הבן מתאבל עליו ימים רבים, ואז ככלות ימי האבל פונה אליו אמו ואומרת לו: "בני מחמדי, תדע שעליך לעסוק בעסקי אביך, אשר הניח לך, ולא ילכו לאיבוד. וגם הגיע הזמן, שאתה צריך לישא אשה. על כן קח בידך ממון אביך ולך עסוק בסחורה, והקדוש ברוך הוא יצליח את דרכך."

     ועכשיו מתחילה העלילה קצת להסתבך. שאול-מתניה עוזב את חממת בית המדרש ויוצא בפעם הראשונה בחייו אל העולם האמיתי. הוא לוקח את "כיס המעות" (כלומר ארנק) ויוצא לשוק וכמו שאומר השיר: "קר שם, קר שם בחוץ – תדעי לך שהחיים זה לא קיבוץ". הוא מגיע לשוק ומגלה שהשחיתות זה לא רק בממשלה אלא גם למטה, או בלשונו של המספר: "וירא את האנשים, כי אלו חוטפים ואלו גוזלים, אלו גונבים ואלו נשבעים לשקר. וחזר לביתו ריקם."

     אמו המודאגת שואלת אותו מדוע חזר בידיים ריקות והבן מסביר לה: "יען כי לא כשר בעיני עסק המסחר, מפני שהאנשים הסוחרים מדברים יחדיו כזבים, אחד בפה ואחד בלב; ‏ואבי ציוה עלי לפני מותו, שהאמת וגמילות חסדים תהיינה לי לעיניים."

     למחרת הוא שב והולך לשוק, אבל בדרך הוא נתקל בחבורה של עושי צדקה שזקוקה למימון כדי לפדות מת ולהביאו לקבורה (סיפור נפוץ באותה תקופה, כנראה אדם שהותיר אחריו חובות והרשויות מסרבות לאפשר את קבורתו עד לכיסוי החוב. בעצם אנחנו מכירים סיפורים כאלה גם בימינו: ראו ערך "חברא קדישא").

     הגיבור שלנו ממהר לרוץ הביתה כדי להביא כמות מספקת של כסף (מה שהיה בארנקו כנראה לא הספיק) כדי למלא את צוואת אביו ולמסור את הכסף שברשותו לאותם עושי צדקה כדי שיגמלו עם המת חסד של אמת ויביאוהו לקבורה (הביטוי "חסד של אמת" נגזר מכך שחסד שאדם עושה עם המתים הוא חסד שנעשה בכוונת אמת מכיוון שאין מצפים שבעל החסד יפיק טובת הנאה כלשהי מן המת).

     כשהוא בא הביתה לקחת את הכסף, אמו כמובן שואלת אותו בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה כסף, והגיבור שלנו שכנראה לא מרגיש כל כך נוח עם השאלה, עונה לה: "היום נזדמנה לי סחורה טובה לקנות, ומתיירא אני שיקנו אותה סוחרים אחרים."

     המת נפדה ומובא לקבר ישראל. הבן חוזר הביתה ואמו שואלת אותו: "איה הסחורה אשר קנית היום, בני?" והבן משיב לה בלי למצמץ: "קברתי את ‏הסחורה בארץ, למען לא יגנבו אותה הגנבים, כי היו הרבה עיניים על הסחורה הזאת." בכך הוא כמובן מקפיד לשמור את צוואת אביו שלא להוציא מפיו דבר שקר.

     וכמובן יש לנו עוד את היום השלישי – וכי אפשר לספר סיפור-עם שאין בו את הפעם השלישית? בואו וניתן למספר לספר לנו את הסיפור בלשונו שלו:

     ביום השלישי הלך שאול מתניה לטייל בשדה. וירא אדם אחד חורש בשדה בצמד בקר וגם היה קורא בספר. ויחשוב שאול מתניה, כי בודאי זה האיש הוא איש ישר ונאמן וגם תלמיד חכם, על כן אלך ואתדבק בו. וזה האיש החורש היה אליהו הנביא.

     וירץ אליו הבחור ויאמר לו: "שלום עליך, רבי."

     והשיבו אליהו: "עליך שלום."

     וישאלהו שאול מתניה: "מה זאת העבודה או האומנות שאתה עמל?"

     אמר לו: "בני, אני חורש שנאכל אני ואשתי ובני ביתי, וגם להאכיל העניים והאביונים ובהמות השדה וחית הארץ ועוף השמים."

     אמר לו שאול מתניה: "גם אני מבקש אומנות כזאת וישרה היא בעיני, אבל עוד לא אדע באיזה מקום יגזור עלי הקדוש ברוך הוא להתיישב. כי תורה הרבה וגם חכמה לימד אותי אבי זכור לטוב, וגם בית והון הניח עבורי; אבל 'מיי אשה משכלת' (משלי י"ט, י"ד). ואני, אדוני, בחור ומבקש מקודם אשה יראת יי ויעלת חן."

     (שימו לב אגב לשני ארמזים מקראיים הקשורים לביטוי "החורש בצמד בקר": המקום הראשון בתנ"ך שבו מופיע הביטוי הוא בהקשר לשאול, לפני שזכה להיות למלך על ישראל. שאול חורש בשדה עם צמד בקר ושומע שנחש העמוני מטיל מצור על העיר יבש גלעד ומוכן לחתום הסכם שלום בתנאים מחפירים: הוא דורש שכל הגברים בעיר יעקרו את עין ימין. שאול ששומע על כך מתרגז מאוד (או בלשון המקרא: "ויחר אפו מאד"). הוא מחליט לעשות מעשה ולגייס את העם למלחמה בנחש מלך בני עמון וכך נאמר שם:

     "וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד יְהֹוָה עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" [שמואל א פרק יא].

