מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף מסע אל ים הסיפורים היהודי

 

מסע אל ים הסיפורים היהודי

 

‏כוחו של סיפור

סיפורים חסידיים

ערך ועיבד יואל פרץ

     מסענו בים הסיפור היהודי מביא אותנו היום אל עולם החסידות. נפתח במבוא קצרצר על מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב (הַבֶּעְשְׁ"ט) ועל תורת החסידות.

     רבי ישראל בעל שם טוב, המכונה הַבֶּעְשְׁ"ט, נולד כנראה בשנת 1700 בדרום מזרח פולין (כיום כלול חבל ארץ זה באוקראינה). הוא התייתם בגיל צעיר. כבר בילדותו נהג להתבודד ובבגרותו הרבה להסתובב בכפרים ובחיק הטבע והתרועע עם תושבי אותם מחוזות. בגיל ארבע-עשרה יצר הַבֶּעְשְׁ"ט קשר עם מורה בשם רבי אדם בעל-שם שהעביר לידיו כתבים עתיקים. לא ברור מיהו אותו מורה ומה טיבם של אותם כתבים. מאוחר יותר למד מפי מורה אחר שגם טיבו לא ברור. אשתו הראשונה נפטרה זמן קצר אחר נישואיו. לאחר מכן נשא לאשה את חנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. הַבֶּעְשְׁ"ט ואשתו עברו להתגורר במחוז מרוחק והתפרנסו מעבודות שונות כמו חפירת טיט בהרים ומכירתו. בהמשך התפרנס הַבֶּעְשְׁ"ט כמלמד וכשוחט. הוא הרבה להתבודד ועיקר הפרנסה נפל על שכם אשתו. בגיל שלושים ושלוש יצא הַבֶּעְשְׁ"ט מהתבודדותו והתגלה כתלמיד חכם בעל ידיעות מפליגות. תלמידים רבים הצטרפו אליו ושמעו יצא למרחוק. הכינוי "בעל-שם" היה כינוי מקובל באותה תקופה לאנשים שעסקו בכתיבת קמעות, אך פעילותו של הַבֶּעְשְׁ"ט אינה מצטמצמת רק לעיסוק זה. הוא אוסף סביבו תלמידים רבים ולאחר נדודים ברחבי פולין הוא מתיישב בעיר מז'בוז, בירת מחוז פודוליה שבפולין.

     תלמידיו החשובים הם רבי דב בר (המגיד ממזריטש) שלימים היה ליורשו בהנהגת החסידות, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, רבי פנחס מקוריץ ועוד רבים אחרים, שלאחר מותו הקימו חצרות חסידיות ברחבי פולין. רבי נחמן מברסלב הוא נינו של הַבֶּעְשְׁ"ט מצד אמו, פייגה בת אדל, בתו של הבעש"ט. הַבֶּעְשְׁ"ט נפטר בשנת 1790 והיה כבן ששים במותו.

     הַבֶּעְשְׁ"ט לא השאיר אחריו כתבים או חיבורים. יש בידינו עותקים של חלק ממכתביו. על תורתו והנהגתו אנו יודעים מתוך כתביהם של תלמידיו, בעיקר ספריו של רבי יעקב יוסף מפלנאה.

     במשנתו של הַבֶּעְשְׁ"ט מודגש לימוד הקבלה וחשיבות תפקידו של האדם בבריאה ובהתנהלות העולם ותיקונו. הַבֶּעְשְׁ"ט הסתמך בעיקר על הקבלה הלוריאנית מבית מדרשו של האר"י (ר' יצחק לוריא). התנועה החסידית גם הדגישה את חשיבות כוונת הלב ואת ההתלהבות הדתית.

     אחד מן המוסדות האופייניים לחסידות הוא מוסד "הצדיק" – המנהיג הדתי של הקהילה המעורב בחיי חסידיו ומשמש להם צינור קשר חי לעבודת השם.

     לקראת סוף המאה השמונה-עשרה התפצלה החסידות לקבוצות שונות כמו חסידות חב"ד, חסידות גור, חסידות ברסלב ועוד.

     בזמן השואה נחרבו כל מרכזי החסידות במזרח אירופה. מרכזי החסידות כיום הם פה בארץ ובארצות הברית.   

 

כוחו של סיפור

     הסיפור הראשון שברצוני להביא לפניכם הוא סיפור ידוע למדי, שמספרי-סיפורים מרבים להשתמש בו. מצאתי לנכון להביאו בשני נוסחים: נוסח קדום שהופיע בספר חסידות בשם "כנסת ישראל" ונוסח מעובד מתוך ספרו של מרטין בובר "האור הגנוז".

