מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף יצירות ספרותיות

חזרה לחמסה של ניזאמי

הסיפור הראשון

אשר סופר על ידי הנסיכה ההודית

בשבת בביתן השחור של שבתאי

ביום שבת, לאחר שהמלך בהרם, לבוש שחורים, נשא את תפילותיו במקדש האש, הלך הוא ראשית כל לביתן שבתאי וביקר את הנסיכה מהודו. אפופים בבושמם של נרות אלווי, השתעו השניים יחדיו עד אשר ירד הלילה, רווי בניחוחות ובצלילי מוזיקה, והשחיר את המשי הלבן של היום.

או אז ביקש השאה מן היפיפייה מקשמיר לפתוח למענו את תיבת אוצרותיה הקטנה ולספר לו סיפור, רך כמו משבה של רוח לילית חרישית, אשר ירדים אותו ויגרום לו לשקוע בשינה, מותש מיין ומאהבה.

"מי ייתן והתופים השמימיים יקדמו בברכה את מלכי ואדוני," ענתה הנערה בעלת עיני האיילה, "ומי ייתן ויארכו ימיו וימשכו כל עוד העולם קיים! מי ייתן ונניח כולנו את ראשינו על מפתנו ומזלו לא יותיר אף תשוקה אחת מתשוקות לבו אשר לא תתגשם!"

לאחר שביקשה בדרך זו כי תשרה עליו ברכת האל, סיפרה הנסיכה את סיפורה לשאה.

 

כאשר עוד הייתי ילדה בעיר הולדתי, אנשים במשפחתנו דיברו לעתים קרובות על גברת שהייתה באה פעם בחודש לבקר אותנו. היא הייתה יפהפייה, בעלת אופי אדיב ומיטיב, אבל תמיד לבושה הייתה במשי שחור מראש ועד כף רגל. דבר זה הפליא אותנו.

"הגידי לנו, מה פשר הדבר?" שאלו אותה בני ביתי באחד הימים, "האם יש משהו שמייסר או מפחיד אותך ועל כן את מתהלכת כל הזמן לבושה שחורים? למה לא תספרי לנו על כך? האם לא עדיף יהיה אם תשתפי אותנו בסוד צערך?"

בהיותה מופתעת מפנייתם ביקשה הגבירה דרך מילוט.

עם זאת, במבוכתה, לא ראתה כל מוצא מאשר לומר את האמת ועל כן השיבה: "אתם מנסים להעיר ולהאיר סוד הטמון במסתרי לבי ואינכם חפצים להותירו בלתי מופרע בתרדמתו. הקשיבו לי אם כך ותנו אמון במילותי!

פעם בשכבר הימים הייתי שפחתו של שליט אדיר, ואף שהוא כבר איננו בין החיים ושום שבח או תוכחה לא יוכלו לגעת בו, אינני יכולה אלא להעתיר עליו שבחים ואין לי מילת גנאי אחת לומר על פועלו. הוא, ששלט בכל ושהיה ברשותו הכל, היה גם בטובו נישא משכמו ומעלה מעל עמו. הוא הגן על העניים מפני העשירים ובעלי היכולת, הוא שמר על הכבש מפני הזאב, וכך המשיך ונהג כל ימיו, אף שהכוכבים הועידו לו גורל כה אכזרי עד כי השמיים עצמם הזדעקו וקראו לו 'מלך הגלימה השחורה' ... כל זה אירע זמן רב אחר כך בסוף ימיו. והנה, עומדת אני לספר לכם איך קרה הדבר:

מלכנו, עליכם לדעת, היה משוגע לדבר אחד: פיעמה בו התשוקה להכיר בני אדם ולשמוע על כל מה שחוו בעולם הזה. זו הסיבה לכך שבנה מלון אורחים גדול ויפה מכפי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. כל חדרי האכסנייה מראשה ועד תחתיתה היו מכוסים בשטיחים. כלים גדולים מלאים במזון משובח ניצבו שם מוכנים וצבא שלם של משרתים דאג לאורחים. בכל פעם שנוסע כלשהו הזדמן לעיר, ואין זה משנה מיהו ומאין בא, הזמין אותו המלך לשהות באכסניה שהקים. הוא התקבל שם כנסיך ולאחר שנח זמן מה, נהג המלך עצמו לבוא ולראותו. הוא הרבה לשאול אותו על מולדתו, מסעותיו, תכניותיו והרפתקאותיו, ולא היה בא על סיפוקו עד אשר, פיסה אחר פיסה, יצר לעצמו תמונה שלמה על חייו של אותו אורח, וכאילו ארג שטיח שאותו אחסן באחד מחדרי זיכרונו.

כך, בילה המלך את ימיו ושנותיו. הוא קיבץ בתוך רוחו ונשמתו את חייהם של אנשים אחרים, כאילו היו אלה אבנים נדירות ויקרות. הוא הכיר רבים מהם יותר מאשר כל אדם עלי אדמות, ועם זאת היה להוט לשמוע עוד ועוד.

ואז אירע פתאום משהו שאיש מאתנו לא הבין. המלך נעלם. בוקר אחד הוא פרח ונעלם. לאיש לא היה מושג ולו גם הקלוש ביותר לאן הלך המלך. הוא לא השאיר אחריו לא מילה ולא מסר, אף לא עקבה זעירה. כמו הסימורג, ציפור הקסם ארוכת הצוואר, פרש המלך בשקט את כנפיו והתעופף. וכי מי יוכל להביא לנו אי פעם חדשות על אודות הסימורג?

חיכינו. מה עוד יכולנו לעשות? חיכינו וחיכינו והימים התעופפו להם, ימים כה רבים עד שאיש כבר לא טרח לסופרם. ויום אחד הוא חזר.  לנגד עינינו הוא התיישב על כס מלכותו כאילו מעולם לא נעדר משם. מלכנו שלנו, הוא עצמו. ועם זאת הוא היה שונה. הוא היה לבוש שחורים מראש ועד כף רגל – שחור היה הטורבן שעל ראשו, שחורים היו בגדיו וגלימתו. הצבע השחור שלט בכל הוויתו.

כמו בעבר, הוא המשיך לשלוט בממלכתו כמלך טוב וצודק, אך בלי שום סיבה נראית לעין, המשיך ללבוש שחורים כאדם השרוי באבל עמוק, ושפתיו, שהיו כה עליזות ומלאות חיים, דומה ששכחו כיצד לחייך ואיבדו כליל את חיותן.

כל מי שראה אותו תהה על פשר הדבר, ועם זאת איש לא העז לשאול: 'מדוע? על מה ולמה אתה אבל?'

איש לא שאל, עד שבסופו של דבר עשיתי זאת אני עצמי. חשתי שהוא משתוקק לכך שאשאל אותו על צערו.

הדבר אירע באחד הלילות. ישבתי בחברתו. איש לא היה שם מלבדנו. לבי המה לו אהבה וחמלה. הוא שכב על הספה ובזמן שהחזקתי את רגליו בחיקי וליטפתי אותן, התחיל הוא פתאום לבכות את מר גורלו.

"ראי," אמר לי, "איך שדדו אותי הכוכבים ואיך שיחקו בי השמים. בי, המלך הגדול והאדיר! גורשתי מגן העדן שבו עברו עלי ימי באושר והושלכתי ממנו לעד, מושא לרכילות הבריות בחשכתו השחורה כדיו של העולם. אך עלי עצמי נגזר לשתוק. איש לא שאל אותי עד היום: גן העדן שלך, היכן איבדת אותו? מדוע אתה עוטה שחורים?"

