מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף יצירות ספרותיות יצירות ספרותיות
יום הולדת לדרקון יואל פרץ בכפר קטן למרגלות העצמון חיה משפחת דרקונים. לא היו אלה, חלילה, דרקוני ענק טורפי אדם ומטילי אימה. חלפו עברו הימים בהם התנכלו הדרקונים ליצורי אנוש. בני המשפחה השתלבו היטב בחיי הכפר ונחשבו לאזרחים הגונים ומועילים. גובהו של אבא דרקון לא הגיע אף לשלושה מטרים, שלא לדבר על רעייתו, מרת שלהבת אשר גם בנעלי את נעלי העקב שלה, לא עלתה קומתה על שני מטרים ומחצה. היו להם שלושה צאצאים: רעם, הבכור, שחגג לא מכבר את יום הולדתו השמונה-מאות, מאירה אחותו – דרקונית שובבה ומלאת חן כבת חמש מאות ואחרון אחרון חביב יותם בן השבעים, אשר לפי קנה המידה המקובל בין דרקונים, נחשב עדין תינוק. היחסים בין משפחת הדרקונים לבין יתר תושבי הכפר היו לבביים ביותר. אבא דרקון היה מעורב עם הבריות, למרות היותו פזור נפש במקצת, ואשר לרעייתו, הרי שזכתה לפופולאריות רבה בקרב נשות הכפר כיוון שנחשבה לטבחית מעולה ביותר ותמיד הייתה מוכנה להושיט עזרה לשכנותיה ולסעדן בעצתה. הכל היה טוב ויפה אלמלא מגרעת אחת שהייתה משותפת לכל בני המשפחה – קלות ראש בכל הנוגע לענייני אש. לעתים קרובות אירע שאבא דרקון בעת עלותו במעלה הגבעה, נושם ונושף, היה מתיז מבלי משים רשפי אש מנחיריו ומבעיר את השדות שלצידי הדרך, או שאמא דרקונית הייתה מזוררת באפה מחמת זבוב שחדר לנחיריה ומיד היה הבית הסמוך עולה באש. רעם ומאירה היו מתחרים ביניהם ביריקה ובהיסח הדעת היו מבעירים עצים ושיחים ואפילו יותם התינוק שטרם למד לפלוט אש מנחיריו היה גורם מפעם לפעם לשרפות; כיוון שקינא באחיו ובאחותו הבוגרים, היה נוטל בהיחבא קופסת גפרורים, מצית שדה קוצים ומתפאר באוזני הוריו כי הבעיר את האש בהבל פיו. בימי הקיץ כאשר התרבו הקוצים, היו ידיהם של כבאי הכפר עמוסות עבודה. כמעט לא עבר יום מבלי שפרצה שריפה וכמעט תמיד התברר שידו של אחד מבני משפחת הדרקונים בדבר. פעמים רבות העירו אנשי הכפר בעדינות לאבא דרקון על כך, אך לשווא. הוא הצטער באמת ובתמים על השרפות שחוללו הוא ובני משפחתו ואף פיצה ביד נדיבה את בעלי הרכוש שנשרף, אך גם כאשר נזהר שלא לנשוף על עצמים דליקים הרי שלא חדל ממנהגו להטיל את בדלי הסיגריות שלו לצד הדרך בלי לכבותן תחילה והשרפות לא פחתו. ימים רבים התלבטו בני הכפר בבעיית הדליקות עד אשר עלה על ליבו של ראש הכפר רעיון מוצלח: הוא הכריז כי האירוע המרכזי ביום הכבאים המסורתי, שחל אותה שנה בערב ל"ג בעומר, יהיה מינויו של אחד מנכבדי הכפר לתפקיד ראש הכבאים למשך יום אחד. רבים מנכבדי הכפר ביקשו לזכות בכבוד הגדול, ללבוש את המדים הנוצצים ולנצח על תזמורת הכבאים וגם הדרקון הגיש את מועמדותו לתפקיד. כאשר הודיעו לו כי הכבוד נפל בחלקו לא היה קץ לאושרו. הוא חבש לראשו את הכובע האדום המפואר והעלה על עצמו ברוב עמל את המדים שהיו מעט צרים למידתו. המאמץ הוגיע אותו והוא התנשם בכבדות. לא חלף רגע ואחת מלשונות האש שפרצו מנחיריו, פגעה בערמת קש