מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף יצירות ספרותיות

חזרה לחמסה של ניזאמי

 

הסיפור החמישי

והוא הסיפור אשר סופר על ידי הנסיכה מחוואריזם

ביום רביעי

בביתן התכלת של כוכב חמה

כאשר זרחה השמש ביום רביעי, וצבעה את שמי הלילה השחורים בצבע תכלת, עטה גם המלך גלימת תכלת ושם פעמיו אל הביתן התכול. היום אותו בילה עם הנסיכה המקסימה חלף חיש קל ועת הלילה נעל בבריחיו את היום בכסות ריחנית של ניחוחות מושק, ביקש השאה מהנסיכה היפיפייה לספר לו סיפור: "ספרי לי סיפור מרגש ומפעים להנעים את לבי." אמר לה, "סיפור שיהווה פתיחה מתאימה למשחק האהבה שיבוא בעקבותיו."

"אתה מלכי הוא זה שהשמיים בעזרו וכוכב המזל מהללו." השיבה לו הנסיכה אדומת השפתיים "אנוכי ואלף נערות כמותי ראויות למבטך רק בעת שמנשקות אנו את עפר רגליך. מה ערך לפטפוטינו ואיך יוכלו הם להלום את רום מעלתך? אך כיוון שדברך הוא צו לי, איך אוכל שלא לציית."

וכך סיפרה הנסיכה למלך...

 

סיפור הרפתקאותיו של מהאן יפה התואר

בשכבר הימים התגורר בקהיר סוחר צעיר שהיה כה נאה למראה, עד שאפילו הלבנה במלואה קינאה ביופיו. היו לו חברים רבים, שאהבוהו ופינקוהו. הם ערכו לכבודו חגיגות רבות משתתפים והוא עצמו היה תמיד במרכז המעגל. כך זרמו להם חייו בנועם, מלאי תענוגים וללא כל צער, כשהוא מוקף במעגל מעריצים. איש לא נטר לו איבה וכל משאלותיו התממשו עוד לפני שהביען. אך כלום יכול היה מצב זה להימשך לנצח?

באחד הימים התארחו מהאן וחבריו אצל אחד מאצילי מצרים שארמונו ניצב בגן נהדר על שפת הנילוס. בארמון זה השתעו להם הצעירים בעוד שלמעלה במרומים עשתה השמש את דרכה ממזרח למערב. הם סעדו לבם בפירות, שתו יין והתענגו על מנות אוכל ושעשועים שלא חדלו לרגע. כאשר פרש הערב את מניפות צלליו על הגנים והנהר, והחשיך את השמים הכסופים במברשת דיואו, הפך מצב רוחם של בני החבורה לשופע חיים ומרץ. היין נצץ בגביעים. שירים, שחוק וצלילי העוּד נמזגו בקסם הדמדומים ורוממו את רוחם של האורחים וכמו קשרו את לבבותיהם יחדיו בקורים בלתי נראים. איש לא חשב עדיין לשוב לביתו. וכי למה שינהגו כן? השמש אך זה שקעה והלבנה הפציעה מקו האופק מאחורי מסך הקטיפה השחורה של שמי הליל ועטפה את העולם באור רך. היה זה לילה שבו פרחים וניצנים שכחו לעלות על משכבם.

אבל מה קרה למהאן יפה התואר?

פעם נוספת ניצב הוא במרכז החבורה. הכל ביקשו את קרבתו, החל במארח וכלה במגישי הקפה, וכולם התחרו על תשומת לבו. מהאן היה רגיל לכך, אבל הכבוד וההערכה שהעריפו עליו ייגעו אותו. היה זה יום חם. השעשועים הצעקניים התארכו יתר על המידה, ומבלי שיהיה מודע לכך הגיח גביעי יין לקרבו כאילו היו אלה ספלי מים. הוא שתה הרבה מעבר למה שהיה רגיל.

אור הירח הסתנן ברכות מבעד לגבעולי הדשא וצללי העלים. רוח לילית ליטפה בשובבות את פניהם הלוהטות של האורחים. לפתע התעוררה בלבו של מהאן כמיהה להיות לבד לזמן מה בשקט. זה היה הרגע המתאים.  כמו גנב חמק מן המרפסת שבה ישבו עדיין האורחים והשתעו יחדיו, וירד אל הגן. בהיותו על גבי המדרגה התחתונה היסס לרגע וניסה לחשוב. אך המחשבות בראשו ההלום מיין דמו לדבורים  שהוחרדו משלוותן והן חגות בפראות. הליכה קצרה תועיל לו!

מהאן חצה באטיות את רצועת הדשא, עת הבחין בצדה השני בין גזעי הדקלים בדמות של אדם שנראה היה כי הוא ממתין לו. מי הוא זה? הוא החיש את צעדיו. אותו אדם, שנראה היה כי הבחין בו ממש באותו רגע עצמו, יצא מצל העצים ואור הירח נפל על פניו.

באותו רגע זיהה מהאן את הזר. היה זה מכר ותיק, אף הוא סוחר, שעמו ניהל עסקים רבים בעבר. אך מה מוזר! אותו שותף לעסקים התגורר בעיר רחוקה ומהאן היה מופתע במידת מה לפגוש אותו בשעה כזו במקום כזה.

"איך התגלגלת לכאן?" קרא לעברו, "לגמרי לבד, ללא חברים, ללא משרתים?"

"אכן עשיתי דרך ארוכה." הנהן החבר בראשו, "הגעתי בשעות הערב המאוחרות והשערים היו כבר סגורים. חניתי עם השיירה שלי בפונדק מחוץ לחומות ושם למדתי לדעת שאתה מתארח הלילה באחוזה הכפרית הזו. לבי היה חסר סבלנות בכמיהתו לפגוש אותך מכיוון שאני נושא עמי הפתעה: סחורת שעתידות להביא לשנינו רווח גדול מתמיד, מזלנו שעניין זה הזדמן לידינו... עליך לחזור עמי העירה מיד, אתה חייב להיות שם! הבה לא נבטל את זמננו. עלינו להיוועץ יחדיו. חשוב לעשות זאת הלילה. מי יודע, אולי נמצא דרכים ואמצעים לשווק את הסחורות הללו ולהתחמק מתשלום מס, לפחות על חלק מהן..."

כששמע זאת מהאן יפה התואר, שמח כאילו העסקה המבטיחה כבר הושלמה וכיסיו התמלאו בזהב ויהלומים. כלום יכול להיות סיום מוצלח יותר ליום הטוב הזה? כלום לא התנהלו חייו כשרשרת נמשכת של אירועים נעימים ומוצלחים, שרשרת שמעולם לא נשברה? וכלום לא היה הוא, מהאן, המאושר מכל אדם עלי אדמות?