 

כוחו של סיפור (כותרת שלי)

על דרך הדורות

מרן הקדוש סיפר מעשה מבעש"ט (=רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות) זללה"ה (=זכרו לברכה לחיי העולם הבא) כי פעם אחת היה עניין פיקוח נפש גדול שהיה איזה בן יחיד וטוב מאוד וכו'. וציוה לעשות נר של שעווה ונסע ליער ודבק (=הדביק) את הנר לאילן ועוד איזה עניינים וייחד ייחודים וכו' ופעל ישועות בעזהי"ת (=בעזרת השם יתברך).

הרבי מרוזין סיפר: רצה הבעל-שם-טוב להציל חייו של ילד יקר לו שהיה חולה אנוש. ציוה לצקת נר של שעווה טהורה, לקח אותו אל היער, הדביקו אל עץ אחד והדליקו. אחר כך אמר מאמר ארוך. הנר דלק כל הלילה. בבוקר נרפא הילד.

ואח"כ (=ואחר כך) היה מעשה כזו אצל זקנו המגיד הקדוש ועשה גם כן כנ"ל (=כנזכר למעלה) ואמר: "הייחודים והכוונות שכיוון הבעש"ט איני יודע, רק אעשה על סמך הכוונה שכיוון הבעש"ט" ונתקבל גם כן.

כשרצה אבי סבי, המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל-שם-טוב, לפעול רפואה כזו, לא ידע את הכוונה שכיוון הבעל-שם-טוב. עשה כדרך שעשה רבו, וקרא את שמו. המעשה הצליח.

ואח"כ היה מעשה כזו אצל הרב הקדוש רבי משה לייב מסאסוב ז"ל ואמר: "אין לנו כוח אפילו לעשות כך. רק אספר המעשה להשי"ת (צריך להיות והשי"ת=והשם יתברך) יעזור." וכן היה בהי"ת (=בעזרת השם יתברך).

כשרצה רבי משה לייב מסאסוב, תלמיד תלמידו של המגיד, לפעול רפואה כזו אמר: "אין לנו עוד כוח אפילו לעשות כך, אבל הבה אספר את המאורע, והשם יתברך יעזור". והמעשה הצליח.

נוסח זה לקוח מן הספר 'כנסת ישראל' על פי ספרה של רבקה דביר-גולדברג, "הצדיק החסידי וארמון הלויתן: עיון בסיפורי מעשיות מפי צדיקים", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2003.

 לקוח מספרו של מרטין (מרדכי) בובר "אור הגנוז: סיפורי חסידים", הוצאת שוקן, ירושלים, תשס"ה,  2005 (מהדורה ראשונה תש"ז, 1947), עמ' 302.

 

     הסיפור השני, אף הוא ידוע ומפורסם בקרב המספרים, אך מכיוון שרוב המספרים מכירים אותו מכלי שני בעיבודים שונים, מצאת לנכון להביא בפניכם את המקור.

 

משרתו של הבעש"ט

     הנה ארכו דברי עד למאוד [זהו סיום הקדמתו של עורך הספר] אך מי שהשם נתן לו לב מבין יגדל תשוקתו בעת קריאתו ולא תשבענה עיניו מלראות ואוזניו משמוע פלאות השם אשר שכן בגוף ילוד אשה. עתה נדבר ממפעלות אדם הגדול הזה [הכוונה לבעש"ט, המתואר כאן בשבח מופלג ובלתי-רגיל "השם אשר שכן בגוף ילוד אשה"] בעת הסתלקותו; בהגיגי מזה תבער בלבי אש שלהבת, כי קודם שלקח אלוקים את הצדיק מושל ביראת אלוקים, ניגש אליו המשרת שלו ואמר לו בדמעות שליש: "אם חס וחלילה בא העת אשך נלקח אדונינו מעל ראשינו, איך יעזבני כיונה שאבד צל הקיקיון שלו, ובמה אפרנס בני ביתי?"

     ואמר לו הבעשייט: "אל תירא ואל תחת. פרנסתך יהיה שתסע על המדינה [במדינה] ותספר ממני נפלאות. ומזה תתעשר מאוד."

     וכן היה: אחר שלקח אלוקים את רכב ישראל ופרשיו וכבה נר ישראל נצחו, וגם גברו אראלים ואוצר כל כלי חמדה בידם שמו, קנה המשרת סוס ונסע במקומות אשר נודע שמו של הבעש"ט, ובכל עיר ועיר סיפר מהנפלאות ונוראות שראו עיניו, אך לא נתעשר כלל מזה כי לא היה לו מזה רק כדי סיפוק הוצאות הדרך ולא יותר, והיה לו מזה עצבון רוח ותמיהה נשגבה אשר חס ושלום דברי הקדוש, אשר דבריו חיים וקיימים מעולם, וכעת ישוב דברו ריקם?