שעמדה בסמוך ומיד פרצה שריפה. "אדוני ראש הכבאים", פנה ראש הכפר בנימוס אל הדרקון, "שמח אני על שנפלה בחלקך הזדמנות נדירה למלא את תפקידך עוד בטרם מלאו שתי דקות להיבחרך לתפקיד. מכונית הכיבוי וצינורות המים עומדים לרשותך..." "אני?", נדהם הדרקון, "אבל אינני יודע לכבות שרפות. חשבתי שמדובר בתפקיד סמלי!" "בדרך כלל אתה צודק" הסכים אתו ראש הכפר, "אך מישהו הרי חייב לכבות את השרפה וכבאי הכפר נמצאים ביום זה בחופשה." לא נותרה ברירה בידו של הדרקון והוא נאלץ להפשיל שרווליו ולגשת למלאכה. כיבוי השרפה התנהל היטב והדרקון כבר החל לחוש מעט סיפוק מעבודתו החדשה, אך עוד בטרם דעכו הלהבות האחרונות וכבר הגיעה הודעה לתחנה כי בקצה השני של הכפר עולה באש ביתו של מר הררי. הדרקונית, מרת שלהבת, קראה לבנה הצעיר, יותם, ובלי משים נשפה מעט אש בכיוון מחסן העצים של האדון הררי והאש התפשטה ואחזה גם בבית. כשסיים הדרקון את כיבוי השרפה בביתו של מר הררי, כבר היה מיוגע למדי אך בדיוק ברגע שעמד להניח את הזרנוק מידו, הגיע הודעה מבוהלת על שרפת קוצים לא הרחק מבית העירייה; מאירה הדרקונית החביבה יצאה לשדה להתאמן מעט בנגינה על חלילית וכיוון שהייתה שקועה בנגינתה לא השגיחה בגצים שנפלטו מחלילה. עתה החל הדרקון להרהר לעצמו שאולי לא היה זה מן התבונה להגיש את מועמדותו לתפקיד, אך את הנעשה אין להשיב. לזכותם של הדרקונים יש לציין שלא כל השרפות באותו יום נגרמו בעטיים. במקרה אחד לפחות הייתה זו אשמתו של ראש הכפר שזרק בלי משים גפרור בוער בקרבת תחנת הדלק. אם כך ואם אחרת, בסופו של אותו יום היה אבא דרקון עייף ורצוץ וכשהגיעה שעתו להדליק את מדורת החג הגדולה במרכז הכפר, בהתאם למסורת הנהוגה שם זה מאות בשנים, נכשל בשתי נשיפותיו הראשונות ורק בנשיפה השלישית עלה הדבר בידו. כשהסתיים הטכס, פשט אבא דרקון את מדיו באנחת רווחה ומיהר לביתו. בדרך הביתה חשב לעצמו שמעולם לא חש עצמו כה עייף והחליט שמיד לאחר שיעזור לשלהבת בהדחת הכלים יעלה על יצועו. אך כשהגיע לביתו צפתה לו הפתעה: רעם ומאירה כבר סיימו את הדחת הכלים, השולחן היה מכוסה במפה צחורה והכל ערוך ומוכן לסעודה. במרכז השולחן ניצבה עוגה ענקית ובה תקועים כמה אלפי נרות. הדרקון שכח לגמרי כי באותו יום חל יום הולדתו הארבעת אלפים מאתיים עשרים ושמונה. כל בני המשפחה ניצבו מסביב לשולחן ובהתאם למסורת הנהוגה במשפחתם, נשפו בנרות פעמיים: נשיפה ראשונה כדי להדליקם והשניה כדי לחזור ולכבותם. אפילו יותם הצליח, זו הפעם הראשונה בחייו, לפלוט אש אמיתית מנחיריו וזכה לשבחים מכל בני המשפחה. "כיצד עבר עליך היום בתפקיד כבאי?" ביקשה מרת שלהבת לדעת. "מוטב שלא נשיח בכך" רטן אבא דרקון, "מכאן ואילך לא אקבל על עצמי תפקידים ציבוריים בלי לברר תחילה ברר היטב במה דברים אמורים. ואשר לכם - סבורני שעליכם להשגיח יותר על עצמכם. קל מאוד להבעיר שרפות, אך קשה לכבותן!" "אל נא תתלהב כל כך" אמרה לו רעייתו, "הן יום הולדתך היום!" היא העניקה לו נשיקה לוהטת על מצחו והכל ישבו לשולחן ופתחו בסעודה.