     הסיפור הזה מתקשר כמובן לגיבור שלנו ששמו שאול ורומז לנו שמבחינת מעלותיו הוא ראוי להיות מלך, אבל יש גם הרמז נוסף: המפגש בין אליהו לאלישע, מי שעתיד לשרתו ולהחליפו לאחר עלייתו בסערה השמיימה, וכך נאמר בטקסט המקראי:

     "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו: וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ: וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" [מלכים א פרק יט].

     בלשון המחקר ארמזים כאלה נקראים ארמזים בין-טקסטואליים – ארמזים היוצרים אסוציאציה לטקסט קדום יותר – במקרה זה הטקסט המקראי. אבל בואו נניח להסברים ונחזור לסיפור כפי שמספר לנו אותו המספר שלנו:

     ‏אמר לו אליהו: "בני, חייך, שלא נמצאת אשה יראת יי ויעלת חן כמו נערה אחת ששמה חנה, והיא נמצאת במזרח מדינת צור ושמורה היא לך; ואם תרצה, אוליך אותך שמה בזמן קצר."

     ויאמר הבחור: "אבל אלך מקודם וְאֶשְּׁקָה (=אנשק) לאמי הזקנה."

     ויאמר לו: "לך."

     (אתם רואים עכשיו איך הגיבור שלנו מחקה את מעשיו של אלישע העוזב את אמו ודבק באליהו. טוב, טוב, טוב, אני יודע שכבר קלטתם את זה בעצמכם...)

     וילך ויאמר לאמו: "תדעי אמי, שאני צריך ליסע לימים אחדים למכור הסחורה שקניתי ולקנות סחורה חדשה, ‏על כן אל תדאגי לי."

     וישב שאול מתניה אל אליהו ויוליכהו שמה בשעה קטנה, והעמידו בדרך מחוץ לעיר ויאמר לו: המתן לי כאן, עד אשר אלך מקודם לדבר עם הנערה שתתרצה להינשא לך."

     וכאן – מסביר לנו המספר שלנו – מנצל אליהו לא רק את יכולתו לבצע 'קפיצת הדרך' ולהוליך את הבחור באפס זמן מצור לתימן, אלא הוא גם מכין את התפאורה לקראת בואו של החתן. לילה לפני כן הוא מופיע בחלומה של הנערה בדמות איש זקן ואומר לה בחלום: "תדעי, בתי, שאנוכי זקנך, אבי אמך, ובאתי אליך מעולם העליון להודיעך, כי ביום מחר יבוא אליך איש חגור עור והוא בעל שער ויציע לפניך חתן טוב, וכאשר יאמר לך, כן תעשי."

     אתם מבינים מה הולך פה? הוא מתחזה לסבא שלה בשביל לבשר לה שהוא, אליהו, יופיע למחרת היום עם החתן המיועד וגם נותן לה את התיאור התנכי שעל פיו היא עתידה לזהות אותו כאליהו – איש ארוך החגור באזור בד (כאשר שליחיו של אחזיה מלך ישאל פוגשים את אליהו בדרכם הם מתארים למלך החולה את מראהו ומיד הוא מזהה אותו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא" [מלכים ב פרק א].)

     בבוקר סיפרה חנה את חלומה לאמה ותפעם רוחה. ויתמהו אביה ואמה על דבריה.

     סליחה שאני שוב קוטע את הטקסט עם הסבר, פשוט אינני יכול לעמוד בפני הפיתוי. הטקסט הסיפורי שזור בהמון רמזים תנכיים ומי שיודע קצת תנ"ך (והקוראים של הסיפור בעבר היו מן הסתם בקיאים בתנ"ך) מפיק הנאה רבה מזיהוי הארמזים. הצרוף "ותפעם רוחו" מופיע פעם אחת ויחידה בתנ"ך. הוא נאמר על פרעה בהקשר לחלום שחלם פרעה על שבע השיבולים הדקות והשדופות שבלעו את שבע השיבולים הבריאות והטובות. מי שפתר לו את החלום היה כמובן יוסף, ובהמשך נראה איך הסיפורים המקראיים על יוסף נשזרים לתוך הסיפור שלנו, אבל אני קצת מקדים את המאוחר.

     ‏ובאותו היום בא אליהו אל בית חנה. ויאמר לה: "הנה הבאתי לך את זיווגך! מה את אומרת? התינשאי לאיש הזה אשר אראך?"

     ותאמר לו: "אם מאת הקדוש ברוך הוא יצא הדבר, הנני מרוצה."

     וגם אביה ואמה אמרו לו כך. מיד הביא אליהו את הבחור שאול מתניה לפניהם. וימצא חן בעיניהם. עיטרו אותו וזיווגו אותו עם הנערה חנה, וגם עשו הנישואין בזמן קרוב. וישמחו מאד בראותם, שזה החתן הוא בר אוריין ובעל מידות טובות.

     טוב, נראה שבנקודה זו של הסיפור הכל מתקדם לעבר הסוף הטוב, אבל אז קורה דבר מפתיע:

     ‏ביום השביעי של שבעת ימי המשתה בא אליהם אליהו ומצא להחתן (את החתן) שהוא יושב ומשחק עם הכלה. ויקרא אותו אליהו החוצה ויאמר לו: "איך השלכת מנגד את חייך הנצחיים כל שבעת הימים ולא עסקת מאומה בתורה וגם לא בגמילת חסדים? על ‏כן נגזר עליך, שתימכר לעבד לשבע שנים, תחת שבעת ימי המשתה שהיית מבלה אותם לבטלה."

     מה זה "משחק עם הכלה"? זהו ביטוי תנכי אסלי. היום היינו אומרים "מתמזמז עם הכלה", אבל בתנ"ך קראו לזה לשחק או לצחק. למשל בסיפור יצחק ואבימלך נאמר: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" [בראשית פרק כו].

     מה קורה כאן? מה חטא ומה פשע הגיבור שלנו שמשתעה באהבים עם רעייתו הטרייה? למה אחרי שאליהו כל כך טרח ועמל להפגיש את השניים ולהשיא אותם, הוא מטיל עליהם עונש כה קשה? חכו להפתעות!

