מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 חזרה לדף הבית של הוראת הסיפור העממי

הוראת הסיפור העממי בבית הספר היסודי

 

דרכי המחקר הפולקלוריסטי של הסיפור העממי

יואל פרץ

 

     הסיפור העממי הוא מושא למחקרם של פולקלוריסטים ברחבי תבל מזה קרוב למאתיים שנים. נהוג לראות בעבודתם החלוצית של האחים ג'קוב וווילהלם גרים[1] בתחילת המאה התשע-עשרה בגרמניה, את אות הפתיחה למחקר אקדמי של ספרות עממית, אך למעשה רק סמוך לפרסום ספרו של החוקר הפיני אנטי אארנה[2] והופעתה של האסכולה הגיאוגרפית-היסטורית, החל מחקר מדעי מסודר של הסיפור העממי. האסכולה הגיאוגרפית-היסטורית עסקה במחקר השוואתי של סיפורים ודרכי תפוצתם במרחב ובזמן ופיתחה לצורך זה כלים מחקריים כמו מפתחות מוטיבים ומפתחות טיפוסים סיפוריים, אך לא עסקה בהיבטים החברתיים התפקודיים של הסיפור העממי ובדרכי היגודו, ולא במספרים עצמם.

     ספרו של הפורמליסט הרוסי ולדימיר פּרופּ שראה אור בשנת 1928[3], ותורגם לאנגלית בשנות הששים, בישר מגמה חדשה בחקר הפולקלור: התעמקות באפיונים המבניים של המעשיה. פרופ התבסס במחקריו על הקורפוס של סיפורי-העם הרוסיים, אך את תפיסתו ניתן להחיל על כל עולם המעשייה ההודו-אירופאית. התפיסה הפורמליסטית העבירה את מרכז הכובד של המחקר מן העיסוק במקור ובתפוצה של סיפורי-העם אל המבנים הפנימיים של הטקסט ותפקידם בעיצוב הסיפור, אך גם היא לא נגעה בתהליכי ההיגוד ובתפקודו של המספר החי ומקומו בחברה.        

     בשנת 1955 התפרסם מאמרו של האנתרופולוג הצרפתי יהודי, קלוד לוי שטראוס[4], שהוציא את מדע האנתרפולוגיה מקפאונו והיווה פריצת דרך חדשה. גישתו של לוי שטראוס לנושא המיתוס, שהושפעה בין היתר ממחקריו הבלשניים של יאקובסון[5], הייתה גישה סטרוקטוראלית. השמה את הדגש על היחס בין מרכיבים מיתיים ולא על  התכנים עצמם. הוא בחן את המבנים הניגודיים במיתוס ואת מצבו של האדם כחי בעולם של משמעות, המפוענחת על ידי פרדוקסים קיומיים והחיל את הניתוח הסטרוקטוראלי על עולם היחסים החברתיים. עבודותיהם של לוי-שטראוס בתחום האנתרופולוגיה ושל יאקובסון וחומסקי בתחום הבלשנות, השפיעו עמוקות גם על מחקר הפולקלור והביאו אליו את הגישה הסטרוקטוראלית, ובכך הפנו את תשומת הלב אל משמעותו הסימבולית והחברתית של הסיפור העממי.

     מכאן הייתה הדרך קצרה אל האסכולה הפונקציונלית במחקר הפולקלור. וויליאם בסקום, שהיה פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ביסס את הענף של האנתרופולוגיה התרבותית (Cultural Anthropology) והביא את הגישה הפונקציונלית אל חקר הפולקלור. במאמרו משנת 1954[6] מציג בסקום שורה של שאלות שעד אז כמעט ולא זכו להתייחסות: מתי והיכן מתרחשות פעילויות של היגוד סיפורים ושירים? מי מספר אותם ומי קהל המאזינים? מהם האמצעים הדרמטיים השונים (מחוות, הבעות פנים, פנטומימה, חיקוי וכדומה) שהמספר עושה בהם שימוש? מה חלקם של המאזינים בסיטואציה ההיגודית (צחוק, תגובות, ביקורת, עידוד, שירה, ריקוד,נטילת חלק פעיל באירוע)? מהן האבחנות הקטגוריאליות שמחילים משתתפי האירוע עצמם על החומר המסופר? ולבסוף: מהי התייחסותם של המשתתפים לקטגוריות אלה?

     בסקום מטעים שקדם לו בכך האנתרופולוג מלינובסקי ומצטט קטעים ממאמריו וכי חלק מן התשובות ניתן למצוא בעבודותיהם של פולקלוריסטים שונים בעבר, אך הן לא עמדו במרכז המחקר. הוא מדגיש את חשיבותו של מה שהוא מכנה "ההקשר החברתי של פולקלור" ו"ההקשר התרבותי" שלו. בהמשך מאמרו הוא מציע ארבעה תפקודים בסיסיים של פולקלור:

·          שיקוף של התרבות שבתוכה מתרחש האירוע הפולקלורי, שיקוף שמכיל לעתים הבטים ביקורתיים ומאפשר שחרור ומתן פורקן ללחצים חברתיים על ידי הומור או לעג למבנים מקובלים.