כששמעתי את המלך המסכן מדבר כך, ליטפתי בעדינות את רגליו בלחיי, ובררתי את מילותי בקפידה: "אתה, מגונן המדוכאים, הטוב שבכל המלכים!" אמרתי לו, "וכי למי מאתנו, עבדיך, ניתן האומץ לשרוט את השמים בגרזן הקרב שלו? וכי איך יכול היה מישהו, הוד מלכותך, לשאול אותך על סודך שלך? אתה הוא היחיד שאותו סוד גלוי וידוע לו, ורק לך הזכות לחשפו בפני מי שתבחר וברגע שתרצה בכך..."

כך דיברתי; וזה הדבר שהשיב לי המלך:

"את מכירה," פתח ואמר, "את הרגלי הישן לקדם בברכה פניהם של נוסעים זרים המזדמנים לעירנו, לחגוג בחברתם ולבקש מהם לספר לי את סיפורי חייהם. ובכן, הסיבה להיעלמותי הפתאומית קשורה לעניין זה. הסכיתי ושמעי!

יום אחד הובא בפני איש זר שהיה שונה מכל האחרים שפגשתי בעבר. בגדיו, הטורבן שלראשו, הנעליים שלרגליו, בקיצור, כל מה שלבש היה שחור, בדומה למה שהתרגלת לראות אותי עצמי לבוש, וכפי שלאחר שובי הייתי מקור לתמיהה עבורכם, כך תהיתי אני עצמי באותו יום על קנקנו של הנווד השחור ובאופן טבעי הייתי להוט לגלות מה גרם לו לבחור להתלבש בבגדים כהים אלה. חשתי שאין זה דבר מקרי, שיש סיבה סודית לכך. לכן פקדתי שיטפלו בו במשנה זהירות, ואחרי שסעד את לבו ונח מתלאות המסע, נכנסתי לחדרו, התיישבתי מולו ואמרתי: 'האם תוכל, ידידי, לפתוח בפני את ספר חייך והרפתקאותיך כדי שאוכל ללמוד את הסיבה לאבלך ולהבין את משמעות לבושך השחור?'

למרבה הפתעתי לא הסכים אותו זר לחשוף את סודו בפני.

'הנח לזאת!' קרא בהתרגשות. 'אל תאמר דבר! אף לא מילה! מה שמשתוקק אתה לדעת לא אוכל להסביר לאיש.'

אבל אני הייתי נחוש בדעתי להוציא ממנו את סודו והמשכתי ללחוץ עליו.

'אמור לי אל תנסה להתחמק ממני: מה משמעות לבושך השחור?'

או אז שב הזר ושקט. 'סלח לי,' ענה בעצב, 'אבל אתה דורש את הבלתי אפשרי. אין תשובה לשאלתך, לאיש לא יכול להיות מענה אלא אם כן ילבש הוא עצמו לבוש שחור זה...'

באותו רגע לא הבנתי את משמעות דבריו וככל שהתנגד לרצוני, כך הלכה וגברה תשוקתי להגיע ללב החידה הזו. שכחתי לחלוטין את האצילות ההולמת מלך והתעקשתי ואפילו התחננתי בפניו, עד שביותו נבוך מהתעקשותי ומחוסר הסבלנות שהבעתי, וכשלא ידע מה עוד לעשות, הוא בסופו של דבר ובניגוד לרצונו, התוודה בפני:

'בסין יש עיר בעלת יופי שמימי, ועם זאת היא מכונה 'עיר העלטה'. זהו מקום של אבל וקינה, שתושביו, למרות יופיים הדומה ללבנה, מסתובבים תמיד לבושים שחורים ומי שמבקר בעיר ושוהה בה מספיק זמן, הופך בסופו של דבר לאחד מהם...

למה? אל תשאל אותי. גם אם היית דן אותי למוות, לא היה עולה בידך למלט עוד מילה אחת מפי.'

במילים אלה נפרד ממני הזר לשלום, עלה על סוסו והמשיך בדרכו. ואשר לי – נותרתי נבוך במקומי. מה עלי לעשות? יום ולילה, בעודי ער או חולם, רדפה אחרי תעלומת הזר הלבוש שחורים, דומה היה עלי כי בעודי משחק בשחוק השחמט באתי לכלל הכרה כי די לי במהלך אחד ויחיד כדי לנצח את יריבי ואף על פי כן, למרות מאמצי הנואשים, לא עולה בידי לזכור את אותו מהלך עלום. לא נותר דבר שלא ניסיתי. לא משנה בכמה ספרים נועצתי ולכמה מלומדים פניתי לעזרה. הכל היה לשווא. בשום מקום לא מצאתי פתרון ואיש לא הצליח לסייע בעדי.

ואז החלטתי לשכוח את המפגש שלי עם אותו זר כאילו היה זה חלום רע, להתאושש מקוצר הרוח שתקף אותי וכך במידת האפשר להשיב לעצמי את שלוות רוחי. אך הכל היה לשווא. ככל שנאבקתי ועל אף כל מאמצי, לא עלה הדבר בידי. העוקץ היה תקוע עמוק מדי בבשרי. ייאושי רק הלך וגבר. דומה הייתי לרוכב בקניון צר שאינו יכול לא להתקדם ולא לסגת. הפחד פן אצא מדעתי  הכביד את עולו על צווארי. לא יכולתי להמשיך בכך זמן רב.

לבסוף עשיתי את הדבר היחידי שנותר לי לעשותו: השארתי מאחורי את כס מלכותי וממלכתי, ובלוויית כמה משרתים נאמנים יצאתי לדרך עם משא כבד של זהב ויהלומים בכמות שנראתה לי הולמת מסע לא בטוח.

חרש חרש התחלתי בחיפושי אחר העיר המסתורית שאותה תיאר לי הזר. הייתי חייב להצליח, חד וחלק!

וראה זה פלא – מצאתי אותה! המבקר המוזר לא שיקר לי. העיר שכנה בסין, היא דמתה לגן שמימי ותושביה היו יפים להפליא, כמו היו הם ציורים חיים – ציורים, שמכל מקום, היו ממוסגרים במסגרות שחורות, שכן כולם עד האחרון שבהם עטו גלימות אפלות כחשכת מצרים ופניהם החיוורות והעצובות ניבטו אלי כמו המוני ירחים הצפים בים אפל.

גיליתי אם כך את העיר. אבל מה היה סודה? שכרתי חדר בפונדק ולאחר שהתמקמתי שם התחלתי בחיפושי.

דבר זה לא אמור היה להיות קשה במיוחד, כך חשבתי לעצמי, למצוא את פתרונה של חידה שדומה היה כי הכל מכירים אותו חוץ ממני.

אבל טעיתי. נראה שאיש מאלה שפניתי אליהם והקשבתי לדבריהם לא ידע את מה שהייתי כה להוט לדעת. לא קיבלתי תשובה מאף אחד.

חלפה שנה ועדיין לא התקדמתי בחיפושי יותר ממה שכבר ידעתי ביום בואי לעיר.  ואז, כשעמדתי לאבד את אומץ ליבי, הפגיש אותי הגורל עם אדם שלמן הרגע הראשון חשתי כלפיו משיכה מאוד חזקה. במהלך חיי התנסיתי במפגשים עם אנשים מכל הסוגים. דאגתי על כן לברר ראשית כל את שמו ומקצועו. התברר לי שהוא היה קצב, אבל למרות זאת, יצור אנוש מלא טוב לב ורוך. הוא מעולם לא דיבר בגנותו של  איש.

הרגשתי שעלי למצוא בכל מחיר, דרכים לרכוש את אמונו ולעשות כל מה שיכולתי כדי לזכות בידידותו. כמה מופתע היה אותו אדם טוב! יום אחר יום חיפשתי את חברתו בתואנות חדשות ובכל הזדמנות אפשרית שיבחתי אותו, התייחסתי אליו בכבוד והרעפתי עליו מתנות. וכך, בהדרגה, לכדתי את לבו התמים. הוא החל לתת בי אמון ובמקביל המתנות הרבות שערמתי בלבלו את דעתו.

ואז באחד הימים, הזמין אותי האיש לביתו. הוא הכין עבורי ארוחה מפוארת, עשירה ומעולה מעבר לכל מידה. לא היה מעדן שהוא לא הציע לי. טעמנו את כל המנות ודיברנו על אלוהים ועל העולם, אם כי כמובן, מטבע הדברים, לא שוחחנו על הדבר המסתורי היחיד שהיה עבורי בעל החשיבות הגדולה ביותר. ברגע מסוים הוא יצא לרגע מן החדר ובשובו נשא עמו את כל המתנות שנתתי לו מאז תחילת ידידותנו. הוא ערם לפני את הר הזהב, אבני החן והמלבושים שקיבל ממני והוסיף עליהם חפצים אחרים מתוך נכסיו שלו, ואני הופתעתי מאוד כשפנה אלי ואמר:

'סלח לי! אבל ראה נא, תמיד הסתפקתי במועט. מה אעשה עם כל האוצרות הללו? למה נתת לי אותם? איך אוכל אי פעם להשיב לך כגמולך במידה מספקת? אם יש לך משאלה, אם אוכל לעזור לך בכל דרך שהיא, אנא אמור לי! גם אם היו לי אלף חיים ואתה היית דורש ממני את כולם, הייתי מקריב אותם ברצון למענך אף שגם זה לא יהיה בו די כדי לגמול לך.'

'אדוני היקר', השבתי, 'מה פירוש הדבר? לא, לא. אתה אינך עבד שלי. אינני יכול לשאת זאת, לשמוע אותך מדבר כל כך בצורה בלתי הגיונית בנוכחותי.'

ובהצביעי על ערימת המתנות שלי המשכתי ואמרתי: 'איזו חשיבות יכולה להיות לחתיכת אשפה שכזו בין אנשים כמותנו?'

אחר כך רמזתי למשרתי שעמדו מאחורי. הם יצאו החוצה והביאו מן הכספת שלי הר כה גדול של מטבעות זהב, שבהשוואה אליהם, כל המתנות הקודמות שלי נראו כחסרות ערך. ידידי שלא הבין את הסיבה הסודית לנדיבותי, לא ידע את נפשו מרוב תדהמה ובושה.

'אתה הופך אותי לבעל החוב הנצחי שלך!' קרא בייאוש. 'שוב אתה שוטף אותי במתנות וגורם לי להתבייש, כאילו החזרתי לך את מתנותיך הקודמות בכוונה לגרום לך להוסיף עוד. למעשה ההפך הוא הנכון: החזרתי אותן כי לא רציתי לקבל ממך כל כך הרבה בלי לתת שום דבר בתמורה... ועכשיו, כל זאת! אבל אני חוזר ואומר לך, אין מה לעשות, בין אם ימצא הדבר חן בעיניך ובין אם לאו. אחת משתיים: או שתאמר לי מהו הדבר שאתה מצפה ממני לעשות למענך, או שיהיה עליך לקחת חזרה את כל מה שהענקת לי, המתנות הקודמות כמו גם החדשות...'

זה היה הרגע הנכון עבורי לפעול. כששמעתי אותו מדבר כך והבנתי שוב כמה הוא כנה כלפי בידידותו, החלטתי בלבי לא עוד להסתיר מפניו את האמת. סיפרתי לו את הסיפור כולו. הודיתי בפניו שאני מלך והסברתי לו גם מדוע השארתי את הממלכה ואת כס המלכות מאחורי כדי לנסוע ל"עיר העלטה". ואז בסיום דברי סיכמתי ואמרתי: 'לא הצלחתי לחשוף את האמת. אמור לי! אמור לי מהי הסיבה לעצבותכם? מדוע כולכם לובשים בגדים שחורים? מדוע כולכם מתאבלים ללא סיבה נראית לעין? ומדוע אתם שומרים זאת בסוד?'

כשהקשיב האיש לדברי, עבר עליו שינוי מוזר. מה עבר עליו? מה קרה לו? הוא רעד כמו כבש שהותקף לפתע על ידי זאב. לזמן ארוך עצם את עיניו, מזועזע מפחד ולא הוציא מילה מפיו.

ואז פנה אלי ואמר: 'טעית בכך שהצגת לי את השאלה הזו. עדיף היה אם היית נמנע מכך. אך המתן עד רדת החשיכה ואז אתן לך את התשובה. התשובה היחידה האפשרית.'

כשהגיע הלילה ואנשים עלו על משכבם אמר לי ידידי:

'בוא עכשיו! זוהי שעת הכושר. אני אראה לך את מה שאתה רוצה לדעת ואחשוף את הסוד לנגד עיניך.'

עזבנו יחדיו את ביתו. הוא פסע לפני שעה ארוכה בחשיכה. לא פגשנו בדרכנו נפש חיה.  הרגשתי כמו רוח רפאים המשוטטת בעולם מת. לבסוף הגענו לבניין נטוש שלא יכולתי בחושך להבחין בגובהו ובצורתו.

ידידי עצר מהילוכו ונכנס לחצר הפנימית של החורבה דרך חור בקיר. אני צעדתי בעקבותיו. אבל מה עכשיו? לא הרחק ממני, בפינה, הבחנתי בסל קלוע מענפים מפותלים התלוי על חבל. המלווה שלי אחז בו, דחף אותו לעברי בשתי ידיו ואמר: 'אם אתה באמת מתכוון ללמוד את הסיבה לשתיקתנו ולבגדינו השחורים, יהיה עליך לשבת בסל הזה לזמן מה תלוי בין שמים לארץ.'

כלום פחדתי? כן! לפתע נדמה היה לי כאילו הסל כאילו מלא נחשים ובדמיוני הפך החבל העבה, שבאמצעותו נקשר הסל ונתלה, לדרקון. אבל זכרתי עד כמה קרוב הייתי עכשיו למטרתי וסבור הייתי כי אוכל לתת אמון בקצב אף על פי שכוונותיו לא היו ברורות לי. טיפסתי על כן בזריזות לסל. אך מה זה? עוד לא הספקתי להתיישב במקומי והנה חשתי שהסל מתרומם ונושא אותי לשמים. האם היה זה מעשה כשפים? האם הסל נמשך כלפי מעלה באמצעות מנגנון סודי כלשהו, שמישהו על פני האדמה הפעיל אותו וחלש עליו? איך יכולתי לדעת?

השתופפתי חסר אונים בתוך כלובי הצר, נתון לחסדיו של החבל שמעל ראשי ושבו היו תלויים חיי. ריחפתי מעלה מעלה עד שלפתע נעצר החבל על ידי טבעת ברזל והסל עמד תחתיו לצדו העליון של מגדל ענק. יצאתי החוצה, אך גיליתי שפשוט החלפתי בית סוהר אחד למשנהו: לא היה גרם מדרגות שיוליך אותי מן הגובה המסוחרר הזה חזרה לאדמה.

אבלי וכעסי לא הועילו, גם לא האשמת הקצב שחשבתי באותו רגע כי בגד בי. סביבי לא היתה אלא הריקנות המתסכלת של כיפת השמים, שהייתי לה לקורבן בייסורים  שנועדו לי.  לא העזתי להביט למעלה או למטה. עצמתי את עיני, מוכרע על ידי פחדי וחולשתי, נכנע לגורלי. הכל לשווא. כמה התחרטתי עכשיו על מה שעשיתי. על סקרנותי שאינה יודעת שובע! געגועי לביתי הכריעו אותי. הלוואי ומעולם לא הייתי נוטש אותי, חלפה מחשבה בלבי, אבל עכשיו היה זה מאוחר מדי. רק אלוהים יכול היה לבוא לעזרי!