     התחיל החתן להצטער. והכירה בו הכלה, כי פניו זועפים, ותשאלהו: "מדוע פניך רעים ומה הצער שלך? אפשר שאינני כשרה לך או שאין אני הוגנת לך? או אולי אתה דואג על ממון שלא ניתן לך? הרי יינתן לך כרצונך והכל בידך. או אפשר שאתה מצטער בשביל אבותיך, שאתה מתגעגע להם; אדרבא, אמור ונלך אצלם!"

     ויאמר החתן: "הן דבריך האחרונים אמיתיים; כי הנחתי בביתי אם זקנה גלמודה, והיא דואגת לי מאד."

     אתם רואים שהוא לא ממש משיב לשאלתה. הוא רק מציין שמכל מה שאמרה לו הדבר השלישי הוא אמת – הוא באמת מתגעגע לאמו הזקנה.

     מיד חבשו חמורים ויאסרו עגלות לשאת את רכושם, וגם עבדים ושפחות לקחו עמם, וייסעו אל המדינה מקום מולדת שאול מתניה.

     בלילה תעו מן הדרך למקום מדבר שמם. וייסעו שלושה ימים ולא ידעו איפה הם נמצאים. ביום הרביעי ראו והנה ארץ פורייה לפניהם. וגם שם לא היה ישוב, רק נהר ועץ פרי. וינוחו שם.

     ויאמר שאול מתניה אל אשתו: "הן עייף אנוכי מטלטול הדרך ואני מכוסה אבק המדבר; אלך לרחוץ את בשרי בנהר הזה ותחי רוחי."

     ויתרחק מן האוהל וילך אל שפת הנהר. ויהי כאשר ישב על הארץ ורצה לפשוט את מלבושיו, בא אליו אליהו ולקחו בכנפיו והוליכו למקום רחוק ומכר אותו לעבד לשבע שנים.

     חד וחלק. אליהו גוזר ואליהו גם מקיים. הגיבור שלנו נמכר לעבד. מזכיר לכם משהו? כן כמובן, כמו יוסף הצדיק שנמכר לעבד על לא עוול בכפו. אנחנו נראה שבהמשך החיבור לסיפור יוסף יקפוץ לעין יותר ויותר.

     חנה המתינה לו שעה ושתיים, ותרא כי איננו. אז שלחה עבדיה לבקשו, אבל הם שבו ריקם. מיד הבינה חנה בחכמתה, (אתם רואים – היא לא רק יפה היא גם חכמה!) כי יש בזה עניין נסתר ואך יד יי עשתה זאת. נתנה הודיה להקדוש ברוך הוא ואמרה: "יי נתן ויי לקח, יהי שם יי מבורך לעולם ועד."

     ‏חנה ישבה נבוכה ימים אחדים, כי לא ידעה מח לעשות. ‏אחר כך התעודדה ותאמר אל עבדיה: "קחו את התבואות אשר יש אתנו על העגלות וזרעתם בשדות האלה; קחו מן העצים ובנו בתים, ונבנה כאן עיר! כי אני יודעת שיהיה בקרוב רעב גדול בעולם, ודרך הנהר הזה עתידים הרבה סוחרים לעבור באניות לבקש תבואה לקנות, וכאשר ייודע להם, שיש כאן תבואות יפות, יקנו אצלנו ונתעשר."

     אתם רואים איך כמו יוסף בשעתו היא חוזת עתידות – חוזה שעתיד לבוא רעב ואנשים יבואו אליה לשבור בר להחיות את נפשם. מחירי החיטה יאמירו וישברו (כמו הנפט) את שיאי כל הזמנים והיא (כמו הסָעודים) עתידה להתעשר. עלילותיו של יוסף בסיפור המקראי נחלקים כאן בין שני בני הזוג.

     מיד ניגשו העבדים לעבודה, ויכרתו עצים ויבנו בתים, ויזרעו שדות ויטעו כרמים ופרדסים. ויצליחו מאד, כי הארץ נתנה שם יבולה במידה גדולה.

     ויתפרסם הדבר מעט מעט, שנעשה במקום הזה ישוב חדש, וכי יש כאן תבואות הרבה למכור. ויחלו לבוא שמה סוחרים באניות דרך הנהר לקנות תבואות ופירות. לאחר ארבע שנים היה רעב ויבואו שמה הרבה סוחרים גם ממקומות רחוקים לקנות בר.

     בשנה החמישית באו שמה גם שאול מתניה עם אדוניו לקנות חיטים; והיה שאול מתניה נושא עליו את השק עם החפצים של אדוניו. כאשר באו אל בית חנה ושמעה את קול שאול מתניה, הביטה בפניו והכירה שהוא בעלה, וגם הוא הכיר אותה. ויבך שאול מתניה בסתר לנוכח אשתו חנה. וגם היא התחילה לבכות, ותתאפק ותצא לחדר אחר, שלא ירגיש איש בזה.

     ושוב, מי שעוד קצת זוכר את סיפורי יוסף מספר בראשית, יזהה בנקל את המוטיבים: הבכי במסתרים, ההתאפקות: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" [בראשית פרק מג]. אלא שכאן הבכי וההתרגשות הם הדדיים וההכרה היא הדדית.

     בלילה קראה חנה אותו בסתר לחדר אחר. ויספר לה את כל אשר קרהו, ויבכו שניחם. ותנחם אותו חנה ותאמר לו: "אל תדאג מאומה, אני שפחתך ואתה בעלי. לא בגדתי באהבתך ולא אבגוד לעולם."

     ונתנו שניהם שבח והודיה להקדוש ברוך הוא על הנסים שעשה להם. ‏ותיתן לו חנה לאכול ולשתות ותבקשהו שלא יבכה, כי בא קץ לצרותיו.

     ויאמר לה שאול מתניה: "איך בא הקץ? כי הלא נמכרתי לעבד לשבע שנים, וזאת היא השנה החמישית, ועדין עלי לעבוד שתי שנים."