עם זאת, היה ברצונו להציג לידידו כמה שאלות ואז להיפרד ממארחיו, אך נראה שחברו לא היה מוכן לשאת עיכוב כלשהו. הוא כבר הפנה עורף למהאן ופנה לדרכו כשהוא קורא בקול מהסה מעבר לכתפו: "בוא! הזדרז ואל תרעיש. מוטב שאיש לא יראה אותנו! הבה ונשמור את כל העניין בסוד!"

ובאומרו מילים אלה מיהר דרך קרחת היער שבין הדקלים לעבר שער גדול, פתוח לרווחה ונכנס למישור רחב ידיים שהבליח במעומעם באור הירח. מהאן עקב אחריו בצייתנות. הוא ציפה שמשרת עם סוסים יחכה להם. אך להפתעתו הרבה נראה היה שחברו הגיע לבדו ברגל, שכן רץ עוד ועוד אל תוך הלילה בלי להסתכל ימינה או שמאלה. מה יכול היה מהאן לעשות מלבד אשר לנסות ולעמוד בקצב שלו? עד מהרה קשתה עליו הריצה. כפות רגליו החלו לבעור, הוא התנשם וזיעה זלגה ממצחו כמו טיפות מטר. ככל שהתעייף כך נראה היה לו שידידו מאיץ את צעדיו. מהאן החל להתייאש. הוא ידע שהאחוזה על גדות הנילוס אינה רחוקה יותר מאשר שתי פרסאות מקהיר, ועם זאת נראה היה שהם צועדים כבר שעות וכבר עברו מרחק גדול פי עשר או יותר.

הם היו אמורים להגיע העירה מזמן!

אולם האזור שחצו התגלה כמקום מבודד ושכוח אל. בשום מקום לא נראו לא בתים ואף לא יצורים חיים. לבסוף לא יכול מהאן לסבול זאת יותר. הוא אזר את כל כוחותיו וצעק: "ידידי היקר, מה הרעיון? לאן אתה לוקח אותי? אני חושש שאיבדנו את דרכנו וסטינו מנתיבנו!"

אך חברו לא השיב לו. הוא אפילו לא פנה לאחור ולא חדל מלרוץ. מהאן בוש בחולשתו ובייאושו.

מי יודע, חשב, אולי אני באמת שיכור ואינני מסוגל להעריך זמנים ומרחקים? כן, זה חייב להיות! ככלות הכל, חברי הגיע בדרך זו ברגל לפני כן. אין ספק שהוא יודע לאן מועדות פניו – עליו לדעת לאן הוא הולך ובקרוב אזכה לגמול על מאמצי הקשים...

מחשבה זו העניקה למהאן אומץ מחודש. הוא התעשת והמשיך לרוץ בעקבות ידידו במעלה הגבעות ובמורדן. ידידו הבלתי נלאה דהר בראש. בכל פעם שמהאן יפה התואר, נושם ונושף כמו דג שהוטל אל היבשה, פיגר מעט וניסה לנוח לרגע, קרא לו בן לווייתו ודרבן אותו להמשיך.

כמה זמן? כמה עוד יוכל להחזיק מעמד?

בפאתי מזרח החלה חופת השמים השחורה להיבקע ושביב אור העיד על כך שהשמש עומדת לזרוח בקרוב. הירח המלא איבד את זוהרו. אי שם נשמע צפצוף ציפור. ציפור שנייה השיבה לה. אין ספק: הלילה עומד להסתיים וכבר בא היום, הגואל הגדול, המטאטא ומגרש את רוחות הרפאים מלבבותיהם של בני אדם ועיניהם... מהאן האומלל שעדיין קרטע ומעד עם רגליו הנפוחות על פני שיחים ואבנים, רגע הולך, רגע זוחל ראה את אור היום בוקע וחשש מפני הגרוע מכל. כלום בגד בו ידידו והונה אותו בצורה כה מחפירה?

ובדיוק ברגע שחלפו מחשבות קודרות אלה בלבו, אותו אדם, שהוא האמין לתומו כי הוא חברו, נעלם ועקבותיו לא נודעו! כלום התמוסס באוויר, שקע באדמה? מי יכול לדעת? מהאן נותר לבדו, אבוד בחבל ארץ צחיח בלתי מוכר. מנומנם, עייף עד מוות, מטורף למחצה מתסכול ותשישות, השליך עצמו ארצה, כשמעיניו זולגות דמעות חמות כמו מנר דועך, ונרדם.

לקראת צהרים העיר אותו חום השמש מתנומתו.

הקרניים הלוהטות שניתכו על ראשו היו חמות אף יותר מהצער שבער בנשמתו. הוא קם והביט סביבו: מה שראה היה מחזה עגום ביותר. אם קיווה מהאן בלבו כי ההרפתקה הלא נעימה שעברה עליו איננה אלא חלום רע, הנה טפחה המציאות האכזרית על פניו. במקום גן הוורדים שעל גדת הנילוס, ראו עיניו רק מדבר שומם של ערבות וסלעים שרגל אנוש לא דרכה בו מעולם. זאת ותו לא. או שמא היה שם משהו אחר? בצוקים שלפניו, כפי שהבחין עתה, היו מערות רבות ומפתחיהן האפלים נשקפו נחשים ענקיים דמויי דרקונים. איזו אימה! חלקם, רק ראשיהם נגלו לעין, אחרים גלשו החוצה והתכרבלו להם בשמש או נשפו לעברו עם מלתעותיהם הפעורות והמחרידות. עיניהם, שנראו כטיפות יבשות של רעל ירקרק, גרמו לו לרעוד מפחד ומגועל.

הוא נמלט. הוא שב לרוץ, אף כי כפות רגליו המדממות בקושי נשאו אותו. אבל לא היתה לו ברירה הוא היה חייב להתרחק ממפלצות אלה. הוא רץ במהירות ללא מטרה, שעה אחר שעה, עד רדת החשיכה ואז החל לרעוד, כמו ציפור בכלוב, חושש מצלו שלו שהלך והתארך מרגע לרגע כמו יצור זר הצמוד אליו, עוקב אחר כל צעד מצעדיו ומאיים עליו. הוא חש כמו אדם שעומדים להוציאו להורג על גרדום שהוצב בידי כוח מרושע, וכששטפו אותו גלי הלילה סוגרים עליו בחשכתם ועוטפים אותו בעלטה, בגדו בו רגליו ולא יכלו עוד לתמכו. הוא התמוטט חלש ומבועת בפתחה של אחת המערות. עשבים וזרדים נגעו בידיו ונדמו לו כנחשים. פחדיו הכריעו אותו והוא התעלף.

אולם עד מהרה חזרו אליו חושיו. כלום קול אנוש קלטו אוזניו? או שמא הוא הוזה? לא, כשפקח את עיניו ראה בבירור באור הירח, גבר ואישה. שניהם נשאו שקי אוכף על כתפיהם, שַׂקַּיִם שהיו כה כבדים, עד שהשניים צעדו לאיטם כפופים תחת כובד משאם. נראה שרק ברגע האחרון, הבחינו כי מישהו שוכב על האדמה וחוסם את דרכם. האשה נעצרה תחתיה בעוד הגבר המשיך להתקרב. מהאן התרומם בקושי רב על רגליו, אך מאושש על ידי תקווה חדשה.