התחלתי להתפלל. כעבור זמן מה הופיעה לפתע ציפור, ענקית כמו הר, ונחתה לצדי על ראש המגדל שעליו ניצבתי. נוצותיה דמו לענפי עצים. היו לה טפרים גדולים כמו מדרגות המובילות לכס מלכות וכאשר פתחה את מקורה דומה היה עלי שאני מביט לתוך מערה ענקית. הייתי הלום-אימה מחששי פן יתמוטט המגדל תחת כובד משקלה, וכשהסתכלתי על בן לוויתי החדש גברו פחדי וייאושי. אך המפלצת התעלמה ממני. היא החלה לנקות את עצמה ולהחליק את נוצותיה ולהפתעתי האין סופית נשרו מגבה יחד עם הנוצות שהשתחררו גם קליפות ושקיות קטנות מלאות פנינים. לבטח לא היתה זו ציפור רגילה!

כעבור זמן מה שקעה הציפור בשינה, אך מכיוון שהמקום לא היה מספיק לשנינו, כיסתה אותי הציפור בכנפיה, ואני התנשמתי בכבדות בבקשי אחר אוויר כמו אדם טובע.

באותה רגע חלפה בי מחשבה חדשה: מה יקרה אם אאחז באחת מרגליה של הציפור הזו ואניח לה לשאת אותי עמה כאילו הייתי לה לטרף. היתה בכך הרבה פחות סכנה מאשר להישאר על הבימה הזו שממנה לא הייתי יכול להגיע לא לשמים ולא לאדמה.

נבל בלתי מהימן בגד בי. אבל מדוע? האם עושרי פיתה אותו? האם זו הסיבה שביקש את מותי? לא יכולתי להאמין בכך! אך תהיה הסיבה אשר תהיה, עלי לנסות לברוח בעזרת הציפור הזו. זו היתה תקוותי היחידה.

לאחר שקיבלתי את החלטתי זו שקט לבי. השמים האדימו, השחר התקרב ובא, עת קריאת התרנגול, והציפור הענקית שלצדי ומעלי התעוררה. היא נפנפה בכנפיה בחוסר סבלנות, בעוד אני נושא תפילה חפוזה לאל הכל יכול. בקושי עלה בידי לאחוז באחת מרגליה, והנה התנשאה הציפור מעל  ראש המגדל, סחפה אותי עמה כמו סופת הוריקן ונשאה אותי באוויר. לאן? לא ידעתי גם לא הקדשתי לכך מחשבה. לא נותר לי דבר לעשותו מלבד אשר להחזיק מעמד בכל כוחי בעת שהציפור חפזה במעופה שעה אחר שעה והשמש טיפסה אט אט בנתיבה התלול אל מרומי השמים עד שלעת צהרים יקדה מעלינו במלוא עוזה.

בסופו של דבר נראה היה שגם הציפור שמעלי חשה בלהט במעטה נוצותיה. משק כנפיה נחלש יותר ויותר. היא דאתה מטה מטה סמוך לאדמה, ואני הבנתי כי היא מחפשת צל. בהסתכלי למטה, הבחנתי בכך שאנו דואים במרחק של אורך חנית מפני האדמה שנפרשה תחתנו כמו שטיח משי ירקרק. ניחוחם של שפעת הפרחים נישא עדינו ומילא אותי בעונג.

וכי למה שלא אשאר כאן? כלום היה לי מקום טוב יותר לחנות בו? בעוד לבי מעריף מאה ברכות על מושיעי, הרפיתי מרגל הציפור וצנחתי על כר דשא רך. שכבתי שם מן הסתם יותר משעה כשאני מתאושש אט אט מההרפתקה הלילית שלי וממאמץ מסעי באוויר. מחשבות קודרות תקפו אותי. היכן אני ומה צפוי לי עוד בהמשך? לבסוף גירשתי עננים אלה מנשמתי, אסיר תודה על כך שעל אף כל התלאות שפקדו אותי השתפר מצבי. התאוששתי מתשישותי והבטתי סביבי בנסותי לחקור את המקום החדש שאליו נקלעתי.

אכן היתה לי סיבה להיות מרוצה. המקום שבו מצאתי את עצמי נראה כמו פיסת רקיע שצנחה ממרום. קרקע בתולה וטהורה שדומה כי איש לא הציב עליה מעולם את כף רגלו. לכל רוחב העין נגלו עוד ועוד פרחים מכל הצורות והגוונים, מלבלבים בנוף הירוק שנצץ כמו החיים עצמם. מעיינות קטנים פיכו לתוך בריכות פעוטות רוגעות – מראות חלום שדומה היה שכל הפלאים הללו משתקפים בהן ומקבלים חיים חדשים.

יקינתונים חבוקים בציפורנים, שיחי יסמין שזורים בוורדים ועצי כליל החורש שהשירו את תפארת פרחיהם הסגולים על האחו. אפילו גרגירי החול נראו כמו אבק זהב והאבנים נצצו כמו אבנים טובות. בתוך הבריכות התרוצצו דגים שדמו למטבעות כסף מרצדות. מעליהם התנשאו מורדותיו של הר שגונו כִּירֹק הברקת ואשר היה מכוסה בחורשות ברושים, צפצפות ועצי טיק. ניחוחות אלווי ואלגום הכו באפי.

כלום נחלם נוף זה על ידי שוכני גן עדן? ככל שהתענגתי על הנוף, נעשיתי מאושר יותר ויותר. השלווה שבה ללבי וחשתי כמי שמצא אוצר בלום ושקלו על כפות ידיו.

'השבח לאל!' אמרתי לעצמי בקול. בעת ששרכתי דרכי גיליתי פה ושם תענוגות חדשים שלא השתייכו לאיש נראו שייכים לאיש, כמו נבראו הם להנאתי בלבד. הזנתי עינַי בפרחים ומדי פעם הבאתי לחיכי וטעמתי פרי זה או אחר.

כמה רחוק נותרו לפתע כל דאגותי וצערי. האם זכרתי עוד את "עיר העלטה" ואת סודה שאותו יצאתי לחשוף? וכי איך יכולתי? הקסם של אותה שעה יחידה די היה בו כדי למחות כל כך הרבה פרקים בספר זיכרונותי. כאשר אדם הוא מאושר מה לו ולייסורי העבר.

בסופו של דבר, לאחר ששוטטתי מספיק זמן בפליאה ובאושר, התיישבתי בצלו של עץ ברוש ליהנות מנמנום קל עד ששקעה השמש במעיל הארגמן שלה והלילה עטף את היקום בגלימה כחולה כהה שבה נצנץ כיהלום כוכב הערב. רוח קלה וחרישית התעוררה וליטפה אותי במשבה. ענן אביבי שנישא על ידי הרוח, ריסס נתזי גשם קרירים כפנינים על עלים ועשב.