     איזה עקשן! מה פשר הנאמנות המטורפת הזאת לאדוניו? בואו ונשמע:

     ותאמר לו חנה: "הנה אחביא אותך במערה, ויחשוב אדוניך שברחת ממנו וכאשר ילך מכאן, נחיה יחדיו חיים נעימים."

     עושה רושם שלרעייה יש קצת יותר שכל מבעלה, אבל הגיבור שלנו מתעקש:

     ויען לה שאול מתניה: "זאת לא אוכל לעשות, כי דרך תרמית ועוולה הוא לברוח מן האדון אשר שילם בעדי דמי שכירות לשבע שנים. ואת מכירה את לבבי, כי קשה לי לנטות מן דרך האמת והיושר."

     ותאמר לו חנה: "אם כן אפדה אותך מאת אדוניך ואשלם לו בעד שתי השנים כמה שירצה."

     ויהי בבוקר ותאמר חנה אל אדוניו: "תן לי זה הבחור עבדך, כי חסר לי עבד כזה, ואני אשלם לך את מחירו."

     ויען לה האדון: "אף אם תתני לי כל רכושך, לא אמכרנו לך, כי לעת קץ אני צריך להחזירו לזה שמכרו לי."

     מיד הבינה, כי כן היא גזירת הקדוש ברוך הוא. חזרה אל בעלה בדמעות על לחייה ותאמר לו: "לך, מחמד עיני, לחיים ולשלום, אנוכי אמתין לך לעולם! וזה שהרחיקך ממני, הוא יקרב אותך אלי כאשר יבוא המועד."

     וילך שאול מתניה עם אדוניו משם. והיא לא צווחה ולא בכתה עוד, אלא תלתה עיניה לשמים והתפללה אל הקדוש ברוך הוא, שיחזיר לה את בעלה בשלום כאשר יבוא המועד.

     מקץ שנתיים ימים אחרי כן בא אליהו אל שאול מתניה, נטלו בכנפיו והחזירו אל בית אשתו חנה. ויברכהו ויאמר לו: "לך מכאן בדרך העולה מזרחה אל ארץ תימן ותבוא אל נחלת אביך. ואם תעשה צדקה וחסד, יאריכון ימיך וימי אשתך חנה ותבלו ימיכם בנעימים."

     לא ארכו הימים, וייקח שאול מתניה את אשתו חנה עם עבדיו ושפחותיו וייסע אל ארץ תימן ויבוא אל עיר מולדתו. וימצא עוד את אמו הזקנה בחייה. וישב בנחלת אביו, ויעש צדקה וחסד כל ימיו; וישמור את עצמו מאד מכל תרמית ועוולה. ורק האמת והיושר היו נר לרגליו.

     וכמובן שאי אפשר בלי לצטט לסיום פסוקים מקראיים ההולמים את בני הזוג:

     עליו כתוב: 'איש אמונים מי ימצא' (משלי כ', ו) ועליה כתוב: 'אשה יראת יי היא תתהלל' (משלי ל"א, ל).

     הפסוק המוקדש לבעל לקוח ממשלי פרק כ'. הנה הציטוט המלא:

     "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה: רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו"

     הפסוק המוקדש לרעייתו לקוח מפרק ל"א במשלי המתאר בעשרים ושנים פסוקים בסדר האלף בית את שבחיה של אשת חיל. הוא מתחיל בפסוק: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ" ומסתיים בפסוקים: "קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהֹוָה הִיא תִתְהַלָּל: (לא) תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".

     היה נחמד אולי יותר לסיים בשני פסוקים סימטריים: "איש אמונים מי ימצא" ו"אשת חיל מי ימצא", אבל המספר שלנו יודע שהקוראים שלו לא יתקשו לעקוב אחרי הרמזים שהוא שותל, מה גם שאצל האשה הוא רוצה להדגיש דווקא את מוטיב היראה.

 

     רגע רגע, אתה רוצה לומר שזה כל הסיפור? ממה אתה כל כך מתלהב? נשמע סיפור די בנאלי ומה שיותר מעצבן – הסיפור מאוד שרירותי. אליהו משחק עם בני הזוג המסכנים כמו שהשטן שיחק עם איוב. נכון שבשני המקרים הכל בא על מקומו בשלום, אבל על השאלה הכי חשובה – איזה ג'וק נכנס לראש של אליהו ולמה נהג כדרך שנהג – על כך אין לנו מענה.

     אתם לא היחידים שהוטרדו מכך. היה מישהו שכתב את סיפור ההמשך. בעצם לא סיפור המשך, אלא סיפור מקדים המתרץ את התנהגותו המוזרה של אליהו.

     הצטרפו אתי אם כך להמשך הסיור ותראו איזה פתרון נפלא מצא המספר השני. גם את הסיפור השני לקחתי מספרו של רוזנברג, "אליהו הנביא". אצל רוזנברג מופיע הסיפור הבא לפני הסיפור הראשון.

סיפור שני (ברוֹנא וחנה)

     בעיר אלכסנדריה של מצרים היה דר סוחר אחד בשם רבי ברונא פוזי, הוא היה עשיר גדול, ואשתו אשת חיל, חנה שמה, אשר ילדה לו בנים ובנות וכולם הלכו בדרך יי.

     העלילה נפתחת הפעם במקום ניטרלי, לא בתימן ולא בצור, אלא איפה שהוא באמצע – באלכסנדריה. לגיבור יש שם שונה לחלוטין – ר' ברונא בעוד שלרעייתו ניתן אותו שם שניתן לרעייה בסיפור הקודם.