"מי אתה?" צעק הגבר שנעמד מולו, "מיהו אדוניך? היכן הם מלוויך?"

מהאן השיב לו בחפץ לב: "אני זר שנקלע למקום זה ונרדף על ידי כוחות רשע."

"איך אירע שהגורל השליכך למקום זה? זהו מדבר, מקום משכנם של שדים. כשהם משתוללים אפילו האריות שואגים מרוב פחד."

"ידידי הנכבד," הפציר בו מהאן האומלל, "רחם עלי בשם אללה. האמן לי. לא הגעתי למקום זה מבחירתי ואין אני בן שדים. אני ילוד אשה. אמש הייתי אורח הכבוד במסיבה שנערכה בגן המשול לגן עדן, מאושר בחלקי וזוכה להערצה מפי כל... ואז הגיע אדם שהתחזה כחברי הסוחר. הוא הובילני לארץ תלאובות זו וכשהאיר היום הוא נעלם! הוא הונה אותי, או אולי הוא עצמו הולך שולל – מי יודע? אך אנא, בשם אללה, נהג בי ברחמים, עזור לי! אני אבוד, הראה לי את הדרך הנכונה!"

על דבריו אלה השיב לו הזר: " הֵרָגַע, הֵרָגַע, נערי יפה התואר, אתה אכן בר מזל. נמלטת בעור שיניך, אך כפשע היה בינך לבין מותך, שכן לאמיתו של דבר אותו אדם שחשבת לחברך הסוחר איננו בן אנוש כי אם שד בשם הָעִיל, אימת המדבר. הוא כבר הוליך שולל מאות אנשים לפניך והשליך אותם לנקיקים אפלים... אבל עתה, אזור אומץ! אני ואשתי נעזור לך ונגן עליך הלילה מכל פגע ורשע."

בשומעו זאת חש מהאן מאושר וחשב שעתה נמלט מכל סכנה. שלושתם, הגבר והאשה ומהאן בתווך, המשיכו לצעוד הלאה עוד ועוד בקצב קבוע פרסה אחר פרסה. בהדרגה החל מהאן לחשוד, אך מכיוון שחבריו לא עצרו ולא השמיעו מלה אחת, לא העז גם הוא לומר דבר. מכותר משני צדיו על ידי הצמד המוזר, עבר עליו הלילה. הוא חש חסר אונים כמו עיוור או תינוק שזה עתה נולד, עד שלבסוף, בקצה כיפת השמיים, הודיע תוף השמש על זריחתו של יום חדש. רק אז הרפו ממנו השניים וכמו התאדו והפכו לאין. שוב מצא עצמו מהאן המסכן נבגד ונטוש, הפעם בין סלעים תלולים שבהם התגוררו רק חיות טרף. מרחוק נגלו לעיניו הרים גבוהים, שהתנשאו זה מעל זה, עד לעננים. וכי מי לא היה מאבד תקווה במצב כה קשה? אך גרוע ממפח הנפש היה רעבונו! במשך שני לילות ויום תמים לא טעם מהאן יפה התואר פיסת מזון אחת. דמעות, צער ופחד היו מזונו היחידי. הוא חייב לאכול שאם לא כן ימות. מה לא היה נותן עבור כמה קרומי לחם! אבל כאן צמחו רק כמה להבי דשא דלים שבצבצו בין הסלעים, שורשיהם מצומקים מחוֹם. הוא אסף אותם ולאט לאט, נגיסה אחר נגיסה, לעס את מזון המרורים הזה.

ואז גרר את עצמו מבלי דעת לאן מועדות פניו, מעלה ומטה במעלה הרים ובמורד העמקים – הכל לשווא! שום דרך, שום בקתה, שום יצור חי לא נראו בשום מקום! כאשר שב הלילה ועטף במעטה הקטיפה שלו את האדמה, היה מהאן עייף ויגע עד מוות. מבלי לשית לבו לנחשים ולחיות טרף אחרות זחל למערה קרובה ומותש לחלוטין שקע בשינה עמוקה. יהיה אשר יהיה, אחת היא לו.

אבל ההפוגה הייתה קצרה. הוא התעורר לפתע לקול נקישות פרסות המתקרבות במהירות. הוא מיהר לפתח המערה, התבונן החוצה והבחין בדמותו של פרש דוהר, כשידו החופשית אוחזת במושכותיו של סוס שני ללא רוכב. הפרש הבחין כנראה בפרצוף המציץ מפתח המערה, כיוון שהמשיך לדהור היישר לעברו ועצר את שני סוסיו רק כמה צעדים ממהאן. הוא נעץ בו מבט מאיים.

"הי אתה!" הרעים בקולו, "שודד עלוב שכמותך המסתתר כאן! מה אתה עושה פה? אמור לי! אמור לי מיד, ולא אסיר את ראשך מעליך!"

כששמע זאת מהאן יפה התואר התחלחל והחל לרעוד. איזה ערך יש לחייו עכשיו? כשמגופו נושרות טיפות זעה כמו זרעים הנושרים מידו של איכר, הוא דיבר במהירות וסיפר לפרש, שהאזין לו בקשב רב, את סיפורו מהחל ועד כלה.

כששמע הפרש את סיפורו כולו, הכה בתדהמה בידו וקרא בקול: "אמור: 'אין כוח ואין גבורה אלא לאלוהים לבדו!' שכן שרדת בעור שיניך ונמלטת משתי הזוועות הללו. אחה היו ע'ולים, שדים אוכלי אדם הגוררים את קורבנותיהם למקומות שממה שאין בהם דרך, דוחפים אותם לתוך חורים באדמה ושוחטים אותם. עם עלות השחר, בעת שציפורים ראשונות משמיעות קולן, הם בורחים. הזכר נקרא גילה והנקבה הילה. שניהם רק מחשבות רשע בלבם... הלל את השמים על ישועתך המופלאה! ועכשיו, אם נותרו בך חיים בקרבך, מהר וקפוץ על סוסי השני, קח את המושכות לידיך ורכב בעקבותי כמו הרוח. התפלל בשקט לאלוהים כי יושיעך ואל תוציא הגה מפיך, מטוב ועד רע..."

הצעיר למוד הניסיון נהג כפי שנאמר לו. אך זה עלה על הסוס והנה דהרו שני הסוסים כאילו צימחו כנפיים. שום סופה לא הייתה יכולה להדביקם. בהדרגה איבד הנוף את אופיו הפראי. פסגות ההרים והנקיקים נותרו מאחור. הם המשיכו הלאה בדרכם זמן מה עד אשר נגלה לעיניהם מפסגתה של הגבעה הנמוכה האחרונה מישור רחב ידיים ככף יד פרושה. לפתע נשמעו צלילי מוסיקה ובה בעת גם רעשים סוערים מכל עבר, צלילי נבל נוגים וקולות זמרה. קריאות בקעו פה ושם ונישאו לאוזניהם: 'בואו והצטרפו אלינו', 'שתו ותיהנו מהיין!' רק אז ראה מהאן כי כל המישור, הרחק ככל שיכלה העין לראות, היה מכוסה, לא בפרחים ועצים, אלא ברבבות שדים, ע'ול אחד רובץ ליד רעהו, האחד שמן ממשנהו. הם הסתחררו כמו מערבולות, בוטשים באדמה,  סובבים בריקודים ומחולות כמו עלוקות שחורות ענקיות.