אך זה פסק הגשם והנה הופתעתי על ידי דבר חדש. הבחנתי מרחוק בשביב אור, המתקרב במהירות לעברי, ועד מהרה הבנתי במה מדובר. תהלוכה ארוכה התקדמה לעברי, ובהתקרבה יכולתי להבחין בדמויות יחידות. היו הן עד האחרונה שבהן דמויות נשיות. כל אחת מהן הפיצה סביבה יופי כה קורן עד ששכחתי את עצמי ואת העולם שמסביבי. הן נראו כמו פרחים מכושפים עטופי משי, זרועותיהן מכוסות היו בצורה רכה ומרנינה בתחרה מוזהבת, אוזניהן וצוואריהן נצנצו בזוהר תכשיטיהן. מאחורי מסך הנרות המוארים שהחזיקו באצבעותיהן המשוחות בחינה הבחנתי בשפתיהן עם חיוכיהן המושכים והמפתים – מי יוכל להלביש במילים את המחזה הנאדר הזה? וכי מה הם אבני אודם וניצני צבעונים או קני סוכר מקירגיזסטן לעומתן? כמה מן החוריות הללו, ילידות גן העדן צעדו מלפנים כשהן נושאות שטיחים וכס מלכות כה יקר ערך אשר לא ניתן למצוא כמותו בעולם הזה. כשכמעט הגיעו עד אלי, היושב בצל העץ ומנסה בכל כוחי לרסן את קוצר רוחי, שטחו הן את השטיחים על האדמה והציבו עליהם את הכס. מה עומד לקרות עכשיו?

עת קצרה חלפה והנה הגיעה היא, מוקפת במלוותיה, היא, אשר לכבודה סודר הכל. ובעת שקרבה ובאה, מלכת הפיות, היפה מכל יפיפיות תבל, התיישבה על כס מלכותה והרימה את הרעלה מעל פניה, דומה היה עלי כי הירח ירד ממרומים או השמש זרחה בחצות הלילה ואלפי כוכבים החווירו במחיצתה. איך יכול הדבר להיות? כלום בהקיץ או בחלום שרוי הנני? האם היתה זו מציאות?

בינתיים התיישבה המלכה על כסאה כשראשה רכון קמעא כמו היתה היא שקועה עמוק במחשבותיה. ואז קראה אליה את אחת מנערותיה ושמעתי אותה אומרת בעוד היא מחבקת אותה ברוך: "אני חשה שיש כאן מישהו – זר, בן האדמה. לכי, חפשיהו ואם יעלה בידך למוצאו הביאיהו  לפני!"

הנערה נחפזה לצאת לשליחותה. ראיתי אותה מרחפת מתחת לעצים, קרוב אלי. לא ברחתי, קיוויתי נואשות שתמצאני, ואכן עד מהרה גילתה אותי ונעצרה מולי בפליאה. היא אחזה בידי. כמה שמחתי על כן להילקח בשבי. "בוא מהר." לחשה, "המלכה מחכה לך!"

כלום היתה לי עצמי תשוקה גדולה מזו? לא התנגדתי. הרשיתי לעצמי להיות מובל על ידה כשאני חש כמו עורב ליד טווס. ממקומה על כס המלוכה, התבוננה בנו הגבירה. כרעתי על ברכי ונישקתי בהכנעה את העפר מתחת לרגליה. אבל היא לא הניחה לי להמשיך בכך.

"עמוד!" קראה, "מעמדך איננו מעמד של משרת. אני מכבדת את אורחי ואדם כמוך, נאה, נבון,    בנוי לתלפיות ראוי למקום הכבוד. שב לצדי על כס המלכות. בן לווייתה של הלבנה הוא כוכב הערב.

"גבירתי המלאכית," מחיתי, "'אל נא תפני אלי כך. אינני אלא אחרון עבדיך. רק לשלמה יש את הזכות לשבת לצדה של בלקיס מלכת שבא, ואני אינני שלמה, אינני אלא שד עלוב תועה במדבר שנקלע לגן העדן."

"אין מקום לתירוצים!' השיבה המלכה, "אני בקיאה מאוד בקסמים, אינך יכול להטעותני. הקשב! כל מה שכאן יהיה נחלתך, הכל ישמעו לפקודותיך, אבל לך עצמך אסור להתנגד לי. עליך למלא אחר רצוני, עליך לרצות תמיד את מה שאני מבקשת, שכן רק כך תוכל לרדת לחקר סודי ולהיות מאושר באהבתי. האם אתה מוכן?"

"איך יוכל בן לווייתך להיות דבר מלבד צל לרגלייך," השבתי לה, "וכתרו עפר למרגלותיך?"

"חי ראשי ונשמתי," הפצירה בי המלכה, "אל תהסס עוד משבת לצדי. אתה אורחי, איש מצוין במעלות. אורח הראוי לאהבה!"

הייתי מבולבל. לא ידעתי מה קורה לי. קמתי על רגלי רק משום שהיא התעקשה וציוותה עלי לעשות כן. עליתי במעלות כמשרת נכנע והתיישבתי ליד מלכת הירח. מרוב התרגשות לא יכולתי לחשוב או לדבר, רק להקשיב למוסיקה של קולה הצלול. מדברה עינג את אוזני כמו אלף צלילים מתוקים.

בינתיים, בעקבות הוראותיה, הכינו הבנות ארוחה; התענוגות שקידמו את פני באותה ארוחה היו מעבר לכל דמיון. הריחות לבדם! ... מושק, אלמוג, מי וורדים. ניחוחם היה תלוי כענן מעל הררי הצלחות שהוצגו על שולחנות הטורקיז, ומעל הגביעים המעוטרים באבני אודם – תאווה לעיניים וזאת עוד בטרם התיישבנו לסעודה עצמה.

ואז הובאו לשולחן מנות מהבילות ומשקאות צוננים, מנות מענגות יותר מכל מה שהמציאו אי פעם כל אלופי הבישול. ולאחר שסעדנו ליבנו, אכלנו לשובע ושתינו לרוויה, הגיע תורם של הנגנים.

חלילים, נבלים וכינורות החלו להשמיע את צליליהם. האחו התעורר לחיים. ריקודים ושירה החלו... אהה, אושר אבוד! דומה עלי שאני רואה אותם בעיני רוחי ניצבים חיים לפני. כמה קלילים, כמה קורנים היו הם!

רגע כופפו ראשיהן לאדמה, רקדו בזריזות על כפות ידיהן והניפו רגליהן באוויר כמו היו אלה כנפיים, רגע חגו על קצות אצבעותיהן ונרות מוארים על ראשיהן, עד כי דמו בעצמם לנרות גבוהים וקורנים... בסופו של דבר, עייפים וצמאים, חזרנו כולנו למנוחתנו ושוב סבבו בינינו גביעי היין המשכר.

כלום זכרתי עדיין מי הייתי לפנים? כלום התקיימו עדיין שעות, ימים ולילות? האם הזמן עצמו לא עמד מלכת? המלכה בכבודה ובעצמה דאגה למלא את גביעי ביין. מי הוא זה אשר זכה אי פעם לשר משקים שכזה?

המלכה החלה לחוש כי חם לה. היא הסירה את הרדיד הרקום מזהב משערה ומעל פניה. היה זה מראה מעורר יותר מכפי שיכולתי לשאת. איזו תמונה! הייתי חסר אונים כשיכור שהוכרע על ידי אהבה ויין. המחזה הלהיט את חושי וגרם לי ללאוט באוזניה מילות חשק. היא לא התנגדה לחיזורי. יתרה מכך, נראה היה שהיא משיבה בחיוכה לדברי אהבתי! לא יכולתי לעצור בעד עצמי. נפלתי שוב על ברכי וכשם שנשקתי קודם לכן את קצות מנעליה, כך נשקתי עתה שוב ושוב את רגליה, וככל שנישקתי אותה עוד ועוד, קראה היא בקול: "אל תפסיק! אל תחדל!"

דומה היה עלי כאילו מסך שחצץ בינינו גז ונעלם. מילות אהבתנו ונשמותינו חיפשו אלה את אלה וציפור התקווה בנתה את קינה מעלינו.