     רבי ברונא הוא אישיות ידועה בתלמוד, תלמידו של רב ואחיו של רבי אלעא והוא חי בבבל. בתלמוד יש עליו סיפור קצר שאני מביא אותו כאן בתרגום עברי. עולא, אחד מחכמי ארץ ישראל עומד לצאת לבבל. לפני צאתו אומר לו רבי אלעא: "כאשר תגיע לשם (לבבל) שאל בשלומו של רב ברונא, אחי במעמד כל החבורה (כדי לחלוק לו כבוד בכך שהשליח החשוב מארץ ישראל דורש בשלומו לעיני כל החכמים) מכיוון שהוא אדם גדול ושמח במצוות. פעם אחת הוא סמך גאולה לתפילה (כלומר אמר את ברכת הגאולה מיד לאחר קריאת שמע של שחרית) ולא פסק צחוק מפיו כל אותו היום" [תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט' עמוד ב'].

     מתאים אם כן לתת לגיבור הסיפור שם של אדם זריז במצוות (אם כי יכול גם להיות שזהו תעתיק של השם ברונֶה, שם יהודי נפוץ במזרח אירופה בסוף המאה התשע-עשרה), ואכן מיד ממשיך המספר שלנו ואומר: 

     זה רבי ברונא פוזי היה עסקן גדול במצוות; ביתו היה פתוח לרווחה, ומצוות הכנסת אורחים הייתה יקרה בעיניו וגם בעיני אשתו, ומעולם לא היו עיניה צרות באורחים, ובעת שהיה רבי ברונא בביתו, השתדל הרבה שיהיה סנדק בכל יום (כלומר לשמש כסנדק בברית של תינוק יהודי); ובאם הבעל-ברית היה עני, עשה רבי ברונא את הסעודה וגם נתן כסף להספקת היולדת.

     רגע, אנחנו לא מבינים, אמרת שהסיפור שאתה מספר הוא סיפור הקדמה לסיפור הקודם, אבל הוא נראה יותר כסיפור המשך שמתחיל במקום שהסתיים הסיפור הקודם. אז מה הסיפור?

     הופה! זאת בדיוק ההפתעה. התאזרו בסבלנות והקשיבו להמשך:

     ‏עסק מסחרו (של רבי ברונא) היה לנסוע פעם אחת בכל שלוש שנים למרחקים, ויען כי דרכו היה דרך מדבר, לא נסע מעולם לבדו, רק עם ‏שיירה.

     פעם אחת נסע רבי ברונא עם שיירה, ויתנפלו עליה בלילה שודדים, וכאשר ראה רבי ברונא, שהשיירה נמצאת ברעה גדולה, קפץ מעל חמורו והשכיב עצמו על הארץ, ויזחל על בטנו מעט מעט מן השיירה הצדה, ויסתר עצמו בחול.

     רבי ברונא עושה מה שמכונה בלשון הצבאית פזצט"א (למי שעשה טירונות בצבא והספיק לשכוח, פזצט"א זה ראשי תיבות: 'פּוֹל, זחל, צפה אל המטרה, טווח את הרובה, אש!') 

     וכאשר קפץ מעל החמור, נפל כובעו מעל ראשן ויישאר מונח על מרדעת החמור. בתוך המלחמה חטפו השודדים כמה עגלות עם סחורות וינוסו, אחרי אשר הרגו ופצעו כמה אנשים מן השיירה.

     ביום המחרת כאשר האיר הבוקר, עמדה השיירה לנוח מעט. ויחבשו את הנפצעים ויקברו את ההרוגים בקבר אחד. ויען כי בין ההרוגים היה איש אחד בעל זקן, שהיה דומה מעט לסוחר רבי ‏ברונא, וגם כי הכירו היטב את חמורו ואת חפציו ואת הכובע שלו, כתבו בספר את שם רבי ברונא בין הנהרגים והנקברים. כי מעיר אלכסנדריה היה עוד סוחר יהודי אחד, אשר נסע יחד עם רבי ברונא, וגם הוא טעה בזה, שהיה נראה לו שרבי ברונא מוטל בין ההרוגים. וימסור מנהל השיירה ליד הסוחר השני מכתב כתוב וחתום על דבר הריגת רבי ברונא.

     הסוחר השני בא אל ביתו בשלום כעבור חצי שנה, וישלח לאשת רבי ברונא את חמור בעלה ואת הכובע שלו עם שאר חפציו עם המכתב מאת השר מנהל השיירה, שבעלה נהרג בדרך על ידי שודדים ושם נקבר. אחר כך העיד זה הסוחר בפני ‏הבית-דין, שראה בעיניו את רבי ברונא בין ההרוגים וגם ראה את קבורתו. ובכן נחשבה אשתו על פי החלטת הבית-דין לאלמנה. ויתאבלו עליו מאד אשתו חנה וכל בני ביתו. אמנם יען כי חנה לא יכלה בלבדה לנהל את כל העסקים הגדולים, יעצו לה רבים להינשא לאיש משכיל וזריז. לא ארכו הימים אחרי שנת האבל ותינשא חנה לאיש סוחר, חכם ומבין.

     ועכשיו נניח לחנה ונראה מה אירע לו לגיבור שלנו, רבי ברונא.

     ‏רבי ברונא, כאשר לא שמע עוד קול מלחמה והבין, שהשודדים לא יראו ‏אותו מרחוק, התחיל לרוץ בכל כוחו. הוא חשב כי ירוץ אחרי השיירה להשיגה, אבל משום הפחד והבהלה תעה והתרחק בכל פעם ופעם יותר מן השיירה. וישב לנוח מעט וישכב ‏ויירדם. אז עברה דרך שם חבורת שודדים, ויראו את האיש ויעירוהו משנתו ויעקדו אותו בחבל ויניחוהו על סוס ויקחוהו עמם, עד אשר באו אל כפר קטן ויושיבו אותו בבית נמוך ואפל, ושם נמצאו עוד אנשים שבויים ממדינות רחוקות אשר ‏לא שמעו איש שפת רעהו. לא ארכו הימים, ויוציאו השודדים אותם משם וייסעו עמהם עד אשר באו אל שפת הים. שם נמצאו סוחרי עבדים הקונים שבויים למכרם לעבדים. וגם רבי ברונא נמכר להם.

     הפלא ופלא. הגיבור שלנו נמכר לעבד, אבל הפעם אליהו הנביא לא משחק כאן שום תפקיד.