האוויר צלצל מקריאותיהם – 'הוּי' ו'הוֹי' וצעקותיהם הדהדו בפראות בעמקים ובמדבריות, עד שמהאן הצופה בהם ומקשיב לקולותיהם מרחוק, החל לחוש כאילו מוחו מתחיל לרתוח בתוך ראשו.

מרגע לרגע התגברה ההמולה, הרעש הסוער צרם את אוזניו. דבר זה נמשך זמן מה, ואז נגלתה פתאום מרחוק תהלוכה מוזרה. תחילה כל מה שנראה לעין היה מסה נעה של לפידים מתנדנדים לאיטם – אוקיינוס אינסופי של אורות רבים מספור. אך מי היו אלה שנשאו אותם? מי היו הדמויות שמתחתם וביניהם? מפלצות! כה מחרידות עד שאיש לא יכול היה אפילו לחלום עליהם. הם עטו גלימות זפת, וכובעי זפת היו חבושים לראשיהם. שפתיהן התחתונות השחורות והעצומות בגודלן השתרבבו מפיותיהן כמו גופות כושים. על ראשם צמחו חדקי פילים וקרני שוורים. בטופריהם אחזו  שלהבות אש רחבות, ולשונות אש עצומות פרצו מגרונותיהם. הם היו מכוערים ונתעבים כמו שדי גיהינום שיכורים!

הם התקרבו בעודם צורחים לחשי כישוף, מתופפים בקצב עם עצמות, מכים בתופים ובמצלתיים ומשמיעים מוסיקת ריקודים פראית שגרמה לעולם כולו לצאת במחול.

מהאן נעץ עיניו במחזה זה בגועל ובאימה ואף על פי כן לא הצליח לנתק עצמו ממנו. לפתע חש כי הסוס תחתיו מתחיל לחוג בקצב המוסיקה השטנית הזו. הוא הסתכל מטה בחרדה ולבו קפא מאימה. היצור שרכב עליו שוב לא היה סוס כי אם דרקון, מפלצת מכונפת עם ארבע רגליים ושבעה ראשים ומהאן – פחד ואימה – מצא עצמו רכוב על צווארה המשוריין של המפלצת כשרגליו דבוקות לבתי השחי שלה. הריקוד נעשה פרוע עוד יותר. החיה הטביעה את רגליה באדמה כמבקשת לפוררה. היא זרקה את גופה הארסי מצד לצד ונופפה בזנבה פעם ימינה ופעם שמאלה, כמו היה הוא רצועה של שוט אדיר וכמו ביקשה עוד ועוד דרכים לענות את רוכבה חסר המזל. מהאן חסר האונים התנודד עליה כמו עלה נידף בסתיו שנקרע ביד סופת רעמים ממקלטו בהרים ונישא אל העמק. הוא טולטל מצד אל צד, מעלה ומטה, עד שכבר לא יכול היה לשמוע או לראות דבר. רגע הושלך כמו כדור, גבוה באוויר, ורגע אחר כך נדחף לאדמה, בעוד אחת מכפותיה הענקיות של המפלצת מרחפת מעל צווארו ומאיימת לטחון אותו לאבק.

כמה זמן ארך הדבר? שעות? היינו הך! כאשר פער ארי השחר את פיו והניס את החשיכה, שחרר הדרקון את קורבנו ונמוג עם צללי הלילה. הצעקות גוועו, הזוועות השחורות נמסו ובעת שהעולם נשטף בקרני השמש הראשונות, חזרו השקט והשלווה.

אבל מהאן לא הבחין בכך. הוא נותר שרוע על האדמה, חסר הכרה, כאילו עזבה כבר נשמתו את גופו. רק לעת צהרים כאשר נחשף לחום השמש, חזר להכרתו. הוא שפשף עיניו עד אשר סרו ממנו ביעותי הלילה ורוחות הרפאים, קם וצפה זמן מה, לכל ארבעת העברים, אך לא ראה דבר. הוא היה מוקף מכל עבר במדבר שאין לו, לא התחלה ולא סוף. איזה מראה שומם ומאמלל! חוֹלִיּוֹת המדבר נפרשו סביבו כמו שטיחים, חולית אחר חולית, מאדימות תחת גלי החום. דומה כאילו תליין בלתי נראה הספיג אותן כולן בדם.

אומץ לבו של מהאן בגד בו לבסוף. הוא כמעט כרע תחתיו, מוצף פחדים, חרֵד פן ימות בצמא וברעב או יהיה טרף לחית פרא, כשהבחין לפתע בשביל קטן שהשתרע לפניו. כלום מכאן תצמח ישועתו? פעם נוספת, כאילו היה האוויר סביבו ספוג רעל, החל לרוץ. הוא דהר לאורך השביל, כמו חץ שנורה מקשת, מומרץ על ידי תקווה ופחד שגברו על תשישות גופו.

והנה, לעת ערב, עם רדת החשיכה, הגיע מהאן לקצה המדבר. עצים צמחו שם ופלג מים קטן פילס דרכו באחו. לבו של מהאן נמלא שמחה. הוא הרווה את צימאונו, שטף עצמו ואז החל לחפש מקום שינה.

עלי לנוח הלילה היטב, חשב לעצמו, אל לי להניח למוחי להיתקף בהזיות על שדים ורוחות. הם לבטח יקלעו שוב על דרכי אם אמשיך בשביל הבודד הזה. לא, לא אעשה זאת. עדיף לשכב לישון עכשיו.

הוא תר סביבו ועד מהרה גילה חלל גדול כמו מערה וכשהתקרב לשם והביט מקרוב ראה פיר עם מדרגות רבות המובילות עמוק לתוך האדמה, אל תוך כיפה עם באר. מהאן לא היסס. הוא ירד מטה מטה בגרם המדרגות החלקלק, כיוסף היורד אל תחתית הבור. שם בין הצללים חש עצמו בטוח מסכנה כמו ציפור בתוך קינה. הוא השתרע על הארץ מתח את אבריו היגעים ועד מהרה נרדם.

אך האדמה תחתיו היתה קשה ואחרי מנוחה קצרה הוא שב והתעורר. אולי, חשב, יש בקרבתו שכבת עלים שנשרו ושיוכלו לשמש לו ככר וכמצע?