"את, שאת תשוקת לבך חפץ אני לדעת," אמרתי לה, "את הראויה לכל תפארת העולם – נעלם ממני שמך. אמרי נא לי אותו."

"טורק-טז (שודד), כך כינה אותי אבי," צחקה, "ומן הסתם חשב הוא על לבבותיהם של גברים מאוהבים!"

מופתע עד מאוד השבתי לה: "כמה מוזר. אף אני עצמי מכונה טורק-טז בפי ידידי! כלום תוכלנה נשמותינו להיקשר יחדיו כמו שמותינו? הבה ונשדוד זה את זו וזו את זה. הבה ונכין מזון לנשמותינו מן היין הקסום. בואי ונתענג יחדיו על המתיקות והמרירות של חג אהבתנו."

על דברים אמיצים אלה לא השיבה המלכה שלי במילים, אך בעיניה קראתי הבטחה נסתרת, הבטחה שעתידה לקרב תקוות רחוקות. "השעה נאותה ואושרך קרוב" רמזו הן לי.

חיוכה אשר נטע בי אומץ כמו אמר לי: "נשקני כאן ועכשיו. רעותך משתוקקת ומוכנה."

על כן חיבקתיה ונישקתיה, ועל כל נשיקה מנשיקותי השיבה לי אלף. דבר זה שיכר אותי באופן ששום יין לא שיכרני מעולם. רצוני איבד את אחיזתו במושכות, דמי המה וסער בפראות בתוך לבי. טורק-טז שמעה את הולם לבבי. היא הרפתה ממני ואמרה:

"הלילה, יקירי, הסתפק בנשיקותי; אל נא תנסה לגרד את תכלת השמים. אָכֹל דבש הַרְבּוֹת לא טוב. הבה נשתעה יחדיו כל עוד אדון אתה ליצריך. אך אם בעצמך אינך יכול לשלוט עוד, אם תאוותך את המושכות חוטפת מידך, בחר לך אחת מנערותי. כולן יפיפיות הן. מעוררות הן את מאהביהן כמו השחר המעיר את שחור הלילה. אמור לי את מי מהן אתה מעדיף, ואני אעניק לך אותה כמשרתת וכמאהבת, אשר תוכל להשקיטך ולעמעם את האש הלוהטת בך. אם בלילה הבא תרצה בנערה אחרת או אפילו בשתיים יחדיו כל מי שתבחר תהיינה שלך.

כך שחה לי המלכה בעוד היא מלטפת אותי ברכות.

כאשר ראתה כי אני נבוך ושותק, נשאה היא מבטה בחשאי אל הנערות הסובבות אותה ואז רמזה לאחת מהן שנראתה לה כמתאימה לי במיוחד לליל אהבה ושידכה אותנו בחינניות זה לזו: 'עכשיו לכו ותעשו ככל העולה על רוחכם..."

וכי מה יכולתי לומר? הנערה אחזה בזרועי והובילה אותי לשעריה של טירה קטנה עם גג רעפים זהוב. היא אפשרה לי להיכנס תחילה ואז פסעה בעקבותי.

נכנסנו לאולם שרצפתו מכוסה שטיחים ואשר בו ניצבה ספה עם כרי משי צבעוניים מוקפת בפמוטים גבוהים עם נרות ריחניים בצבע הענבר שבערו בלהבות אדומות כאבני אודם. שום דבר כבר לא יכול היה להפתיעני. לאות רכה הרגיעה את גלי הסערה של נשמתי. העולם שקע בדממה שעטפה את שנינו. תאמנו זה לזו כמו בס וסופרן. ראש מול ראש, חזה מול חזה, שכבנו חבוקים על הכריות הרכות.

ליטפתי את כתר שערה הקלוע בבדי ערבה. קירבתי פני לפניה הלבנים ונשקתי לציצי הורד הרכים והחמימים של שפתיה. בקעתי את סגור פיה ושברתי את החותם התחתון המוליך למנהרת אהבתה. היא שכבה בזרועותי ואפפה אותי בניחוחותיה הקסומים עד אשר העיר אותנו אור השחר. או אז קמה ממשכב אהבתנו וניצבה מולי כמו היה זה האושר עצמו. בחדר הסמוך הכינה עבורי אמבט. שטפתי עצמי במי ורדים מתוך קערות וכדי זהב מקושטים וזוהרים בברק אבני אודם.

לאחר שסיימתי את רחצתי ולבשתי בגדי, גיליתי שבת זוגי הלכה לה לדרכה. יצאתי לחפשה. השחר כבר האיר אף כי קרני הכסף של כוכבי הרקיע טרם דעכו. אמרתי את תפילות הבוקר שלי והסתכלתי סביבי, אבל האחו שהשתרע בין הבריכות והחורשות היה שומם ונפש חיה לא נראתה מסביב. לאן לקחה המלכה את בנות לווייתה? על מה ולמה נותרתי בודד לנפשי?

ראשי היה עדיין סחרחר מיין, נשמתי הייתה חשוכה יותר מן הארץ הנטושה שמסביבי. שטחתי איברי על זרי הלילה הכמושים ועד מהרה נרדמתי, בעוד הגורל ניצב על משמרתו לידי ולוחש חלומות של אושר באוזני.

כשהתעוררתי, כבר פרשה איילת הלילה את אדרתה השחורה ומילאה את האוויר בניחוחות. התיישבתי תחתי. רוח אביבית ליטפה פני והמטירה טיפות פנינים מבושמות בריחות ורד, יסמין וסיגל.

והנה! דומה כאילו נותר הזמן ללא שינוי. הפיות שבו והופיעו, מרננות וצוחקות, והציבו מחדש את כס המלכות הזהוב המעוטר באבני חן, שטחו את מרבדי המשי וערכו עליהם סעודה מלכותית.

אך שוב דעך זוהרן בעת שטורק-טז הופיעה ביניהן. מלכת הלילה, ועם זאת זורחת בתפארתה כמו יומו הראשון של האביב. היא שבתה באסורים את עיני ואת לבי ההולם. לא יכולתי להזיז אבר בלי הסכמתה. היא שבה והתיישבה על כס מלוכתה. רק בעת ששמעתיה קוראת לי יצאתי מבין הצללים. ושוב דחקה היא בי לשבת לצדה.

הכל חזר על עצמו: המנות הטעימות שאינן מכבידות על הגוף ואינן מייגעות את הרוח, רנן השירים וצלילי הנבלים, הגדושים מתיקות סוחפת כמו חלו דבש, הריקודים לאור הכוכבים והיין הקסום המצית אש אהבה ומעניק כנפיים לנשמה. בפעם הזאת היתה המלכה מלאת תשוקה אף יותר כלפַי, עַבְדָּהּ. לאחר שעה קלה שילחה בניד עפעף את נערותיה. נותרתי לבד עם בת זוגי תחת כיפת הרקיע. אש אחזה בלבי ועד מהרה ניתזו הניצוצות מדמי והבעירו את ראשי ודעתי. באצבעות רועדות נגעתי בקישורי המשי של בגדה וגיששתי דרכי אל חגורת הזהב סביב מותניה בעודי מאמץ אותה אל חזי.

לא יכולתי לשאת זאת עוד. רק לגעת בידי קבצן בקירותיו החיצוניים של גן העדן? מי גבר ויוכל לעמוד בכך? חבקתי אותה בזרועותי ומשכתיה בשטף תשוקתי לעברי נלהב להיכנס בשעריה לטבוע במקור אהבתה... אך גם הפעם כבלה אהובתי את תשוקתי והותירה אותו בחצר החיצונית.