     ויקנהו איש זקן שהיה עשיר גדול ויביאהו אל ביתו. וימצא רבי ברונא חן בעיני אדוניו ולא העמיס עליו לעבוד עבודת עבד. לא היו בנים לאדוניו, על כן היה רבי ברונא המושל על כל עסקיו וכמעט שכח שהוא עבד.

     ויהי כי זקן אדוניו מאוד, ויקרא אליו את עבדו רבי ברונא ויאמר לו: "יען כי רואה אנוכי, שאתה עושה אצלי הכל באמונה, על כן הנני קורא לך דרור, ואני נותן לך כתוב וחתום, שאתה תהיה היורש שלי אחרי מותי על כל רכושי. אמנם שני תנאים אני מתנה עמך: שלא תעזבני כל ימי חיי, ובאם אני אמות בראשונה אתה תהיה מחויב לזון את אשתי הזקנה בכבוד."

     וישתחווה רבי ברונא לפני אדוניו ויודה לו על חסדו.

     בשנה השישית חלה אדוניו וימת. ויהי רבי ברונא האדון על כל הרכוש הגדול שנשאר מאדוניו. אחר כל אלה התחיל רבי ברונא לחשוב תחבולות, אם להביא אליו את אשתו חנה, או שהוא יעזוב הכל ויברח משם למקום אשתו. ויאמר רבי ברונא בלבו: 'הן שמונה שנים עברו מיום עזבי את אשתי ובני ביתי; מי יודע מה נעשה שם לביתי ולרכושי? ומי יודע אם אשתי חנה חיה עודנה?'

     וייוועץ לנסוע משם אל המדינה, אשר היה דרכו לנסוע שמה מביתו לקנות סחורות, בחשבו, כי בודאי כאשר יהיה שם יום השוק, ימצא שם סוחרים מעירו. ויהי כאשר חשב רבי ברונא כן היה: כי מצא ביום השוק שני סוחרים מעירו.

     כאשר ראו הסוחרים והוא אמר להם מי הוא, וישאל להם על אשתו ובני ביתו, נבהלו מאד הסוחרים מדבריו ויתמהו איש אל רעהו ויתלחשו זה עם זה.

     וישאל אותם רבי ברונא: "מה-זאת כי נבהלתם ומדוע תתלחשו?"

     ויאמרו לו האמת, כי זה שמונה שנים אשר נתפרסם בעירם שרבי ברונא מת בדרך. ויספרו  ‏לו, כי זה שנת השבע אשר אשתו חנה נישאה לאיש אחר.

     ויחרד מאד רבי ברונא מדבריהם ויבך בכי גדול. ויספר להם את כל אשר קרהו. ויאמר: 'אם כן, למה זה אסע לעירכם ללעג ולקלס? מוטב לי לחזור אל מקומי החדש.'

     ויכתוב רבי ברונא שני מכתבים: מכתב אחד לאשתו חנה ולבניו, ומכתב שני אל בית הדין אשר בעיר אלכסנדריה, ויודיע להם את כל תלאותיו. ויבקש מאת הסוחרים שימסרו המכתבים כבואם בשלום לעירם. וייפרד מהם רבי ברונא בדמעות וילך אל בית מלונו בפנים זועפים.

     ויהי בבוקר וייסע רבי ברונא עם עבדיו אל ביתו החדש. ובדרך נסיעתו עברו דרך הים אשר על הנמל נמכרים עבדים, ויקנה לו רבי ברונא עוד עבד אחד. העבד החדש הזה היה יהודי בעל אשה ובנים ונשבה על ידי שודדים אשר מכרוהו לעבד.

     אתם רואים איזה יופי? ר' ברוניא, אחרי כל התלאות שעבר בתור עבד, הולך וקונה בעצמו משודדי דרכים עבד יהודי!

     כעבור חורש ימים יצאו מן האוניה וייסעו דרך יער גדול אשר בו היה דר מקודם העבד החדש הזה. ויהי כאשר הכיר העבד את היער של בית דירתו, לא יכול להתאפק, כי כלתה נפשו להתראות עם אשתו ובניו; וימהר ויט הצדה ויחל לרוץ ביער.

     אבל רני ברונא עם ארבעת עבדיו הבינו, כי בורח הוא, וירדפו אחריו. ויקרא רבי ברונא להעבד, שיחזור בטוב, אבל העבד לא שת לבו לקריאתו.

     ירה אליו רבי ברונא בקשתו הצדה, רק להפחידו שיעמוד ולא יברח עוד, והעבד לא שת לבו גם לזאת.

     אז חרה אף רבי ברונא מאוד ויורה עליו פעם שנית וימיתהו; וייפול ארצה מתגולל בדמו לא הרחק מן בית דירתו אשר עמד שם באמצע היער. כראותם שמת העבה חזרו אל הדרך וייסעו הלאה לדרכם.

     מה קרה לגיבור שלנו? מאספן מצוות הוא הפך לרוצח! ואכן מצפונו מייסר אותו:

     ויהי מהעת ההיא נחה רוח רעה על רבי ברונא, כי היה לבו נוקפו על אשר רצח נפש במזיד. ויחשוב מי יודע תולדת זה העבד? כי הלא הוא עצמו גם כן לעבד נמכר. ומלבד זה הציקתהו רוח בטנו על דבר השמועה שאשתו חנה נישאת באיסור לאיש אחר. ונגזלה שנתו מעיניו ויחל להיחלש בכל יום יותר ויותר. והמחלה גברה עליו, ורבי ברונא הבין שלא יקום עוד מן המיטה, כי ראה המוות מרחף כנגדו. ויצו להכין לו קבר יפה על ההר אשר באמצע הגן שלו ולבנות עליו בניין מפואר. ויחי עוד חודש ימים וימת, ויקברו אותו עבדיו בקברו אשר הכינו לו כרצונו.