הוא גישש באצבעותיו סביבו, כאילו ניסה לצייר תמונות על יריעות המשי השחור של הלילה וניסה לפלח בעיניו את החשיכה האופפת אותו. לפתע עצר, מתוח ונוקשה: מה זה היה? האם טעה? האם הוא עדיין חולם? לא, כלל לא. הוא ראה כתם אור, לא גדול יותר ממטבע או מפרח יסמין בצלה של ערבה. ככל שהאריך להסתכל בו, כך נעשה כתם האור ברור יותר. בקיר שממולו היה חור שמבעדו – אף שלא ידע כיצד – בקע אור ירח אל תוך המערה שבה שהה.

כמה מוזר! בתדהמתו שכח מהאן את עייפותו. הוא פשוט חייב לפתור את החידה הזו. הוא קם על רגליו, התקרב אל הפתח הזעיר, דחף לתוכו את אצבעו והעביר אותה סביב סביב, והנה חש שהקיר מתחיל להתפורר! עד מהרה היה החור כה גדול עד שהצליח לדחוף דרכו את כל ראשו. מה שנגלה לעיניו – פלא על כל פלא – היה גן, לא סתם גן, גן עדן! נאה יותר מגני אִירָם! (גן עדן אגדי שנבנה אי שם במדבר תימן על ידי השדים עבור שָדָּד בן עַאד).

מהאן נחפז להרחיב את החור עוד יותר, עד אשר עלה בידו לדחוק את גופו קמעא קמעא דרך הפתח. בסופו של דבר מצא עצמו בגן של מאה פלאים. שום שומר לא נראה לעין, לא חיה ולא בן אנוש. אין ספור עצי ברוש ​​גדלו שם, וכן גם דקלים ועצי בוקסוס, וביניהם צמחו עצי פרי, נושאים פירות כה רבים עד כי שחו כמעט לאדמה מכובד משקלם כמו הזמינו את המבקר בגן לקטפם.

היו שם תפוחים שדמו לגביעים מלאים ביין אדום כעין אבני אודם ורימונים שדמו לקופסאות תכשיטים עשויים גבישי אגט. החבושים נראו כמו כדורים ממולאים במושק ואגוזי הבוטנה גרמו למתבונן בהם למלא פיו ריר. האפרסקים דמו במראם למזיגה של פרחי יקינתון אדומים עם שמשות צהובות. לצדם נתנו פריים עצי דקל, אגסים ותאנים. גפנים ירוקות נטויות באלכסון חיפו בַּעֲלֵיהֶן על אשכולות ענבים ירוקים ושחורים – מראה מפואר שאין שני לו. עד מהרה דהו בזיכרונו של מהאן זיכרונות התופת של הלילה הקודם. הוא טייל בשלווה בשבילי הגן קוטף ורדים ותפוחים, טועם מן האפרסקים העסיסיים ומפצח אגוזים.

אך לפתע, מאחת מפינות הגן, קטע מטח גידופים את הדממה: "'גנב! גנב! תפסו אותו, עצרו את הגנב!..."

איש זקן, זועם שפיו מלא קצף, התקרב אליו כשהוא מנופף במקל מסוקס.

"מי אתה, גנב פירות בן שטן? מדוע אתה מתגנב לגני בחשכת הלילה? בכל השנים שאני מתגורר כאן לא העז איש לפרוץ לגני! איזה אדם הנך ומהו שמך וייחוסך?"

מהאן היה כה מבולבל מהתפרצותו של הזקן, עד כי קפא בחרדה על מקומו.

"אני זר כאן," אמר, "תועה הרחק מביתי ואינני יודע מהו המקום הזה שאליו השליכני גורלי. צרות ופגעים פקדוני, כה גדול הוא סבלי. אנא ממך, אל תמנע ממני את חסדך ומי ייתן ויגמלוך השמים על טוב לבך!"

בשומעו זאת הפך זעמו של הזקן לרחמים. הוא השליך הצדה את מקלו, ניחם את מהאן והזמין אותו להתיישב מולו.

"ספר לי על הרפתקאותיך," אמר בחביבות. "איזה שדים נתעבים ואוויליים עינוך? ספר לי!"

מהאן נתן אמונו בזקן וסיפר לו מהחל ועד כלה את כל אשר עבר עליו בלילות ובימים האחרונים, ואיך בסופו של דבר, כשכבר הכריע אותו הייאוש ואבדה ממנו כל תקווה, עלה בידו למצוא את השביל שהוליך אותו אל מחוץ לשממה אל נווה המדבר הירוק. איך גילה את הפיר המוביל למעמקי האדמה, איך נגלה לעיניו שביב אור מבעד לחור בחומת הגן ואיך חדר לתוכו. הוא שפך לבו לפניו ולא הסתיר דבר.

הזקן הקשיב לו רוב קשב ונדהם לשמע סיפורו. "השבח והתהילה לאל הכל יכול אשר מילט אותך מפגעים ואסונות והביאך עד הלום. אל תירא ואל תחת, הנני פורש חסותי עליך."

לבו של מהאן רחב משמחה לשמע דבריו של הזקן. הוא נמלא בהכרת תודה.

'לאיזו ארץ מוזרה התגלגלתי ומיהם תושביה? רק אתמול חשבתי כי נקלעתי לַשאול, למחיצת שדים וחיות טרף, תועה באפלה זנוח מלב אל ואדם, אך האל הטוב הנחה דרכי ממחוזות האימה לגן העדן הזה והפגישני עמך, בעליו של גן מופלא זה – אדם בעל לב כה רחב. איך אוכל להכיל את כל הניגודים הללו – שאול ואבדון בלילה הקודם ומנעמי גן עדן בהווה?"

הזקן שקע במחשבות ואז פנה אליו ואמר: "ידידי, עליך לדעת שגני זה שוכן בנווה מדבר המוקף במדבר צחיח, מקום משכנם של שדים שחורים. שדים אלה הלובשים צורת אדם, אורבים לבן אנוש המזדמן לשם ומוליכים אותו שולל, ואז מענים אותו בכל דרך שניתן להעלות על הדעת. הם מעמידים פנים כי מטרתם לסייע לו ונוטעים בו ביטחון כוזב, והכל כדי שיוכלו להשליך בנקל את קורבנם לבור שחת. הם מתחזים כאוהביו, אך לאמיתו של דבר הם חדורי שנאה. יש הרבה שדים כאלה, אפילו בקרב בני אדם, מפתים מפותים, בוגדים נבגדים, מאשימים את זולתם במגרעותיהם שלהם, מלבישים את שקריהם במעטה כוזב של חמלה ונוטפים דבש שאיננו אלא רעל. אבל בגידה כזו לא יכולה להמשך זמן רב. רק לאמת לבדה יש חיי נצח וזו הדרך בה יכול אדם להבדיל בין נס אמת להולכת שולל. לבבך תמים וחף מכל מרמה, על כן לא יכלו לך. רק פקחים ובעלי תושייה מצליחים להימלט מהם. זו הסיבה לכך שהשדים יכלו לשחק אתך את משחקם. פחדת מהם, על כן התגברו עליך. לו היית מזהה בתוך נשמתך איזה יצורים הם, לעולם לא היו יכולים להשתלט על רוחך... אך די בכך. הצלחת להימלט מידם. אל תסתכל אחורה. שווה בנפשך שנולדת אך אתמול. שכח את מה שקרה! ראה נא, הגן הזה הוא מעשה ידי ואני לבדי הוא בעליו. כל פרח יודע זאת, כל עץ, כי אני הוא זה שהבאתים לכאן במו ידי מגנים אחרים. כל הפירות שאתה רואה טופחו על ידי באהבה. עיר שלמה יכולה להתפרנס מהם ברווחה, גם אם היה היבול דל. אך זה לא הכל. יש לי גם אוצרות גדולים של זהב ואבנים יקרות. הדבר היחיד החסר לי הוא בן שישמח את לבי. והנה אני מתבונן בך – אתה יכול להיות לי לבן. אם אך תסכים ואך תאבה נערי יפה התואר, תוכל להישאר כאן אתי. אנחיל לך את כל נכסי. לא תצטער על החלטתך. אני אמצא לך גם כלה ראויה, נערה יפה ומענגת וכל משאלות לבך יתגשמו. היענה נא לבקשתי ולחץ את ידי כדי לחתום את העסקה!"