"כלום שכחת את ההסכם שלנו?" אמרה לי. "טרם בא הלילה לשוברו. הסתפק במה שבידך! נשק אותי בשפתיך, גע בי בשיניך, חוג סביבי כמסביב למדורה, אך אל נא תבקש יותר מכך. היודע את גבולותיו ומכיר בכך שאושרו טמון בתוכם, יוכל לשמור עליו כל חייו. אך  מי שמובל יותר ויותר על ידי גחלילית תשוקתו, סופו שיתרסק לאין."

שמעתי את דבריה, אך לא הצלחתי להפנימם.

"עזרי לי," הפצרתי בה, בעוד אני יוצא כמעט מדעתי, "למען השם, עזרי לי לבל יכסו הגלים את ראשי ואטבע, לבל אובד מקוצי הרעל השורטים את רגלי!  ראי נא! כמו משוגע אסור אני במחלפות ראשך. שחרריני או טלי ממני את חיי, קטעי בחרבך את ראשי המונח למרגלותיך. למה זה תמשיכי ותעניני? כלום אין את הוורד הצמא לגשמַי? כלום אין את הנהר אשר אני משחר לגדותיו לרוות את צמאוני? הרי אינך זקוקה לי – בן תמותה מסכן. אחת היא לי אם אֵאָכֵל כתמר עם חלבך, או אהיה למחט לרקום בה משי שמלתך, או אם  תניחי לי לגווע על מפתן גופך. איש אבוד אני במחיצתך!

"התאזר בסבלנות!"  ענתה לי המלכה, "מהו לילה אחד של אורך רוח, אם תמורתו תוכל לזכות לאור נצחי מנר אשר ישרוד לעד? כלום בקלות תמכור באר שלמה תמורת טיפה אחת ויחידה? רוגע עד, שלוות הנפש עבור תשוקה אחת בוערת? דבש טהור עבור העוקץ? טול נא את נשיקותי, שחק במחלפות ראשי, רווה את צמאונך בנערותי. היה נא שבע רצון ממה שכבר שתית אמש. הו ידידי, דודי, אהוב נפשי, אף אם עלה בחכתך רק דג אחד קטן לבן, עתיד אתה בבוא היום לדוג את הלבנה הנשקפת כמו דג במימיה של בריכה זכה, אך אל נא אל תדחק הקץ. בקוצר רוח לא תשיג דבר. סבלנות היא הדבר אשר לך דרוש..."

כששמעתי את דבריה שב אלי שכלי. בושה וחרטה מילאוני. אך כמה זמן אוכל עוד להחזיק את עצמי? אור היום רחוק היה עדיין, ואך נגעו שפתיה בשפתי ושוב להט גופי בחום ואש ניצתה בעורקי.

שוב קראה המלכה לאחת מן היפות בבנות לווייתה ושילחה את שנינו מעל פניה. לא יכולתי לאחל לעצמי נערה יותר יפה ומלבבת! אך עם זאת לא יכלו חיבוקיה להרוות את צימאוני. פצעי כלל לא נרפא מנשיקותיה ותשוקתי לא שקטה...

לאחר שנשבר כד הצבע האפל של הלילה והיום לבש את בגדו המאיר, עזבה אותי בת לוויתי.

התיישבתי תחת עץ ברוש ​​ועיני נחו על הנוף המופלא שאליו נשאה אותי הציפור הענקית אך יומיים קודם ואשר שימחני אז כמו גן העדן. עתה נראה הוא לי שומם וריק. נשמתי קפאה. הלילה, כך נדמה היה לי, נטל ממנו כל עונג וגוון. קיללתי את אור היום אשר שטף עתה את העולם ועצמתי את עיני.

כך נמשך הדבר עשרים ותשעה ימים ולילות.

כל יום חיכיתי בקוצר רוח לשקיעת השמש ולשובה של המלכה עם בנות לווייתה. בלעדיהם חדלו החיים להציע לי שמחה. בהעדרם, חלמתי עליהם, בין אם בשינה או בהקיץ. מה עוד רציתי לדעת על העולם ולא ידעתי? בלב קל מקריב הייתי את העולם כולו תמורת אחת החגיגות הליליות שלי. כלום לא הייתי מלך בארץ האושר? כלום לא קבעתי את מקום משכני בגן העדן? כלום לא התממשו כל משאלותי?

הכל היה ברשותי למעט דבר אחד. מלכת הירח שלי העניקה לי לילה אחר לילה עוד תקוות והבטחות. ובכל פעם שאהבתי אליה עמדה לפרוץ כל גבול, שילחה היא אותי עם אחת מנערותיה לאותו ארמון קטן עם אריחי גגו המוזהבים.

כמה כפוי טובה הייתי! מכיוון שסירבה היא למלא את תשוקת לבי האחת והיחידה, חלמתי רק עליה ולא הקדשתי מחשבה למה שהוענק לי בשפע לילה אחר לילה.

עת נעל הלילה האפל את בריחי שעריו של היום השלושים, עת השלים הַיֶּרַח את מחזורו ונסתר הַיָּרֵחַ בחיבוקו, הגיעה מלכת הסהר עם בנות לווייתה הפיות שהקיפוה במעגל נרות מאיר ויפה יותר מכל יתר הלילות והתיישבה על כס מלכותה.

שוב הציעה לי בחינניות את המושב שלימינה, ושוב חגגנו בשמחה ושתינו את היין הארגמני. שוב צפינו בריקודן של הנערות והאזנו לשיריהן ולצלילי הנבל. אך ככל שהדבר נמשך זמן רב יותר, יקדה ובערה עוד יותר האש שבלבי. דומה היה שבאותה שעה הצטרפו יחדיו כל הזיכרונות, המשאלות והתשוקות שחשתי במהלך הימים והלילות הקודמים. כלום הכריעני טירופי? מה עוד יכול היה זה להיות? בלילה אפל נטול ירח זה, שברו השדים, שכה התאמצתי לאזקם, את שרשראותיהם ובמקום זאת קשרו אותי עצמי והפכוני לקורבן חסר אונים.

הפכתי למשוגע, הייתי כמו חמור מורעב שהראו לו לפתע אלומת שיבולים, או כמו סהרורי לעת מולד הלבנה. ידי נאחזו בקורי שיערה כמו עכביש מוכה-אהבה, ליטפו את אבריה הכסופים וניסו לחדור כגנבים אל בית אוצרותיה. התנגדותה רק המריצה את תשוקתי והגבירה את התרגשותי.

בראותה זאת אחזה המלכה בידי באהבה ובחמלה, נישקה אותה ואמרה: "אל תושיט ידך אל האוצר החתום! הרוצה לגנוב את מה שלא ניתן לו מרצון, לעולם לא יגיע למטרתו. למה זה תאבה לשבור את החותם מעל כד ייני? התאזר בסבלנות. עץ הדקל נמצא כבר ברשותך. חכה אם רק תוכל ליום שבו יבשילו תמריו."

"שמשי ואור עיני!" השבתי לה, "איך תוכל מנורתי המסכנה שלא לדעוך בנוכחות פניך הקורנים? גילית את מתיקות מימיך לי, הגווע מצמא, ועתה אומרת את: 'חתום שפתיך, אל תשתה!' נסי נא להבין: בהתבונני בך אבד שכלי. אין בי עוד כוח להילחם כנגד הפיתוי. איך אוכל לוותר על אושר שכזה? גם אם רוח הינך, ואנוכי רק בן אנוש, שנינו מחמר קורצנו! כמה זמן ארעב עוד, אנשוך שפתי ואת רירי בפי אבלע? שימי קץ לייסורי עכשיו והגשימי את תשוקה לבי! אל תמשיכי ותאמרי לי: 'אסור לך להתעצב, אני ידידתך'. הוכיחי לי היום כי את אכן כזאת. כמה זמן תרצי עוד, אַת שמותניך צרות כמותני איילה, להשקיטני כמו ארנבת מנומנמת? חושש אני כי בסופו של דבר יבגוד בי הגורל, שכן אכזר הוא כמו זאב זקן, ערמומי כמו שועל, ואת טרפו לוכד הוא כמו אריה או נמר... היכנעי לי הלילה, וַלא – יכלו חיי! נהגי בידידות עם אורחך כשם שנהגו תמיד מלכים וסולטנים מיני קדם!"