     חשב בדעתו: לכל עת, ואפשר שעדיין לא בא העת שאתעשר. והאמין בה' ובדברי קדשו שוודאי יבוא העת שיקויים דברי נשיא ישראל. ונסע למרחוק בין כרכים גדולים אשר יש שם גבירים גדולים. ועם כל זה לא נתעשר כלל. ואף לא לפרנס בני-ביתו. והמשרת לא נפל באמונתו מכל זה. והאמין שבוודאי יקוים דבר קדשו.

     הנה פעם לן המשרת במלון אחד. ובמלון הזה נתאכסן גם כן דרשן. הנוסע גם כן לפרנס בני-ביתו בדרשותיו בכל עיר ודיברו זה עם זה. ואמר הדרשן שגם לו אין מפרנסה זו כי אם על הוצאות הדרך. ואמר לו הרב הדרשן: "אני אתן לרום מעלתו עצה טובה, שיסע מכאן עוד ערך עשרים פרסה, ויש שם עיר שדר בה גביר אחד אשר כל ימיו תשוקתו מאוד לשמוע סיפורי נוראות מהבעש"ט. ובוודאי ישיג ממנו מתנה גדולה."

     אמר המשרת: "וגם דעתי מסכים לזה."

     ונסע המשרת עד שבא לבית הגביר בערב שבת קודש, וכשבא לבית הגביר נתוודע להגביר שהוא משרת הבעש"ט. נתמלא הגביר שמחה ושעשועים, ותיכף ביקש ממנו שייספר לו דבר-מה מהנוראות ופלאים שראה מהבעש"ט. ורצה המשרת לספר לו דבר-מה, והנה נשכח ממנו כל המעשיות לגמרי, עד אחד, כמו שמעולם לא ראה את הבעש"ט. ונבהל מאוד מזה, ואמר להגביר: "מטרחות הדרך, קשה לי כעת הדיבור, אנוח עד הלילה ואחר כך אספר."

     וחשב שבוודאי עד הלילה ייזכר מהסיפורים. והלך למרחץ, ובא מן המרחץ, וביקש ממנו שיספר לו מה, והמשרת אינו זוכר כלל אף דיבור אחד, כי נשכח ממנו הבעש"ט לגמרי, כמו שלא הכירו מעולם.

     והנה המשרת הולך ומשתומם מהמראה הנפלאה. וכן היה בלילה בשבת וגם למחר בבוקר בתוך הסעודה הפציר לו הגביר מאוד שיספר לו דבר-מה, והיה להגביר מזה צער גדול, אבל, שברון לב מהמשרת. והמשרת היה בכפלי-כפלים, ואמר שכעת הוא חש בראשו. והבטיח אותו שאחר המנחה בסעודה שלישית יספר לו.

     והנה כל היום הולך המשרת כאיש נדהם מהמראה הזה, ואינו זוכר אף מעשה אחת [אחד]. ואחר מנחה בא הגביר לביתו בשמחה וטוב לבב, כי כעת יתענג נפשו מסיפורי פלאות הבעש"ט הקדוש, וזימן אורחים נכבדי העיר על סעודה שלישית, ולהמשרת עשה כבוד ויקר כמו לאחד מהרבנים הגדולים והכבוד ויקר, ולהמשרת בחדרי בטנו כמדקרות חרב, כי הוא יודע כי כלתה אליו הרעה, כי אין לספר אף דיבור אחד, כי נשכח ממנו הכול כמו הילד שנולד ששכח כל התורה שידע בעולם העליון. ובתוך הסעודה הפצירו לו גם המסובים, והוא ישב משתומם כאוניה אשר אבדה כלי-משוט בלב ימים;

     ובפתע פתאום נרפה מתחלואיו כי נזכר מסיפור אחד, הפלא ופלא, ונתן במחשבתו שבח והודאה לה' על הזכרה זו וסיפר להם:

     שפעם אחת נסע עם הבעש"ט בדרך כדרכו בקפיצות-הדרך, עד שנסעו מהלך רב בשתי ימים, והסוס הלך כרצונו דרך אשר לא עבר שם איש. בבוקר ביום השלישי באו לכפר אחד ובכפר היה מלון אשר דר בו יהודי, ולנגד המלון עומד בית תפילה שלהם, והנה הסוס עמד נגד שער המלון, והשער סגור, וגם החלונות סגורים, אין יוצא ואין בא.