כששמע את הזקן מדבר כך, היה מהאן נבוך ומופתע מאוד, כמעט וסר הדיבר מפיו.

"'במה זכיתי?" קרא, "כלום יוכל האטד להיות שווה ערך לברוש? אבל אם באמת ובתמים רצונך להגביהני כל כך ולאמץ אותי לבן, אשרת אותך, מיטיבי, כעבד המשרת את אדוניו, בהכרת תודה נצחית."

בלב רחב משמחה, נשק לידו של זקן ולחץ אותה וכך נחתמה ביניהם הברית.

"קום ובוא אתי," אמר הזקן, "ואראה לך משהו מדהים."

הוא הוביל את מהאן לצדו השני של הגן. שם, בין ברושים, ערבות וצפצפות, ניצב ארמון שנשק לשחקים עם אולם שנתמך על ידי עמודים גבוהים. הארמון כולו על קירותיו ואפילו הכיכר שלפניו היו עשויים משיש שהבריק כמו כסף באור הירח. הכניסה לארמון היתה מכוסה בשטיחי משי ואל מול פני המרפסת ניצב עץ אלגום נהדר, גבוה ורחב פארות, שכל ענף מענפיו היה מעוטר ברוקד. כס מלכות עשוי קורות חזקות ומרופד במזרנים וכרים התנוסס על ענפיו העליונים של העץ וממנו השתלשל סולם חבלים שהגיע עד תחתיתו.

הזקן נעצר למרגלות העץ. "טפס למעלה!' אמר לו, "תמצא שם את כל מה שאתה זקוק לו – מזון ושתייה. בינתיים אכנס אנוכי לארמון ואתכונן לקבלת הפנים המזומנת לך. אך הקשב היטב למה שיש לי לומר: הרם את סולם החבלים לאחר שתהיה למעלה ואל תדבר עם איש – יהיה אשר יהיה מי שיגיע לכאן ויקרא לך – אל תשיב לו. הכל עלול לקרות... התאזר בסבלנות וחכה עד שאחזור ואבוא לקחתך, וגם אז, וודא קודם כל שזה באמת אני. שנינו מאוחדים עתה בברית איתנה. גני הוא גנך, ארמוני הוא ארמונך, אבל הלילה הזה עין רעה אורבת לפתחנו. הלילה היה על המשמר בפעם הראשונה והאחרונה. בלילות הבאים לא יקרה לך שום דבר. היזהר אפוא ופעל לפי עצתי!"

הצעיר נתן את הבטחתו, טיפס אל מושבו הרם והרים את סולם החבלים מאחוריו. מיטיבו נעלם בארמון.

מהאן השפיל מבטו והסתכל ממרומי מושבו. האדמה וכל שוכניה נפרשה  הרחק למטה. כלום אין הוא בטוח כאן מכל אויב ואורב? הוא נשם את ניחוחו המענג של עץ האלגום שרוח הלילה הרכה השיבה לעברו, ואז החל בסעודתו כיוון שהיה רעב וצמא. בקן העצים שלו היה די והותר מזון.

לאחר שמילא את כרסו, נשען לאחור על הכריות, שבע רצון ומרוצה, והרהר בגורלו. בהדרגה שכח לבו את סבלותיו.

אך גם הפעם לא נמשכה מנוחתו זמן רב. הוא התבונן בין הענפים וראה לפתע נצנוץ אור. הוא היטה עצמו קדימה והביט בתשומת לב. הוא הבחין בקבוצת בנות – שבע על פי מניינו – שהתקרבו הישר לעבר מקום המחבוא שלו. כמה יפות היו הן! כל אחת מהן נשאה בידה נר ופניהן העדינות, שמחות ושלוות, שיקפו את אור הנרות כמו מראות. הם היו לבושות בבגדים בשלל צבעים וצמידיהן צלצלו ברכות בלכתן. כשהגיעו לכיכר הפתוחה שממול אכסדרת העמודים הסמוכה לארמון, נעצרו והחלו בהכנות. שטיח מפואר שעליו רקומים סיפורי אלף לילה ולילה, נפרש על פני האדמה. הנרות הונחו עליו במעגל ובקצהו יצרו כריות משי מושב כבוד. המושב נתפס על ידי היפה שבבנות. יהלום הכתר בין שבע פניני המחרוזת, ששירתו אותו ברצון. קולות שירה בקעו בלוויית צלילי כלי מיתר. הקולות היו כה ערבים לאוזן. נבל וחליל התחרו זה בזה בצורה כה מפתה, עד שהציפורים התעוררו משנתן והתכנסו סביב ברפרוף כנפיים כדי להאזין. אפילו הלבנה המפתה במרום, הוקסמה מן המתרחש ובסקרנותה סטתה כמה צעדים מדרכה.

ומה באשר למהאן? הוא לא נשאר אדיש במרום שבתו. גרוע מכך, נראה שגם הרוח הפכה לבת בריתן של אותן יפיפיות שכן משב רוח פתאומי, שכמו פרץ מתוך לחיים מנופחות, הרים את צעיפיהן ואפשר למהאן, שחש נואש ומלא עונג כאחד, להגניב מבט לעבר אותם זוגות תפוזים מופלאים ומיוחדים שנחשפו לעיניו. בהתרגשותו ובכאב האהבה שאחז בו, נגס מהאן פיסה מעץ האלגום. אך אף שפיסה מעץ זה מרפאת, כך אומרים, כאבי ראש, אין היא מהווה תרופה לחולי האהבה. משכנו הנישא, גבוה מעל פני האדמה, הפך לו לפתע לכלא. הוא אימץ את מוחו בנסותו לחשוב על דרכי מילוט, שתאפשרנה לו להגיע אל אותן חורִיות בעלות פני הלבנה, שֶׁכֵּן שם ביניהן על השטיח שָׁכַן גן העדן הנכסף שלו ושם הוא ביקש להיות מיד, בלי שיהיה עליו למות ולשוב לתחייה ביום הדין באחרית הימים. ובעודו חושב על כך קודח, נזכר מהאן ממש באותו רגע באזהרתו של הזקן. מילותיו הדהדו בראשו: 'ואל תדבר עם איש – יהיה אשר יהיה מי שיגיע לכאן ויקרא לך – אל תשיב לו'. ועם זאת כואב ודואב היה בעת שנזכר בעצתו של הזקן. הוא לא רצה להפר את הבטחתו, על כן גייס לעזרה את שכלו וניסה לרסן את תשוקתו. הוא הצליח בכך, אם כי בקושי רב.