כך דיברתי ובשיגעוני לחצתי עליה בחוזקה, אך היא סירבה לי שוב והפצירה בי:

"אעשה כל מה שאתה רוצה, אך ברגע זה ממש עליך להתאפק! האמן לי: אני שפחתך. שום דבר שיכולה אני לתת, אף החיים עצמם, לא יהיה יקר דיו  עבור אורח כמוך. מה שתבקש – שלך הוא. אך אל נא תתבענו מוקדם מדי. חכה קמעא, מתוך הקוץ אצור עבורך גן עדן ואניח לך לשאוף לקרבך את ניחוח האלווי מעלה הערבה,  אך עליך לחכות. קח ממני הכל היום פרט לפרי זה שטרם בשל: לחיי, שפתי, שדי; רק לא את הפנינה הנסתרת. אם תהיה לך סבלנות ללילה אחד נוסף, לא יהיה לך על מה להתחרט באלפי לילות עתידיים. ראה נא, אתן לך שוב אחת מבנות לווייתי, נערה יפה כירח במלואו כדי להקל עליך את הוויתור עלי."

במילים אלה ניסתה להחזיר אלי את השכל הישר, אך אף שאוזני שמעו את דבריה, חרבי היתה שלופה וקשתי איתנה, נשמתי המוצפת והמשולהבת לא הקשיבה לה. הרגשתי שהמלכה צודקת, שעלי להתבייש בעצמי, לשקוט ולהבין, אך אבוי! הקול האחר בקרבי היה חזק יותר. לא יכולתי להימלט מן הגורל שעתיד היה להביא עלי אומללות. נעניתי לקריאת הפיתוי שהגיעה אלי ממרחק רב כמו מתוך ערפל:

"ברנש שוטה! נצל את הרגע! יתכן ולעולם הוא לא יחזור. אחר כך – יקרה אשר יקרה...

"את באמת ובתמים מקשה עלי." אמרתי לפייה אהובתי, "האם לא די בכך שגזלת מנשמתי את שלוותה? אלפים על אלפים איבדו את חייהם בחיפוש אחר אוצר כזה! עכשיו שמצאתיו, מדוע שאוותר עליו? מה אכפת לי אם אחר כך יהא עלי לסבול! לא! כל עוד יש בי חיים לא אניח לך ללכת! תני לי את עצמך אפוא או שפכי את דמי, כי אני שלך בכל חושי ונשמתי. המוות אין לו משמעות בעיני אם זה המחיר שעלי לשלם כדי להחזיק בך. הניחי לי להישרף באהבה הלילה כמו נר. הציתי אותי, כי אני חי רק באמצעות אשך כמו היום המתקיים באמצעות קרני השמש. ראי נא, עד עכשיו חלם חלמתי. על כן למת נחשבתי. כלום השינה איננה תאומת המוות? ואת מושא חלומי הנך... אבל איך יכולתי לחלום עליך, אם לא היית קיימת? העירי אותי עכשיו משנתי, העירי אותי כדי שאחיה, או הרגיני חיש מהר ויסתיים הכל לנצח..."

ובאומרי מילים אלה, התנפלתי עליה בפעם השלישית. הפצרותיה ותחינותיה איבדו את כוחן.

"אני נשבעת," קוננה, "כי תממש את רצונך מחר, אם רק תוכל להתאפק היום, להתאפק רק לילה אחד אחרון!"

דבר לא עזר! דמי ההולם בקרבי חזק היה יותר מכל דבריה. התנגדותה הכפילה את תשוקתי. החזקתי אותה כטרף וידי חדרה מבעד לבגדיה מכוונת לגופה כמו סכין חדה כתער. ניצבתי כבר בפתח אוצרה, נחוש בדעתי לפרוץ אליו בכוח ולאחד יחדיו ענבר ואבן אודם.

כאשר נוכחה לדעת כי דבר לא יוכל עוד לעצור בעדי, קראה היא: "עצום עיניך לרגע קט, ואחשוף בפניך את אוצרי, כדי שתוכל לכובשו.

הייתי בטוח שהנה סוף סוף נכנעה לי המלכה והיא מוכנה להגשים את משאלתי ולהרוות את צימאוני. לבי נמלא בשמחה ומיד נעניתי לבקשתה. עצמתי עיני ורגע אחר כך שמעתי אותה אומרת: "פקח את עיניך!"

צייתי, מוכן לאסוף לזרועותי את כלתי באושר נצחי, אך במקום זאת, מה ראו עיני? חשיכה עמוקה אפפה אותי. מצאתי עצמי בתוך אותו סל עצמו אשר העלה אותי למרומי המגדל  ואשר ממנו נלקחתי אחר כך על ידי הציפור הענקית.

אלא שהפעם עשה הסל דרכו מטה מטה וצנח על הקרקע. שם למטה חיכה לי ידידי לבוש שחורים. הוא חיבק אותי בעיניים דומעות וביקש את סליחתי.

"גם אם הייתי מספר וחוזר ומספר לך במשך מאה שנה את מה שהתנסית בו בעצמך, לא היית מאמין לי." אמר, "עכשיו אתה יודע את הסוד, אתה חייב להיות תמים דעים אתי. איך ניתן לבטאו במילים? עכשיו מבין אתה את שתיקתנו ומדוע בקינה אילמת הולכים אנחנו לבושי שחורים?"

"בלבושך השחור," השבתי לו, "אחי הנך. דברי אמת בפיך... מפציר אני בך: תן לי גם לעטות את אחד ממלבושיך השחורים!"

הוא נענה לי. באותו לילה עצמו התחלתי את מסעי חזרה לארצי ולעירי. אותה עיר שממנה יצאתי כדי לפתור תעלומה, ועתה אחרי שמצאתי את התשובה, חזרתי אליה ונודעתי בשם 'מלך הגלימה השחורה'. אבלי ויגוני יעלו לשמי מרום כמו רעם הבוקע מתוך ענן סערה שחור. כל עוד בחיים הנני לא אחדל לעולם מלהתאבל ולבכות את האושר שאיבדתי באשמתי שלי..."

 

סיפור זה – אמרה הגברת בשחור – סופר לה על ידי המלך ומאז, למען אהבתו, לא לבשה היא שום לבוש שצבעו איננו צבע הלילה.

הלילה מעניק הוד מלכות לירח, על כן שחור הוא צבעו של המשי במטרייה המלכותית, שעליה מתנוסס הבז הזהוב. אין צבע אשר ישווה לצבע השחור. כלום אינך מעדיף את השחור האפל של בשר הדג על פני עצמותיו הלבנות? כלום אין שיער שחור סמל הנעורים? לכלוך אינו דבק בשחור. עם שחור האישון קולטות עינינו את אור העולם. מה עוד ראוי לשמש כערש לירח אם לא המשי השחור של שמי הלילה? שבעה צבעים יש לשבעת הרקיעים אך אף אחד מהם לא ישווה לו לצבע השחור.

 

*

 

כאשר סיימה הנסיכה ההודית את סיפורה, הילל ושיבח אותה המלך בהרם. הוא אסף אותה אליו בין זרועותיו ושניהם נרדמו על יצועם מאושרים יחדיו.