     אמר לו הבעש"ט: "לך ובקש מהבעל-הבית שיפתח את פתח השער."

     והלכתי ודפקתי בפתח השער ובהחלונות ואין קשב; וכאשר דפקתי בחוזק גדול ענו בני-הבית בקול יללה ובכיה: "אחינו בני ישראל תרחמו עלינו ועליכם, ואל תפתחו את השער!"

     ונבהלתי מאוד מבכייתם, והלכתי להבעש"ט לספר לו המעשה, וגער בי ואמר: "אמור להשוטים שיפתחו את השער ולא יעלה עליהם שום יראה ופחד, כי אם ירצה השם לא יהיה שום-דבר רע חס ושלום."

     ואני לא ידעתי כוונת בכייתם ולא כוונתו, מה שאמר שלא יהיה דבר רע, והלכתי עוד הפעם להפציר שיפתחו את השער. והפצירו בי מאוד בקול יללה שלא יפתחו השער, כי הם בסכנה גדולה, ואמרתי להם שרבינו הבעש"ט אמר שאל תפחדו כלל שלא יהיה שום דבר רע חס ושלום. ופתחו לנו את השער.

     וכאשר באנו תוך הבית מצאנו כל הבית יושבים ומייללים כמו על המת, והבעש"ט לא שאל מה ועל מה זה, כי לא היה צריך לשאול, כי לו נגלו כל תעלומות בביתו, אך אני נבהלתי מאוד ושאלתי את פיהם שיאמרו לי מה זאת, ואמרו לי: "יש במדינתנו כומר אחד הנקרא פיפוס, ודרכו בכל שנה לדרוש בסביבה אחת בפני השרים והעמים, וכל דרשותיו הוא רק רעות על אחינו בני ישראל, ובכל שנה אחר דרשותיו נעשה רושם [כלומר "הדבר גורם לפגיעה" – השווה שבחי הבעש"ט מהדורת הורודצקי, עמ' ק"ז] באחינו בני ישראל, והיום מוכן הוא לדרוש בכאן על הבימה שעומד נגד החלון, וסביבותינו אין כאן יהודים כי אם בני הבית שלנו, ואם כן אנחנו בודאי בסכנה גדולה, וכן גם אתם, לכן לא פתחנו לכם את השער."

     והבעש"ט עמד והתפלל בדביקות נפלא ובשמחה עצומה כדרכו בקודש, ולא פנה כלל אל בכייתם ולא שאל את פיהם מה זאת. ואחר התפילה אמר הבעש"ט שיפתחו את החלון שכנגד הבימה.

     אמר הבעל-הבית: "אדונינו, בבקשה שלא יעשה זאת, כי כשיפתח החלון אשר הוא ממש נגד הבימה אשר ידרוש, הסכנה יותר גדולה."

     ולא השגיח הבעש"ט על דבריו ופתח בעצמו את החלון והביט לחוץ בעד החלון, והנה התחילו לנסוע מרכבות עם שרים ומרכבה אחרי מרכבה, עד שנתקבץ עם רב מאוד, ובאחרונה נסעה מרכבה גדולה ולמעלה פרושה חופה מכסף וזהב ואבני הבדולח, ותיכף כאשר עמדה המרכבה אצל הבימה באו שרים גדולים ונשאו אותו בידם על הבימה והושיבוהו על הכסא, והתחיל לדרוש רק רע על היהודים. ודרך הדורש לרבים לפנות בראשו פעם לצד זה ופעם לצד זה, וכשפנה הכומר את ראשו לצד החלון רימז לו הבעש"ט באצבעו שיבוא אליו.

     ותיכף בראות הכומר הרמיזה מהבעש"ט נתפחד מאוד, וקפץ מהבימה, רץ כמשוגע לתוך החלון; וכשראו השרים כל זה רצו כולם גם כן לידע מה זאת, ורמז להם הבעש"ט שיחזרו, ונפל עליהם פחד גדול וחזרו לאחוריהם.

     והכומר היה יהודי מומר. אמר לו הבעש"ט: "רשע רשע, עד מתי תהיה שופך דמים נקיים מאחינו בני ישראל, ולמה לא תהרהר בתשובה?"

     ואמר לו הכומר בבכי גדול: "רבינו הקדוש, איך ייתכן שיקבל תשובתי כי עברתי על כל עבירות שבעולם, וזה עולה כולנה, מה ששפכתי דם נקיים בכל שנה ושנה."

     אמר לו הבעש"ט: "אם תחזור בתשובה באמת בעומק מרירות הנפש, אזי אני אתקן נשמתך מכל וכל."