בינתיים חדלו הנערות משירתן ונגינתן. הם הביאו איתן כמה מגשים מפוארים ועליהם תבשילים עטופים ביריעות גדולות – ואיזה תבשילים! ראשית מרק צח ומעורר תיאבון מתובל בכרכום וסוכר, וכן גם מאפה סמיך של רימונים ופירות מושרים בדבש, המדיף ניחוחות מושק, אלווי ומי-ורדים. אחר כך הובאו המנות העיקריות: צלי טלה, מבחר דגים ועופות, ולבסוף מיני מתיקה: חלבה מסוכרת ממתקים ועוגות שנאפו בדרכים רבות, ואשר נראו כמו עיגולי שמש קטנים, רכים ועדינים, כמו גֵּוָן וחיקן של הנערות שהגישו אותן.

קיצורו של דבר – היתה זו סעודה כהלכתה, מושכת ומעוררת תיאבון מעבר לכל דמיון. וכאשר הוגשו כל המאכלים וחסרו רק הידיים שייטלו אותם והפיות שיאכלום, פנתה מלכת היפיפיות אל אחת ממלוותיה ואמרה: "דומני כי על עץ האלגום מסתתר מישהו המתגעגע לְחֶבְרָתֵנוּ לא פחות מאשר אנו מתגעגעות לחברתו. אני חשה בריחו נישא אלי ברוח ואשמח גם לראותו. לכי וקראי לו לרדת אלינו ואם לא יאבה, אמרי לו כי הסעודה מוכנה והמארחת, המזמינה אותו, תטעם לחיקו אף יותר מן המזון שיוגש לחכו. אל לו להמשיך ולחכות."

הנערה עשתה את שליחותה כפי שצוותה. אף שפיה היה זעיר לא ניתן היה לעמוד בפני המילים המתוקות וההפצרות שבקעו ממנו. היא החמיאה לו ופיתתה אותו כאחד. הצעיר הכמה לאהבה בתוך קן הענפים שלו, לא יכול לעמוד בפני המתקפה הכפולה של קולה המסתלסל כזמיר ויופייה הדומה לורד במלוא פריחתו. כלום יכול הדבר להתרחש בדרך אחרת? דמו הצעיר תסס בקרבו, הציף את ראשו ושטף ממנו את עצותיו של הזקן כמו סירות הנשטפות בים סוער. מבלי שייתן לעצמו דין וחשבון על מעשיו, שחרר מהאן את סולם החבלים, ירד ארצה והלך בעקבות הנערה אל השטיח המוקף בנרות.

כאשר, ראתה המלכה בעלת פני הלבנה המוקפת בכוכביה, את הצעיר מתקרב לעברה, הרכינה ראשה לאדמה כאילו היה הוא עצמו המלך, ואז חילתה פניו לשבת לצדה, כשהיא נוהגת בו כבוד כבאורח מכובד. אחת מבנות לווייתה הזתה עליו מי ורדים בעוד שהיא עצמה הציעה לו את מיטב המאכלים. מהאן חשב שהוא חולם. הוא לא יכול להתיק מבטו משכנתו היפיפייה. עת לצלילי הקתרוס וקולות הכסף של הזמרות התקרבה הסעודה לסופה, מחאה המלכה כפיים וציוותה להגיש יין. המשקה האדום כאבני אודם הוגש להם. כאשר ערו לקרבם כמה גביעים ממנו תוך שהם מלהגים ומתבדחים באושר, לא יכול מהאן יפה התואר להכיל עוד את אש האהבה הבוערת בעוצמה בתוך לבו.  בשיכרונו קרעה התשוקה את מעטה הצניעות, זרועו חיבקה את הורד במאה עלי כותרת. הוא משך אותה אל חזהו, אך היא נסוגה ממנו ככספית פעם אחר פעם והסבה פניה כמתביישת.

מהאן זה, שהיה שיכור כפליים, איבד כל מעצור. הוא כרך את שתי זרועותיו סביב הנערה המתנגדת והצמיד בהתרגשות את חותם אהבתו לאודם שפתיה כשהוא מלקק ונושך אותן כאילו עשויות היו סוכר ודבש.

אך כאשר פקח המחזר הנלהב את עיניו לאחר נשיקה ארוכה, כדי להתבונן במושא אהבתו ותשוקתו – אבוי! איזה מראה מפחיד ראו עיניו! מי יוכל לתאר את אימתו? שוב לא היו אלה פני הלבנה של אהובתו. לעיניו נגלה פרצופו המגחך של עפרית, שד איום למראה. הוא ראה חית טרף שמראשה ועד כף רגלה נראתה כאילו בראה האל הכל יכול בזעמו. לעומתה הדרקון מליל אמש היה יצור משובב נפש!

היה זה שילוב של תאו ביצות עם סרטן ענק בעל ניבי חזיר ומלתעות תנין, וכאשר נפתח לועו הגיע לשחקים, שטן אמיתי – יגן עלינו אללה מפניו – שגבו מעוקל כקשת מתוחה. הסירחון שבקע ממנו התפשט למרחקים. אפו של המפלץ העלה אדים וחרחר כמו כבשנו של מכין לבנים וגרונו היה כחול כמו אינדיגו הממלא  קלחת של צַבָּע.

מפלצת זו אחזה עכשיו במהאן המסכן וחיבקה אותו בחוזקה כשהיא מכסה את ראשו ופניו בנשיקות, נושכת אותו ותוקעת את טפריה בבשרו בעודה מרעימה בקולה: "אנשכך ואקרעך לגזרים! כלום אינך רוצה לנשקני על שפתי, וסנטרי? כלום לא תאבה לחבקני וללטפני עוד? הבט, הבט אלי, זו אני, אני. החרבות והחניתות שאתה חש הן שיני וציפורני. אך שפתי נותרו כמות שהיו. מדוע  לא תבקש ממני נשיקות נוספות? לחיי לא השתנו. אל תסיר מהן את מבטך. כלום חשבת שאניח לך ללכת? כלום ציפית שאחוס עליך עתה, אתה שרק רגע קודם כה השתוקקת למגעי? אני רק נותנת לך את מה שאתה ראוי לו! שאם לא כן, לא הייתי מה שהנני, אני שברוב טיפשותך חשבת אותי למה שחשבת..."