·          אשרור וחיזוק (validating) של התרבות הסובבת.

·          חינוך והכוונה לעבר המוסכמות החברתיות של התרבות.

·          הפעלת לחץ חברתי על הפרט להשתלב במערכת התרבותית המקיפה.

     במקביל להתבססותה של האסכולה הפונקציונאלית בחקר הפולקלור שהדגישה את תפקודו החברתי, עלתה קרנה של האסכולה הפסיכולוגית שהצביעה על השתקפות חיי הנפש של האדם בסיפור העם ועל ערכו הפסיכולוגי של הסיפור. זיגמונד פרויד עצמו כבר עמד על חשיבותם של מיתוסים וסיפורי-עם כמשקפים תכנים נסתרים של הנפש ורעיונותיו היוו בסיס לאסכולה זו. נציג מובהק של התפיסה הפרוידיאנית ביחס למשמעותה הפסיכולוגית של המעשייה, הוא הפסיכולוג ברונו בטלהיים, שהציג בספרו[7] ניתוח פסיכולוגי של מבחר מעשיות קלאסיות בתפיסה פרוידיאנית מובהקת.

     גם קרל יונג, תלמידו של פרויד ובר הפלוגתא שלו, עמד על חשיבותם של מיתוסים וסיפורי-עם כמפתח להבנת נבכי הנפש של האדם והרבה לעסוק בחומרים אלה בכתביו. באחרית דבר שכתב לספרו של פול רדין,[8] משנת 1956, הוא מציג את המשמעות הפסיכולוגית של התעלולן (Trickster) האינדיאני כמבטא את ההתמודדות הפנימית של האדם עם מה שהוא מכנה צל[9]. גם אשתו של קרל יונג, אֵמָה יונג, בספרה רחב היריעה[10], החילה את תורתו של בעלה על מחזור האגדות של המלך ארתור והגביע הקדוש כשהיא מציגה את מושגי היסוד של הארכיטיפים השונים, ושל האנימה (העיקרון הגברי והדימוי הארכיטיפי של האשה אצל הגבר) והאנימוס (העיקרון הנשי והדימוי הארכיטיפי של הגבר אצל האשה) כמפתחות להבנת משמעותם ותיפקודם של סיפורים אלה בחברה.

     התמורות המפליגות שחלו במדעי האנתרופולוגיה והסוציולוגיה בשנות הששים הביאו לעלייתה של האסכולה ההקשרית או הניאו-פונקציונלית של מחקר הסיפור העממי. בתפיסה ההקשרית הוסט הדגש מן הטקסט אל האירוע ההיגודי (storytelling event), מונח שנטבע על ידי רוברט ג'ורג'ס[11] והמתייחס אל המכלול הסיפורי השלם (סיפור, מספר, קהל ונסיבות ההיגוד).

     באסכולה זו נתפסת השמעתו הווקלית של הסיפור (storytelling, או היגוד, על פי חידושו העברי של דב נוי) כתופעה חברתית הממלאת פונקציות תרבותיות שונות ושיש לבחנה בהקשר כולל לסביבה שהיא מתרחשת בה.

      באומן[12] לדוגמא, עוסק באירועים היגודיים על כל הקשריהם, טקסט, מספר, קהל ונסיבות הזמן והמקום, בחברה האמריקאית המודרנית. גישתו של באומן היא חלק מתהליך כולל של שינוי מגמה בחקר הפולקלור: חקר הפולקלור המודרני אינו מתמקד כבעבר בחברות אתניות מסורתיות המבודדות מסביבתן, אלא מרחיב את היריעה ורואה בכל קבוצה חברתית – חברה עירונית, חברה מגדרית, חברה של קבוצת גיל, חברה של עיסוק מקצועי – מושא לגיטימי למחקר. האדם הבודד נתפס כמי ששייך בעת ובעונה אחת למעגלים חברתיים אחדים ומקיים עמם מערכת מסועפת של קשרים ואינטראקציה.

     דן בן עמוס, במאמרו "מגמות חדשות בחקר הפולקלור"[13] סוקר את התמורה שחלה בתפיסת האירוע ההיגודי. בתפיסה זו מודגש תהליך האינטראקציה בין מספר לקהלו ועיצובו מחדש של הסיפור תוך כדי היגודו בהשפעת תגובותיו של הקהל. המספר העממי, שוב אינו נתפס כמעביר פסיבי של מסורת, אלא כיוצר ומחדש המתאים תכנים ישנים לנסיבות חדשות ונוקט באסטרטגיות שונות כדי להשיג מטרות חברתיות וחינוכיות.

     גישה זו היא שעומדת בבסיסו של מחקר התופעה העכשווית של סיפור-סיפורים מקצועי. מדובר בתופעה מורכבת בעלת היבטים רבים, חברתיים, תרבותיים ואמנותיים, שרק בעשור האחרון הפכה למושא מחקר אקדמי.

     גישה זו מהווה חלק ממגמה כוללת ההולכת ומסתמנת בדור האחרון. מעגל תחומי הפולקלור ומושאי המחקר שלו הולך ומתרחב, וכיום הוא כולל בתוכו תחומים רבים המשיקים למדעי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות. ביטוי למגמה זו ניתן לראות בספרות הפולקלוריסטית המחקרית של העשורים האחרונים. נזכיר כאן לדוגמא את ספרו של ריצ'רד דורסון[14] מ-1978 וספרם של ג'ורג'ס וג'ונס[15] שראה אור בשנת 1995, וכאן בארץ את ספרו של עלי יסיף, "סיפור העם העברי"[16] וספריה של תמר אלכסנדר, "מעשה אהוב וחצי: הסיפור העממי של יהודי ספרד"[17] ו"מילים משביעות מלחם: לחקר הפתגם הספרדי-יהודי".[18]  

 

 

 

 


[1]  Grimm, J. & W., Kinder und Hausmarchen, Berlin 1816.

[2] Aarne A & Thompson S., The Types of the Folktale: Classification and Bibliography, trans. And enl. By S. Thompson (2nd revision), Helsinki 1961

המהדורה הראשונה של הספר פורסמה בהלסינקי בשנת 1910. מהדורה מחודשת יצאה בשנת 1928. החוקר האמריקאי סטית תומפסון הרחיב את העבודה והוציא אותה לאור תחת השם The Types of the Folktale בשנת 1961. בפרק הרביעי של ספרו "The Folktale" שראה אור בשנת 1946 הציג תומפסון בצורה מפורטת את דרכי המחקר של האסכולה הגיאוגרפית היסטורית.

Thompson S., The Foltale, Holt, Rinehart and Winston, New York, 1946.

[3] Propp V., Morphology of the Folktale, University of Texas Press, Austin, 1928 (rev. ed. 1968)

[4] Levi Strauss, C., The Structural Study of  Myth, Journal of American Folklore 68 (No. 270). P. 428-444, 1955.

[5]   יאקובסון רומן ובוגטיריוב פיור, הפולקלור כצורה מיוחדת של יצירה, בתוך: סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה: מבחר מאמרים, אוניברסיטת תל-אביב, מכון פורטר, תל-אביב, עמ' 276-286.

[6]  Bascom William R., Four Functions of Folklore, Journal of American Folklore, Vol. 67, 1954, pp. 333-349

[7]   בטלהיים ברונו, קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד, הוצאת רשפים, (1975) 1987

[8] Radin  Paul, The Trickster: A Study in American Indian Mythology, Schocken Books, New York, (1956) 1972. p.195-211

[9]  מושג הצל הוא אחד ממושגי היסוד שטבע יונג. הוא מגדיר אותו כצד הטוב או הרע החבוי והבלתי מודע של האדם שבאמצעות מנגנון השלכה הוא משליך אותו כצל על אדם אחר במקום להתמודד אתו בתוך עצמו וראה ספרם של גוסטב דרייפוס ויהודית רימר, עמ' 244. (דרייפוס גוסטב ורימר יהודית, אברהם, יצחק ויעקב: אבות ובנים, הוצאת מודן, תל-אביב, 2001).

[10] Jung Emma & Von Franz Marie-Luise, The Grail Legend, Sigo Press, Boston (1960) 1986.

[11] Georges Robert A., Towards an Understanding of Storytelling Events, Journal of American Folklore, Vol. 82, 1969, pp. 313-328

[12] Bauman R., Story, Performance and Event: Contextual Studies of Oral Narrrative, Cambridge-New York, 1986

[13]  בן עמוס דן, מגמות חדשות בחקר הפולקלור, הספרות: כתב עת למדע הספרות, אפריל 1975, עמ' 1-7.

[14] Dorson Richard Mercer, (Ed.), Folklore in the modern world, The Hague, Mouton, 1978.

[15] Georges Robert A. and Jones Michael Owen, Folkloristics: An Introduction, Indiana University Press, Bloomington, 1995

[16]  יסיף עלי, סיפור העם העברי, ירושלים, 1994.

[17]  אלכסנדר תמר, מעשה אהוב וחצי: הסיפור העממי של יהודי ספרד, ירושלים ובאר-שבע, 1999.

[18]  אלכסנדר-פריזר תמר, מילים משביעות מלחם: לחקר הפתגם הספרדי-יהודי, מכון  בן  צבי והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון,  ירושלים ובאר שבע, תשס"ד.