     כאשר באו שני הסוחרים אשר מעיר אלכסנדריה לביתם בשלום, מסרו את שני המכתבים של רבי ברונא. ויעידו לפני רב העיר, שזה הסוחר רבי ברונא בעצמו כתב את המכתבים והוא עודנו חי.

     רב העיר נבהל מאד מדבריהם, כי הוא בעצמו כתב וחתם ומסר את כתב ההיתר לאשת רבי ברונא שמותרת להינשא. וישלח מיד לקרוא לה אליו, ויודיע לה כי נישאת באיסור. ויפרש אותה מבעלה השני על ידי גט פיטורין כדת.

     וכאשר שמעה חנה הבשורה הרעה הזאת, נתעלפה מרוב צער וגודל הבושה. וגברה מחלתה בכל יום יותר ויותר, וסופה היה שמתה באותו היום שמת בעלה רבי ברונא במדינה הרחוקה.

     בניגוד לסיפור הקודם, הסיפור הזה מסתיים בצורה טרגית, ממש רומיאו ויוליה. אבל עכשיו סוף סוף מתחברים שני הסיפורים:

     ‏אז תבואנה שתי הנשמות של רבי ברונא ואשתו חנה השמימה ביום אחד לתת דין וחשבון על מעשיהם לפני הבית-דין של מעלה.

     ויבוא השטן ויקטרג עליהם, שאיבדו שניהם את כל העולם הבא שלהם: רבי ברונא עבר על 'לא תרצח', שהרג נפש ישראל במזיד, והיא עברה על 'לא תנאף', כי בהיותה אשת איש נישאה לבעל אחר. ונעשה רעש גדול לפני הבית-דין של מעלה, ‏כי שניהם היו להם מליצים טובים כמה אלפים מן המצוות ומעשים טובים שלהם, אבל לא ידעו איך לסתום את פי המקטרג.

     וייוודע הדבר לאליהו הנביא. ויאמר אליהו: הן חמש מאות וחמישים פעמים ישבתי בארץ אצל זה האיש רבי ברונא על כסאות הסנדקאות של ברית מילה ונעשה שכן שלי, ואיך אוכל לראות בהיות שכן שלי בגיהינום! וגם אשתו חנה הייתה צדקת וקיימה מצגת הכנסת אורחים כראוי, וכמה פעמים הייתי מנסה אותה במצוות הכנסת אורחים שנעשיתי לאורח המטריח אותה בכמה טרחות, והיא לא נלאתה. ועתה איך אניח לאותן שתי הנשמות היקרות להורידן לבאר שחת? ויתייצב אליהו הנביא לפני הבית-דין של מעלה להמליץ עליהם.

     ‏ויצא הפסק מן הבית דין של מעלה, שאין לחשוב שניהם כמזידים, אבל גם לא כאנוסים שייפטרו לגמרי. על כן יתקנו שניהם חטאותם על ידי זה שיתגלגלו שנית על הארץ ויסבלו צער מעין חטאותם, באופן שיזדווגו שנית, והוא יימכר לעבד לשבע שנים אחרי היותו בעלה, ויעבור עם אדוניו לפני ביתו ואשתו ויסבול הצער של הגעגועים לאשתו ולא יברח מאדוניו; והיא תתקן את חטאה בזה שתסבול צער של עגונה שבע שנים, משך הזמן שישבה באיסור עם בעלה השני, ולא תבגוד עוד בבעל נעוריה.

     ומפני שאליהו הנביא היה המליץ הטוב שלהם, מסר הבית-דין של מעלה את הדבר בידו. וייקח אליהו אותן שתי הנשמות תחת השגחתו וירד עמהן לעולם הזה.

 

     עכשיו מתעוררת שאלה מעניינת. מתאים היה שגם הסיפור הזה יופיע באחד מכתבי היד של "מדרש עשרת הדיברות". הרי מדובר פה בין היתר במעשה רצח ולכן סביר היה שהוא יופיע שם בהקשר של הדיבר השישי 'לא תרצח' לצד המשכו המופיע בהקשר לדיבר השביעי, 'לא תנאף'.

     אבל לא ידוע נוסח קדום אחר שבו מופיע הסיפור השני. נשאלת השאלה האם גם הסיפור השני הוא סיפור קדום, או שמא מישהו המציא אותו בזמן יותר מאוחר כדי לתרץ את התנהגותו המוזרה של אליהו ואת קבלת הדין הסטואית מצדם של בני הזוג שאינם שואלים שום שאלה? אצל רוזנברג מופיע הסיפור השני לפני הסיפור הראשון בעוד שמיכה יוסף בִּן גָרְיוֹן (ברדיצ'בסקי), כפי שכבר אמרתי, מביא בספרו 'ממקור ישראל' את שני הסיפורים בסדר שאני הבאתי אותם.

     מתברר שהיה כבר מי שצעד בדרך הזו לפני ועקב אחרי השתלשלות הסיפורים. פרופסור עלי יסיף (אנא בטאו עֵלִי (עין צרויה) במלרע ולא עָלִי (עין קמוצה) במלעיל. הוא לא מוסלמי אלא יהודי כשר ואפילו לא בן לעדות המזרח. שם משפחתו הוא עברות של שמו הקודם יוספביץ') כתב ספר מלומד בשם "הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים" שבו הוא דן בדמותו של הרב יהודה יודל רוזנברג ובפועלו הספרותי. בספרו זה הוא מאזכר את שני הסיפורים תחת השם "מעשה פלא מן בעל סנדקאות", מנתח אותם ומביא תעתיק שלהם עם עוד סיפורים הלקוחים מכתביו של רוזנברג. יסיף מוכיח באותות ובמופתים (ומי אני שאחלוק על דבריו) שהסיפור השני אין לו מקור קדום והוא נכתב בידי רוזנברג עצמו (תחילת המאה העשרים) בדיוק מאותה סיבה שהפריעה לי בקוראי את הסיפור הראשון – ניסיון להסביר את התנהגותו הבלתי מובנת של אליהו הנביא כלפי בני הזוג שלא חטאו ולא פשעו.   