כך הפכה היפיפייה למפלצת לגלגנית, הצורבת את שפתיו בנשיקה אדומה, אחרי כל מילה הבוקעת מפיה, מכה, דוחפת ומוחצת את הצעיר האומלל שכל אותה עת רק ייבב ויילל כתינוק חסר אונים וכיולדה באנחתה. לא היה מי שישמענו או יושיענו מייסוריו, עד שלבסוף משך השחר את מעטה האפלה מעל העולם והשד שקע עמוק באדמה ונעלם בעוד שמהאן נפל לארץ חסר הכרה.

הוא שב לחושיו בעת שקרני הריחן הזהובות של השמש שטפו אותו ממרומים. לא היה זכר לא לבאר, לא לגן ולא לארמון. במקום זאת, בכל כיוון שאליו שלח את מבטו לא ראה אלא מדבר שומם וצפוד שמש. במקום בו חייכו אליו אמש פרחים ממצעם, בהו בו עתה שיחים קוצניים, הענפים עמוסי הפירות הפכו לנחשים. במקום הסעודה שערכו היפיפיות בעלות פני הסהר על השטיח הצבעוני נותרו רק שאריות מצחינות שהרקיבו בלהט השמש ומכלי המוסיקה – הנבלים והקתרוסים – נותר רק גל עצמות מלבינות.

באמצע עולם זה של פסולת ורקב, עמד מהאן, בלב ריקן, בודד ומיואש. לא נותר בו שום ניצוץ תקווה. כלום ימשיך וישהה כאן או יצא לדרך? שתי האפשרויות, כזו כן גם זו, נראו לו כחסרות תוחלת.

כמה זרים ומוזרים הם החיים האלה, חשב לעצמו, הנושאים אותנו מגנים למדבריות וממדבריות חזרה לגנים, עוד ועוד? מה תכליתם? מראים לנו וורדים, אך מתחתם אורבים קוצים. אנו מסירים צעיף מפנים דמויי סהר ומתחת לו מבצבץ דרקון! הרם את המסך ואז תגלה למה הופכים כל מאווי נפשנו, שוטים שכמותנו. פענח את כתב היד, ומשמעותו תרעיד את לבך באימה. הבט בכלי החמדה שתוכם אך סחי ואשפה. בהיותנו במרחץ מי מאתנו זוכר את המשרת המסכן המחמם את המים? רבים הם הסבורים כי נושאים הם את אבן החוכמה בסלם ובהרימם את מכסהו מגלים שאינו מכיל אלא שרצים ונחשים...

כאלה היו מחשבותיו של מהאן, עד שלפתע חש כי אף שנדמה לו שהעולם הגיע לקיצו ואין קץ וגבול לבדידותו, אף על פי כן אין הוא לבדו. קול בקע ממעמקי לבו, קול שנשאר בטהרתו למרות כל מה שעבר עליו, ולחש לו שוב ושוב כי מישהו בלתי נראה עומד לצדו בשעה זו – אלוהים. מהאן מצא מפלט באללה, ידידם של כל הבודדים. הוא שיווע בלבו לאל הכל יכול, נמלא חרטה ונדר נדרים בעוד הוא אוזר מותניו ושב לפסוע במדבר חסר השבילים.

עת נפרד מהאן מעברו כשם שאני עומדת להיפרד מסיפורו – שחה הנסיכה לשאה בָּהָרָם – המשיך הוא בדרכו.

לא חלף זמן רב והנה הגיע למעיין מים חיים וצלולים. הוא לגם ממימיו, שטף עצמו ואז כרע על ברכיו וקבר פניו בקרקע, להתפלל בהכרת תודה עמוקה לאחד הגדול והבלתי נראה.

"אתה המנתק את כל הקשרים,"  קרא, "אתה המורה לאובד את דרכו, גאל גם אותי, הראני את דרך הישר. מי יוכל לעשות דבר מה מבלעדיך? כלום יש דבר הנבצר מכוחך?"

כאשר הרים מהאן את ראשו מהקרקע וקם כדי להמשיך בדרכו, ראה להפתעתו כי מישהו ניצב לצדו, מישהו שפניו ודמותו זהות לאלו שלו כאילו היה אחיו התאום, אך איש זה היה יפה תואר אף יותר ממנו עצמו. פניו זרחו כמו השמש העולה והוא היה לבוש בירוק מראש ועד כף רגל.

"מי אתה?" שאל מהאן, מבלי שיכול להסיר מבטו מן הזר.

"שמי ח'ידר," חייך אליו בן שיחו, "נשלחתי על ידו, הוא ששנינו מכבדים אותו. כלום אינך מזהה אותי? אני בו בזמן גם אתה עצמך, החלק הטוב ביותר שבך, הרצון הפנימי ביותר שבלבך. באתי להובילך הביתה. הושט לי את ידך בדיוק כאן במקום שבו אתה ניצב, עצום עיניך ושוב לפקוח אותן בעוד שעה קלה!"

מהאן נהג כפי שאמר לו ח'ידר. הוא עצם עיניו ורגעים ספורים אחר כך בעת ששב ופקח אותן, העצמי הקליל האחר שלו נעלם. הוא מצא עצמו לבדו בגן שעל גדת הנילוס משם החל מסעו בעת שנחטף על ידי השד הראשון. כלום אמת הדבר שרק ימים ספורים חלפו מאז ולא שנים?

מהאן החל לרוץ. זמן מועט אחר כך הגיע לקהיר ועשה דרכו לביתו. שם פגש את כל חבריו שעטו בגדים כחולים והתכנסו יחדיו לספוד לו ולהתאבל עליו, בהיותם משוכנעים שכבר אינו בין החיים.

כאשר הופיע ביניהם לפתע, נעתק הדיבר מפיהם מרוב שמחה והפתעה. הוא סיפר להם את סיפורו מהחל ועד כלה. לאחר שסיים את סיפורו, הביט בחבריו הלבושים בכחול ועטה אף הוא על עצמו גלימה מאותו צבע. מכאן ואילך הפך הכחול, שהיה בעבר צבע האבל, לסמל של שמחה ורעות.

ואכן, כלום יש צבע עדין יותר מכחול?

כלום לא בחרה כיפת הרקיע להתעטף ברעלת משי תכולה? וכלום אין היא מארחת את השמש ביפעתה, אותה שמש המשתקפת בפרחי עוקץ-העקרב העוקבים כחמניות אחר תנועתה ברקיע – לבבות זהב הפורחים בלב כותרת עלים תכולים כתכלת הרקיע ומקרינים את אור החמה על פני האדמה.

Starr 030523-0130 Heliotropium amplexicaule.jpg

 

*

כאשר סיימה הנסיכה מחוואריזם את סיפורה, אסף אותה המלך בזרועותיו ואימץ אותה אל לבו באהבה.