מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף יצירות ספרותיות יצירות ספרותיות
עשר התמונות של רועה השוורים יצירה זו היא תמצית פיוטית של דרך הזן. היצירה מיוחסת לקקואן שיין, מורה זן סיני שחי במאה השתים-עשרה. בתולדות הזן ידועות נוסחאות קדומות יותר בנות חמש ושמונה תמונות שהאחרונה בהן היא עיגול, דרגת האחדות השלימה שאין בה עוד הפרדה בין אני ולא-אני. קקואן הוסיף עוד שתי תמונות כדי להדגיש שאיש הזן שהגיע למעלה הרוחנית הגבוהה ביותר חי בחופש מלא בתוך העולם שלנו, עולם הצורות והפרוד, ומפרה אותו בהורותו לאלה שמסביבו את הדרך לשחרור. חיפוש השור לְבָדוֹ תּוֹעֶה בַּסְּבַךְ בְּלֵב הַיַּעַר, מְחַפֵּשׂ הַנַּעַר שׁוֹר אֲשֶׁר אָבַד. בֵּין הָרִים שׁוֹצְפִים פְּלָגִים שֶׁל שְׁחוֹר וַאפֵל - כּה רַבִּים הֵם הַשְׁבִילִים בְּיַעַר עַד. מְיוּאָש, עָיֵף עַד מַוֶת, מְחַפֵּש הוּא, לֹא יֵדַע לְאָן יִפְנֶה, לְמַה לִבּוֹ יִכְמַהּ. הַצִּיקָדוֹת לְעֵת עֶרֶב בְּעֲצֵי הַחֹרֶשׁ, מְפִירוֹת בְּצִרְצוּרָן אֵת הַדְּמָמָה. השור מעולם לא הלך באמת לאיבוד, על כן מדוע לחפש אותו? האדם אינו יכול לראות זאת כיוון שהפנה עורף לטבעו האמיתי. מחמת טומאותיו נעלם השור מעיניו. לפתע הוא מוצא את עצמו ניצב בפני מבוך של דרכים מצטלבות. תאווה לרווח גשמי וחשש מפני הפסד, מזנקים כמו להבות צורבות. רעיונות על אודות השגוי והנכון - כמו פגיונות נורים החוצה. מציאת העקבות בְעִקְבוֹת אֵין סְפְוֹר נִתְקַל הוּא - בֵּין הָעֵצִים וְעַל שְׂפָתוֹ שֶׁל הַנָּהָר. כְּלוּם לֹא יַבְחִין בַּסִימָנִים, בָּעֵשֶב הָרָמוּס בְּמַעֲלֶה הָהַר? גַם אִם יַרְחִיק נְדוֹד הַשּׁוֹר עַל פְּנֵי גְּבָעוֹת וּבְנָקִיקִים, מֵעֵינַיו לֹא יִסָתֵר מַרְאֵהוּ, הֵן אַפּוֹ מַרְקִיעַ עַד שְׁחָקִים! באמצעות הסוטרות והלימוד הוא מבחין בעקבותיו של השור. הוא למד לדעת כי כלים שונים, גם אם נבדלים הם זה מזה בצורתם, עשויים מאותו זהב עצמו. באותה מידה כל דבר הוא ביטוי של עצמותו שלו. אין הוא מסוגל להבחין בין הטוב לרע ובין האמת לשקר. הוא טרם נכנס בשער, אך הוא רואה מידי פעם את עקבותיו של השור. מבט ראשון על השור עַל קְצֵה עָנָף, הַרְחֵק בַּיַּעַר, מַנְעִים בְּשִׁירָתוֹ הַתּוֹר, בֵּין עַרְבֵי הַנַּחַל – רוּחַ מְלַחֵשׁ בֵּין צֵל לְאוֹר. שַׁם נִיצָב הַשׁוֹר, גָּלוּי לָעַיִן, הַיֵשׁ לְאֵל יַדוֹ לְהִסְתַתֵר? ראשׁוֹ הַנְּהֵדָר עַטוּר קַרְנָיִים, אֵי הַצַּיָּר שֶׁמִּכְּחוֹלוֹ יוּכַל אוֹתוֹ תַּאֵר? אם רק יטה אוזנו ויקשיב בכוונה לקולות היום יום, עתיד הוא לבוא לכלל הכרה ולראות באותו רגע את המקור עצמו. ששת החושים אינם נבדלים מן ממקור אמיתי זה. בכל פעילות נוכח המקור ובא לידי ביטוי. כמוהו כמלח במים או כדבק בתוך צבע. כאשר המבט הפנימי ממוקד כראוי, אדם בא לידי הכרה שמה שנראה הוא זהה למקור האמיתי. תפיסת השור בְּחָזְקָה נִיטַל עָלָיו לִמְשׁוֹךְ בַּחֶבֶל, פֶּן יִגְבַּר עָלָיו הַשׁוֹר וְיִמָלֵט, כִּי כּוֹחוֹ עוֹד לֹא רֻסַּן, וְרוּחַ מֶרֶד מְפַעֶמֶת בּוֹ מְעֵת לְעֵת. רֶגַע אֵל מִדְרוֹן הָהַר יַשׂיִם פַּנַיו וְיִסְתַעֵר, רֶגַע בְּחֶבְיוֹן הַגַּיְא בֵּין עַרְפִילִּים הוּא מִסְתַתֵר. היום פגש הוא בשור אשר שוטט זמן ממושך בשדות הפרא ואף עלה בידו ללוכדו. זמן כה רב התהולל השור בשדות. לא קל לשבור את הרגליו הישנים. הוא מתגעגע לעשבים המתוקים. עודנו עקשן ובלתי ממושמע. כדי להכניעו על האדם להשתמש בשוטו. אילוף השור מִן הַשׁוֹט וּמִן הַרֵסֶן אַל לַנַּעַר לְהַרְפּוֹת פֶּן יִתְעֵה הַשׁוֹר מִדֶּרֶך לְעוֹלָם סְחִי וְטוּמְאוֹת. אִם יְטַפֵּל בּוֹ כַּרַאוּי יִגְדָל הַשׁוֹר טָהוֹר וּמְצַיֵּת. בְּלֹא כְּבַלִים אַז בְּעִקְבוֹת רוֹעֵהוּ מִרְצוֹנוֹ הֹטּוֹב יִצְעַד שׁוֹקֶט. בעקבות מחשבה אחת צצות ועולות עוד ועוד מחשבות. ההארה מביאה לידי הכרה שמחשבות כאלה אינן בלתי אמיתיות, שכן אפילו הן באות מתוך טבעו האמיתי. רק בשל דמיון השווא הממלא אותנו הן נדמות לנו כבלתי מציאותיות. מצב זה של דמיון שווא, מקורו אינו בעולם החיצוני כי אם במוחנו שלנו. רכיבה על גב השור הביתה בִּקֱלִילוּת עַל גַב הַשּׁוֹר רוֹכֵב הַנַּעָר אֶל נָוֵהוּ שַׁאֲנָן. נִישַׂאִים צְלִילֵי חַלִיל עִם עֶרֶב, נְמוֹגִים בֵּין עַרְפִילִּים לְבֵין עָנָן. מְפַזֵם נִיגוּן הַנַּעָר וְלִבּוֹ מַלֵא שִׂמְחָה וָאוֹר, הִנֶה כִּי כֶן שׁוֹקְטִים הַשְּׁנַיִם, לַעֲשָׂבִים שׁוּב לֹא נִזְקַק הַשּׁוֹר. המאבק הסתיים. "רווח" ו"הפסד" שוב אין להם שליטה עליו. הוא מפזם לעצמו את שירם של חוטבי העצים ומנגן בחלילו את נעימותיהם הפשוטות של ילדי הכפר. שרוע על גב השור הוא מתבונן בעננים שמעליו. אין הוא מטה ראשו לאחור. גם אם ינסה מישהו להרעימו, ישאר הוא בלתי מוטרד. השור נשכח, נותר רק הוא עצמו רַכוּב עֹל גַּב הַשּׁוֹר לָבֶטָח אֵל בֵּיתוֹ חַזָר הָאִישׁ, וְשׁוּר - הַשּׁוֹר כְּבַר נֶעֱלָם; לְבַדוֹ שׁוֹקֵט יוֹשֵׁב הוּא, מַחֲרִישׁ. הֶעֱפִּילָה שֶׁמֶשׁ אַדוּמָה לִמְרוֹם רַקִיעַ, אַךְ הָאִישׁ חוֹלֵם עוֹדֵנוּ, כּה שַׁלֵיו. שַׁם בְּצֶל הַגָּג הַמְּסֻכָּךְ, מֻטָּלִים בְּלֹא שִׁימוּשׁ גַם חֶבֶל גַם מַגְלֵב. בדארמה אין שניות. השור הוא טבעו הראשוני, בכך הוא מכיר עתה. משנתפסה הארנבת שוב אין צורך במלכודת. הרשת היא מיותרת לאחר שהדג ניצוד. כמו זהב שהופרד מסיגיו, כמו ירח הבוקע מבעד לעננים, קרן אור אחת של אור בוהק מאירה ללא הרף. שניהם, גם השור וגם הוא עצמו אינם עוד אָדָם וַשּׁוֹר גַם שׁוֹט וַחֶבֶל בְּרֵיקָנוּת נַגוֹזוּ כְּאֶחַד. הַשַׁמָיִם הַתְּכוּלִים כּה רְחַבִים הֵם, לֹא תְכִילֵם מַחֲשָׁבָה לַעָד. בִּלְהַבָה עוֹלַה וּמִתְפַּרֵצֵת יִמַס וְיֵעַלֵם פְּתִית הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן. עֵת יוּשַׂג מָצָב זֶה שֶׁל הַנֶּפֶש פֶּשֶר רוּחַ הַמּוֹרִים הַקַּדְמוֹנִים יִהְיֶה מוּבַן. כל הרגשות המתעתעים חדלו להתקיים. רעיונות האחדות נעלמו אף הם. הוא אינו מתעכב במצב הבודהא וממשיך בזריזות דרך המצב של "ועתה טיהרתי את עצמי מתחושת הגאווה של 'אינני בודהא'". גם אלף עיניים בוחנות (של חמש מאות הבודהות) לא יגלו בו תכונות מיוחדות. אף אם מאות ציפורים יזרו פרחים על מפתן ביתו, לא יוכל הוא לחוש כי אם בושה בעצמו. חזרה למקור לִמְקוֹרוֹ חַזַר הָאִישׁ, דֵּרֵךְ אַרוּכָּה דּוֹמֵה שֶׁאַךְ לַשַּׁוְא עַבַר, לְעִוֵּר וּלְחֵרֵשׁ יִדְמֵה, בְּשִׁבְתוֹ בְּבִקְתַתוֹ לֹא יִשְׁתוֹקֶק הוּא לְדַבָר. מְפַתֵל מֵימַיו הַפֶּלֶג, הַמַּבּוּעַ מְעַצְמוֹ יִפְעַם. פְּרַחִים בְּאדֶם עַז יִפְרַחוּ, אֲדֻמִּים כִּי זֶה טִבְעַם. למן ההתחלה לא היה זה יותר מכתם אבק. הוא מתבונן בצמיחה ובכמישה של החיים בעולם סביבו בהתמידו להישאר שליו ובלתי מופרע. הצמיחה והכמישה הללו אינן חזיון שוא אלא רק ביטוי של המקור. מדוע אם כך יש צורך להשתוקק למשהו? המים כחולים. ההרים ירוקים. לבד לעצמו הוא מתבונן בדברים המשתנים ללא הרף. הליכה אל השוק בידים מושטות לעזרה בְּחַזֶה חָשׂוּף וְרֶגֶל יְחֵפַה לַשּׁוּק יִצְעַד, מְכֻסֶּה בְּבוֹץ וָאֶפֶר יְשִׁיר דַרְכּוֹ וְלֹא יִמְעַד. כּוֹחוֹת עַל טִבְעִיים זָרִים לוֹ, אֶת פַּנַיו מֵאִיר חִיוּךְ מִכָּל הַלֵּב. לְמַגַע יַדוֹ בּוֹטַחַת, גַם עֵצִים שְׁדוּפִים יָשׁוּבוּ לְלַבְלֶב. שערי בקתתו נעולים וגם החכם באדם לא יכירנו. הולך הוא בדרכו שלו ואינו מתאמץ לדבוק בעקבותיהם של החכמים הקדומים. נושא קערה הוא מגיע לשוק, נשען על מקלו הוא שב לביתו. הוא מוליך בעלי אכסניות ומוכרי דגים בדרך הבודהא.