     עכשיו מובן גם מדוע הביא ברדיצ'בסקי את הסיפורים בסדר הפוך. מנקודת מבט של זמן כתיבתם של הסיפורים מפרידים ביניהם קרוב לאלף שנים וברדיצ'בסקי העדיף להביאם על פי סדר כתיבתם ולא על פי הסדר הכרונולוגי הפנימי, בעוד שרוזנברג כתב את סיפורו כמבוא לסיפור העתיק.

     כדי להרבות מבוכה, רוזנברג גם הוסיף בהערת שוליים לצמד הסיפורים כי הוא העתיק אותם מתוך "מדרש ויושע", מדרש שיצא לאור בקושטא בשנת רע"ט (1519) וכך הוא רושם:

"במדרש ויושע שלנו לא נמצא רק חצי השני מן המעשה הנפלאה הזאת. והעתקה הזאת היא ממדרש וישע של כתב יד המכיל בקרבו הרבה מעשיות נפלאות אשר לא נדפסו במדינות האלה"

     רוזנברג טוען אם כך שאת שני הסיפורים שאב ממקורות עתיקים, אבל בדיקה שטחית ביותר של מדרש ויושע מראה שזו אמירה לא סבירה. מדרש ויושע עוסק ביציאת מצרים ובשירת הים ואין בו שום התייחסות לדמותו של אליהו הנביא. יסיף טוען שאין זו הפעם היחידה שרוזנברג הטעה במכוון את ציבור קוראיו וייחס סיפורים שכתב בעצמו למקורות עתיקים (נוהג מקובל, אגב, לכל אורך ההיסטוריה היהודית והעולמית אצל כותבים שרצו להאדיר את כתביהם על ידי ייחוסם לבני דורות קדומים).

     האם אכן כתב רוזנברג את הסיפור המשלים מדמיונו הפורה או שמא התבסס על מקור קדום? מי חכם וידע? אולי באמת יתגלה ביום מן הימים מקור כזה. על כגון דא נאמר תיק"ו – ראשי תיבות "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות" (כן, זה לא טעות דפוס, כך רשום במקורות. אבעיות ולא בעיות) ומתאים לסיים בכך סיפור על אליהו התשבי.

 

     יסיף מונה בין ספריו של רוזנברג יצירה בשם "ספר חֹשֶׁן המשפט". ספר זה הוא יצירה בלשית אשר בה מתוארת גניבתו של פריט יקר ערך – חושן המשפט, הלא הוא האפוד שנשא הכהן הגדול על חזהו ואשר בו היו משובצות שתים עשרה אבנים יקרות, מן המוזיאון הבריטי. המהר"ל מפראג מפענח את תעלומת הגניבה שנעשה על ידי מומר יהודי שחזר בתשובה והתאהב בבתו של אוצר המוזיאון (גם הוא יהודי) ובסופו של דבר יש גם happy end החתונה מתקיימת ואם הם לא מתו הרי הם חיים בעושר ובאושר עד היום הזה.

     והנה כותב רוזנברג בהקדמתו לסיפור:

 "מעשה פלא הזה נכתב בספר ונדפס מכבר בלשון אנגליא על ידי הסופר המפורסם והחוקר הגדול הנקרא קאנאן דזשוויל (קונן דויל) איש אנגליה ומן ספרו של הסופר המהולל הזה נעתק המעשה גם לספרי שאר עמי אירופא. וגם בלשון רוסיא נעתק המעשה הזה. ואנוכי העתקתי לכאן חלק השני משפת רוסיא, מלה במלה כל הסיפור"

     יסיף רשם בספרו: "אין צורך לומר שסיפור זה על המומר היהודי שחזר בתשובה לאחר שגנב את אבני החושן ונישא לבתו של הפרופסור, אוצר המוזיאון, שאף הוא מזרע ישראל, וכל זה בהתערבות המהר"ל מפראג – לא היה ולא נברא בכתביו של קונן דויל" (עמ' 28), אבל עוד בטרם יצא הספר לאור, גילה יסיף כי במקרה זה, היה רוזנברג נאמן לאמת:  קונן דויל אכן כתב סיפור בלשי על גניבת אבני החושן תחת השם "The Jew's Breastplate" ומי שמבקש לקוראו יוכל למצוא אותו באינטרנט בכתובת:

http://etc.usf.edu/lit2go/contents/1200/1203/1203_txt.html

     הוצאת ביאליק סירבה לבקשתו של יסיף להכניס שינוי של הרגע האחרון והבטיחה לו שהשינוי יוכנס במהדורות הבאות. למרבה הצער הבטחה זו לא קוימה וגם במהדורה המחודשת (שיצאה כמעט 20 שנה אחרי ההוצאה המקורית) נשארה הטעות על כנה.

     מכל מקום, אני ממליץ לכם לעיין בספרו של עלי יסיף (יהודה יודל רוזנברג, הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים, ההדיר והוסיף מבוא והערות עלי יסיף, הוצאת ספריית דורות, מוסד ביאליק, תל-אביב, 2005). יש בספר גם את הסיפורים עצמם וגם דברי הסבר מחכימים.

 

     הנה כך, תם ונשלם הסיפור שלנו ונסגר המעגל. חשבתי לעצמי שכמספר סיפורים, עלי להציג את הסיפורים בסדר הפוך, דבר שמעורר למחשבה. אם הייתי תסריטאי או בימאי והיה מוטל עלי לביים סרט משני הסיפורים, הייתי מביים קודם את הסיפור הראשון ואז עושה מה שמכונה באנגלית "flash.back" – הבזק לעבר, ומספר את הסיפור השני. מה דעתכם?

     אני מקווה באחד ה"מסעות" הקרובים להקדיש מאמר מיוחד לסיפורי הגולם מפראג של רוזנברג ולו עצמו כמספר סיפורים מחונן (הוא היה לא רק סופר, אלא גם נהג לספר סיפורים בעל פה לידידיו).