     אמר לו הכומר: "ובמה אדע שנשמתי מתוקנת?"

     אמר לו הבעש"ט: "סימן זה יהיה מסור בידך, כאשר ברבות הימים יבוא אחד לביתך ויספר לך הסיפור שאתה רואה כעת, ובזה תדע כי נשמתך מתוקנת לגמרי."

     וחזר הכומר בתשובה שלימה ובירכו הבעש"ט, ואחר כך הלך הכומר על הבימה, וסיים דרשתו כל טוב על היהודים. ואחר כך נסעו כולם, ולבעל הבית לא היה שום דבר רע, ואחר כך נסעו כל השרים והכומר. והסוף מהכומר לא נודע לי, רק השם הוא היודע.

     והנה כאשר סיים המשרת הסיפור הזה נתמלא הגביר שמחה וגיל ואמר: "השם יודע בוודאי הסוף מהכומר, אך ברוך השם גם לי ידוע סופו."

     ומיהר לברך ברכת המזון והתפלל ערבית והבדיל על הכוס, ותיכף הלך הגביר לחדר מיוחד וסגר בעדו וישב שם ערך שתי שעות, והמשרת וגם כל הנקראים מתמיהים על גודל שמחת הגביר, הגם שדרכו תמיד להתענג מסיפור בעש"ט, אבל שמחה כזו לא ראו בו מימיו.

     ובתוך כך בא הגביר מהחדר שלו בשמחה רבה, ובידו כמה שקים מלאים מעות, עשירות מופלג [מופלגת], ואמר להמשרת: "קח את ברכתי, כי זה שייך לכבודך."

     ולא רצה המשרת לקבל, כי נבהל מהמטמון הזה. והפציר בו הגביר שיקח, וכל הקרואים וגם בני ביתו נתפלאו מאוד מזה, הגם שדרכו בכך לתת נדבה גדולה כשמספרים לו סיפור מהבעש"ט אבל להעשיר לאיש בעבור סיפור אחד הנה זהו לא דבר ריק.

     וראה הגביר שהמסובים נתפלאו מאוד מזה, אמר להם: "לא יהיה זאת לכם לפלא כלל, אגלה לכם שורש הדבר: הנה אני הוא הכומר הנ"ל, ומה שכל ימי הייתי משתוקק לשמוע מסיפורים מהבעש"ט כוונתי היה [הייתה] כדי שיזדמן לידי האיש אשר יספר המעשה שלי, בכדי שאתנחם מעצבוני, וייוודע לי שתיקון נשמתי הוא בשלימות, באשר שזה הסימן נתן לי הבעש"ט, ונדרתי נדר, שהאיש אשר יספר לי המעשה שלי ויוציאני מאפילה לאורה, אתן לו חצי עשירות שלי; לכן ישבתי זמן הזה בחדר סגור לחשוב מעמדי, ונתתי לו החצי, אשר נדרתי שלמתי."

     הנה מי אשר השם נתן לו בינה יבין כמה פלאי פלאים יש בסיפור הזה, והפלא היותר גדול הוא שכחת המשרת מכל וכל, רק המעשה הזה נזכר; וזה יובן, כי אם זכר כל הסיפורים, אפשר שיספר לו סיפורים אחרים, לכן שכח מן הבעש"ט לגמרי, ונשאר בידו רק הסיפור הזה בכדי שיהיה מוכרח לספר דווקא סיפור הזה כדי שיוודע לו שנשלם תיקון נשמתו לגמרי. השם היוצר נפשות הוא היודע כמה ניצוצות הקדושים הוציא מעמקי הקליפות בתיקוניו, כאשר ידוע שלערך רוב קדושתו ופרישותו מגשם עולם הזה והשגתו בעולמות הכמוסים ונעלמים, כל זה דבר קטן בערכו, כי נהירין לו שבילי דרקיע כמו שידוע לאדם כל פרט ופרט חדריו מביתו.     

 

     הסיפור נלקח מקבץ "סיפורים נוראים" שראה אור בלבוב בשנת 1875 ונערך על ידי יעקב קודני, בן ואלקמיר שברייסין. הוא שב ונדפס בספרו של יוסף דן, הנובילה החסידית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1966

 

     ולבסוף, מראה מקום למאמר מעניין על אגדות הבעש"ט שנכתב על ידי מורי ורבי, פרופ' דב נוי.

 

דב נוי, אגדות הבעש"ט בהרי הקרפטים

(מתוך כתב העת "מחניים" מ"ו, תש"ך. הודפס ללא ההערות)

המאמר מופיע באינטרנט באתר של "דעת":

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/agadot-2.htm